לתרומות לחץ כאן

האם מותר להיות מורה הוראה לפני גיל ארבעים?

הרמ"א בסימן רמ"ב סעיף ל"א פסק שאין לאדם להורות עד ארבעים שנה, אם יש גדול ממנו בעיר אע"פ שאינו רבו.

ומקור הדין בגמ' (סוטה דף כ"ב.): "אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה? עד ארבעין שנין. איני והא רבה אורי? בשוין.

ופי' רש"י ששאלת הגמ' "עד כמה" היתה מתי הוי ראוי להוראה ועל זה אמרה הגמ' בגיל ארבעים. ועל זה שאלה והרי רבה הורה וכל שנותיו אינן אלא מ' שנים (כמבואר בר"ה דף י"ח.) וע"ז ענתה הגמ' שאם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות, או כשאין זקן ממנו בעיר.

והתוס' (ד"ה ועד) ביארו שעד מ' שנים אין להורות היינו משנה שהתחיל ללמוד ולא משנת לידתו, והטעם דאין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנים (כמבואר בע"ז  דף ה':).

עוד הקשו התוס' על רש"י מהגמ' בברכות (דף ס"ג.) דאמר אביי באתרא דאית גבר תמן לא תהוי גבר. ושואלת הגמ': פשיטא. ותירצה: לא צריכא דשוין. ומבואר דהיכא דשוין אין לו לקפוץ ולהורות. ותירצו התוס' ג' תירוצים:

א. מה שתירצה הגמ' בסוטה בשוין היינו שבאופן שהוא שווה בחכמה לגדול העיר אך לא הגיע לכלל מ' שנים אסור לו להורות, ורק אם הוא גדול העיר בחכמה אז מותר להורות אף שלא הגיע לכלל מ' שנים. (ופירוש זה חולק על פירוש רש"י הראשון).

ב. ר"י פירש דהגמ' בברכות מיירי באדם שנכנס לעיר שיש בה כבר חכם מורה ששם אין לו להורות אפילו אם הוא שווה לאותו חכם ורק אם הוא גדול ממנו מותר לו להורות. אבל אם הוא קבוע בעיר כמותו ושווה לו בחכמה מותר לו להורות.

ג. ר"ח פירש שהגמ' בברכות לא מיירי כלל לעניין הוראה אלא לעניין להיות ממונה ומשתדל בצרכי ציבור שלא תקפוץ לשררה זו אפילו בשוין. ולפי שיטה זו יוצא שאמנם לעניין להורות מותר בשוין בחכמה אף שלא הגיע לגיל ארבעים.

הרמב"ם בפ"ה מהלכ' תלמוד תורה ה"ד כתב: "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה, רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. וכן חכם שהגיע להורייה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העיורים, ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה. אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים  להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל, הם המרבים את המחלקות והם המחריבים את העולם והמכבים נרה של תורה והמחבלים כרם ה'…ועליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמנו סמדר" עכ"ל.

והכסף משנה תמה מדוע לא הביא הרמב"ם את הסוגיה הנ"ל דעד גיל ארבעים אין להורות, ובשוין מותר. וכן תמה על הרי"ף שכתב רק את תחילת דברי הגמ' "עד כמה עד ארבעין שנין" ולא הזכיר מה הדין בשוין.

ותירץ: שלפי הרי"ף והרמב"ם כוונת שאלת הגמ' "עד כמה" היתה עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות ועל זה תירצה הגמ' עד גיל ארבעים ומשם ואילך אינו רשאי. וע"ז שאלה שרבא הורה קודם מ' שנה ואם  איתא דרשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מידת חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שרשאי. ותירצה שרק בשוין רשאי לעכב עצמו, אבל רבא שלא היה גדול ממנו לא היה רשאי גם קודם מ'. והרי"ף כתב רק הדין דגיל מ' שרשאי להמנע מלהורות אך לא כתב הדין בשוין כיון שבדורות הללו לא שכיח כ"כ מידת חסידות ולכן לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אינו רשאי להתעכב מלהורות. ואילו בדורו של הרמב"ם שהיו רבים שקפצו להורות קודם הזמן לא כתב עד כמה רשאי להתעכב מלהורות דהלואי שלא יקדימו להורות לפני שהגיעו להוראה. אי נמי בדורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנם, מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה.

והלחם משנה כתב ליישב את דעת הרמב"ם שמה שאמרה הגמ' ארבעים אין הקפידא בזמן אלא בחכמה. ודין זה היה אמור אך ורק בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים…אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי, לזה לא תלה הרמב"ם הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד…וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב …שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדים מפי ספרים והספרים הם המלמדים.

וכן כתב גם בשו"ת הרדב"ז (סי' שני אלפים קמ"ז) שלדעת הרמב"ם לא נאמר דין זה של ארבעים שנים אלא בזמן שהיו לומדים על פי השמועה ואין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה ואיכא למיחש שמא יטעה, אבל האידנא שכבר יש כמה הלכות פסוקות וכמה ספרים וכמה שאלות לגאונים, אם הגיע להוראה יכול שפיר הורות מתוך הספרים אפילו בפחות ממ' שהרי יכול לעמוד על מה שכתוב בספרים, וגדולה מזו כתוב בהגהה שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים יכול להורות אפילו בימי רבו ואפילו תלמיד גמור, רק לא יורה דבר מליבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מדברי עצמו…ומעשים בכל יום שהבחורים מורים הוראות ואין פוצה פה ומצפצף ומיום בואי פה באו אלי כמה קונדרסים מצפת תוב"ב מורים והם בחורים ומהטעם שכתבתי.

ובדברי הרדב"ז הנ"ל למדנו מילתא בטעמא דהטעם שאין להורות עד ארבעים שנים היינו שלא יטעה אותו תלמיד, אבל בימינו שיש ספרים רבים לא חיישינן להכי.

עוד כתב הרדב"ז (שם) שאין דברי הגמ' אמורים אלא במי שקובע עצמו להוראה, אבל אם שואלים ממנו באקראי בעלמא מותר להורות. וכך דייק מלשון הרמב"ם (פ"ה ה"ג מהלכ' ת"ת) שכתב "לקבוע עצמו להוראה".

עוד כתב שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא נטלו רשות מרבם או שמת, אבל אם נטלו רשות מרבם יכולים להורות, דעיקר טעמא הוי משום כבוד הרב או משום שמא יטעה בלשונו…או שמא יטעה בעיונו, ואי לא דקים ליה ביה דלא טעי, לא הוה יהיב ליה רשותא ועל זה סמכו בדורות הללו שהבחורים מורים הוראות אע"ג דלא בקיאינן בהו אם הגיעו להוראה או לא, דעל רשות הרב אנו סומכים.

ובגדר הגיע להוראה יעויין עוד במה שכתב הגרמ"פ זצ"ל בהקדמה לספרו אגרות משה (או"ח ח"א) "שודאי בכל דור הוא מידה אחרת להחשיב הגיעו להוראה שהרי רק חכמי דור זה שייך שיורו עתה ועליהם הוא הציווי להורות לדורם, דהא אי אפשר להשיג בדורות האחרונים מורי הוראה כדורות הראשונים, ובע"כ כוונת מאמרם זה ת"ח שהגיע להוראה, אינו רק על אלו שהגיעו להוראה בזמנם דוקא, אלא אף על אלו שהגיעו להוראה בדורות אלו שמחוייבים להורות (כפי שכתב הרעק"א כמובא בהקדמת בניו לשו"ת שלו), מ"מ יש ודאי  על כל אחד לחוש שמא אינו מכוון כאמת…אבל…הנכון לענ"ד בזה שהיו רשאין ומחוייבין חכמי הדורות האחרונים להורות אף שלא היו נחשבין הגיע להוראה בדורות חכמי הגמ' שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא, אבל האמת להוראה כבר נאמר לא בשמים היא אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין, הוא האמת להוראה ומחויב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש, ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלוקים חיים מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק ולא היה סתירה לדבריו…ע"ש בכל דבריו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *