לתרומות לחץ כאן

שליח בתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני

הגמ' במס' ב"מ דף י. דנה בדין המגביה מציאה לחבירו אי קנה חבירו או לא. והגמ' מביאה "ר"נ ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה", ורש"י מפרש את טעם הדבר (בד"ה לא קנה) דהוי משום "כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפסו", ורש"י מחדש חידוש, דהוי ג"כ רק משום שהבע"ח לא עשאו שליח – ומהא ש"מ שכשהוא כן עשאו שליח, שמועילה התפיסה. וכן משמע מרש"י לעיל (בד"ה הוי תופס לבעל חוב) דמפרש "כאדם הבא מאליו" דמשמע דהוי דוקא כשבא מאליו, אבל כשעשאו שליח משמע שזה כן מועיל.

ותוס' מקשה על רש"י (בד"ה תופס לבע"ח) וז"ל: מה שפרש"י משום דלא עשאו שליח, אין נראה דבפרק הכותב משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח, עכ"ל. והרא"ש מקשה ג"כ ממשנתינו וז"ל (בסימן כ"ז): ר"נ ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וכל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. אפילו עשאו בע"ח שליח…דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לאחרים. ואין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים כדמוכח בכתובות גבי יימר בר חשו שאמר לשלוחו תפוס לי מב"ח ואפ"ה א"ל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ועוד מגופה דמתני' דבעא ר"נ למידק מעני לעני מחלוקת והתם עשאו שליח דאמר תנה לי וקתני דלא קנה משום דחב לאחרים. עכ"ל הרא"ש.

והראיה הראשונה דתוס' והרא"ש דאפילו בעשאו שליח אין מועילה תפיסתו הוי מהא דאיתא במס' ב"ב (דף פד: פה.): יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחיה זיל תפסה ניהליה אזל תפסה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואמר רבי יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, תפסוה אינהו וכו'. דמהכא משמע שאע"פ שיימר בר חשו עשאו שליח לתפוס, לא הועילה תפיסתו מכיון שהיה תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני .

והראיה השניה שהרא"ש מביא, הוי מהא דלעיל (בדף ט: י.) מביא ר"נ ראיה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ממתניתין דהיה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא זכה בה, ומהא ש"מ דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, דאי קנה חבירו – היה צריך הרוכב לזכות בה. ואי אמרינן כשיטת רש"י דכשעשאו שליח ודאי קנה חבירו, מאי הראיה של ר"נ ממשנתנו – והרי אפילו לפי ר"נ קשה דהרוכב היה צריך לזכות בה מכיון שעשאו שליח לקנות [דהרי הוא אמר לו "תנה לי"] ומהא דר"נ לא חייש להא ומביא ראיה ממשנתינו דלא קני, על כרחך איהו גופיה ס"ל דאפילו כשעשאו שליח כבמשנתינו, נמי אין מועילה תפיסתו.

ותוס' במס' גיטין (דף יא: בד"ה התופס לב"ח) מקשה עוד על רש"י וז"ל: התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח כדמוכח בפרק הכותב גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה כו' ודלא כפירוש רש"י דפירש בפ"ק דב"מ דבעשאו שליח לכ"ע קנה, דאין חילוק דאפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכייה מטעם שליחות כדמוכח בפ"ק דב"מ ובפרק אין בין המודר. והיינו, דהרי זכיה מטעם שליחו הוי, וכשם שאין מועילה התפיסה אע"פ שזוהי תפיסה לזכותו, שליח נמי אין מועיל.

ויש מקשים עוד על שיטת רש"י (מובא בשימ"ק בסוגיין) דאי בשליח מועילה תפיסה אע"פ שחב לאחריני, מאי מקשה הגמ' להלן מהא ד"מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו בעה"ב נכש  עמי היום עדור עמי היום אבל א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעה"ב הוא" והרי התם, מכיון ששכרו הוי כשליח ומש"ה קנה בעה"ב ואה"נ שר"נ מודה בהא, ומאי מקשה ליה רבא, אלא על כרחך, בהא נמי פליג ר"נ ומש"ה אותביה רבא הא.

ויעוין בפנ"י בסוגיין דקשיא ליה אמאי תוס' אינו מביא ג"כ את הראיה מסוגייתנו דשליח אינו מועיל [מהא דבמשנתינו לא קנה אע"פ שאמר לו תנה לי] ועי"כ מתרץ ג"כ את שיטת רש"י, וז"ל: ויש להקשות אמאי לא מייתי ראיה לדבריהם ממשנתינו דאמר תנה לי וא"כ עשאו שליח, ואפ"ה קאמר ר"נ דיכול המגביה לחזור בו אח"כ משום דלא קנה חבירו מטעמא דתופס לבע"ח. אלא די"ל דבמתניתין לא הוי כשליח כיון דאמר לו תנה לי ולא אמר זכה לי. וא"כ יש ליישב ג"כ קושיית התוס' אליבא דרש"י דהתם נמי בעובדא דיימר בר חשו על כרחך לא היה שליח לקנות מדין זכיה שלא היה צריך לזכות כיון שתפסו בחובו ולגבי בע"ח אחריני לא אסיק אדעתיה, אלא הא דקאמר ליה לשליח תפסה היינו תפיסה שאינה בדרך קניה אלא שתהא תחת ידו להביאה לו, אבל עיקר כוונת רש"י היכא שעשאו שליח לזכות במידי דשייך זכיה, דא"כ הו"ל יד שליח כיד בעלים לגמרי ויליף לה מפועל דבסמוך דמאי שנא פועל ומאי שנא שליח.

והפנ"י פירש, דתוס' הבין שממשנתינו לא קשיא, דרש"י היה מתרץ דמכיון שהוא אומר לו תנה לי ולא אמר זכה לי לא הוי כעשאו שליח. אולם דבר זה צריך לכאורה ביאור, דהרי רק ר' יוחנן חידש את הנפק"מ בין תנה לי לזכה לי אבל קודם לכן אין נפק"מ בהא – ולפי תירוץ הפנ"י הרי יוצא דמעיקרא כבר ידענו את החילוק בין תנה לי לזכה לי. ולכאורה הכוונה הוי שאה"נ שאפילו קודם לתירוצו של ר' יוחנן כבר ידענו שכשאמר תנה לי ולא זכה לי לא הוי בתורת שליחות משום דע"י אמירה זו לא שוויה שליח מעליא, ומש"ה לר"נ לא קשיא, אבל לעולא קשיא דהרי לדידיה אע"פ שלא הוי בתורת שליחות אלא רק בתורת זכיה נמי קני דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ועל כן אף הכא היה צריך לקנותו, ואח"כ תירץ ר' יוחנן דאפילו אי נימא דקנה חבירו אפשר לתרץ את הלשון תנה לי דלא נתכוין שיקנהו בשבילו כלל וכלל דמכיון שאמר לו אבל אמר רק שיביאהו ולא שיזכה בשבילו – כלל לא קנה, משום שגילה בדעתו שאינו רוצה שיקנהו בשבילו עכשיו ורק כשיתנהו לו, ובשלמא אי לא הוי אמר ליה מידי – שהיה קונה מדין תופס לבע"ח, אבל מכיון שגילה בדעתו שרוצה שיקנהו רק בשעת הנתינה אזי לא קנה עד שעה זו (משא"כ קודם לכן שלמדנו שהכוונה הוי אך ורק שהוא שליח להבאה ולא כקונה בשבילו), וכן משמע מרש"י (בד"ה ואם תאמר משנתינו) שדייק לומר דהתירוץ הוי שבמשנתינו שאני משום ד"היינו טעמא משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו" דרצה לומר דהטעם שבמשנתינו לא קנה חברו הוי משום שהוא כאומר לו שלא יקנה זאת מיד אלא רק עד שעת נתינה, ומשום שפירש זאת מש"ה לא קני.

[ויש להוסיף, דלכאורה גם הרא"ש היה סבור ששייך לתרץ כנ"ל אולם ס"ל דעכ"ז הוי קשה מינה, דהרא"ש מביא קודם לכן את הקושיא מעובדא דיימר בר חשו ורק אח"כ מביא שאפשר ג"כ להקשות ממתניתין דידן, ולכאורה הרי הו"ל להקשות קודם לכן מסוגיין, אלא דודאי ג"כ ס"ל ששייך לתרץ דהוי הקושיא מהתם עדיפא, ועל כן הקשה מהתם קודם לכן].

ולפי היסוד הנ"ל מתרץ הפנ"י ג"כ את קושיית התוס' מעובדא דיימר בר חשו, דהתם לא עשאו שליח ש"יזכה" בשבילו, דהרי א"צ זכיה מכיון דהרי הוי בע"ח ועל כן זה שלו בדין וא"צ לעשות כאן זכיה. ומש"ה לגבי הזכיה לא הוי שלוחו, וא"א לומר שהוא כן עשאו שליח לתפוס משום שרוצה שבע"ח אחרים לא יתפסו זאת ולא יהא לו מה לתפוס, דלא היא, דלא העלה כלל בדעתו לתפוס משום בעלי חובות אחרים, ורק רצה שהוא "יביא" לו את הממון, ולא שיזכה בשבילו, ועל כן אין לו את דין שליחות דיהא ידו כיד הבעה"ב ומש"ה הוי כמו כל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, דלא קנה. ורש"י דקאמר שבשליח מועיל תפיסה איירי באופן שעשאו שליח מעליא – שעשה אותו שליח "לזכות" בשבילו, דבכה"ג הוי ידו כיד המשלח ומועילה תפיסתו, דכמו שכשהמשלח תופס הויא תפיסה, אף כשהשליח תופס הויא תפיסה.

ואולי ג"כ מדוייק תירוצו של הפנ"י בשיטת רש"י מהגמ' התם, דאיתא התם "אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה". וחדא, מלישנא ד"תפסה" משמע דלא ביקש ממנו שיזכה זאת בשבילו, אלא בקשו רק שיביא זאת אליו ויתפוס זאת בשבילו, משום דאיהו הרי לא קאמר ליה לשלוחיה "זיל זכי לי". וכן אפשר לומר דמש"ה נקט "אמר ליה לשלוחיה" [דלכאורה "לשלוחיה" מיותר] דכוונתו הוי שהוא שלוחו בד"כ ומש"ה ניחא יותר דלא עשאו שליח, משום שתמיד הוא עושה בשבילו את שליחויותיו ולא היה בדעתו שצריך לזכות כאן בכדי שיעשהו שליח לזכות כשליח מעלייא [ואי הוי סתם אדם לא היתה הסברא כ"כ מיושבת  לומר שלא עשאו שליח מעליא].

ולענ"ד אפשר לתרץ לפי יסוד הפנ"י הנ"ל, ג"כ את שאר הקושיות על רש"י. ועל קושיית התוס' במס' גיטין דזכיה מתורת שליחות וא"כ צריך להיות ההלכה בשניהם שווה, נתרץ ע"ז, דהא דזכיה מתורת שליחות הוי רק שזה מועיל כשליח, אבל מכ"מ – מכיון שלא עשאו שליח בפירוש, אין לו את ההלכה של יד שליח כיד משלחו. ועל כן לק"מ, דהא דשליח יכול לתפוס במקום שחב לאחריני הוי רק כשידו כיד משלחו, אבל בזכיה שאין לו את ההלכה זו – אין מועיל תפיסה במקום שחב לאחריני. [ולפ"ז אפשר אפילו לומר דס"ל לרש"י כתוס' דזכיה הוי מתורת שליחות ע"י אנן סהדי דעשאו שליח, אולם מכ"מ – מכיון שלא מינהו לעשותו לשלוחו, לא הוי כ"כ חזק דנימא שידו כיד המשלח דלגבי הא לא אמרינן אנן סהדי, דבשביל לעשות את ידו כיד בעה"ב צריך מינוי בפה, או משום דלגבי הא לא הוי אנן סהדי שיעשהו שליח, דאין ודאי דניחא ליה שיהיה זוכה זה כמוהו ממש]*.וכמו"כ נתרץ את הקושיא מפועל [דאמאי מקשה הגמ' על ר"נ דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, מפועל, והרי בפועל דעשאו שליח – אפילו ר"נ מודה דמועילה תפיסה], דנתרץ, דמכיון שהוא שכרו למלאכתו, ובמלאכתו הרי אינו צריך שיהא לן דין שליח [דלמאי צריך שיהא שלוחו בשביל לנכש ולעדור וכדו'], ואיהו לא אסיק אדעתיה שהפועל ימצא מציאה ויקננה בשבילו, על כן לא הוי כשליח לקנות לו המציאה והוי כמו סתם המגביה מציאה לחבירו, ומזה קשה דאי סבירא לן דבלא שליח לא קנה חבירו – ג"כ בפועל לא היה צריך לקנות, וע"ז מתרצת הגמ' שידו כיד בעה"ב אפילו בלא עשאו שליח, ומש"ה קונה זאת הבעה"ב.

וא"א להקשות, דלהלן (בדף יב:) מפרש רב פפא דהברייתא דפועל איירי בששכרו ללקט מציאות, וא"כ – הרי א"א לומר דלא אסיק אדעתיה שימצא מציאה, דהרי לכך שכרו.דאפשר לתרץ בפשטות, דהתם יש כמה אוקימתות בברייתא, ורק רב פפא אוקים לה בששכרו ללקט מציאות ורבא תירץ התם תירוץ אחר לביאור הברייתא וש"מ דלא ס"ל מתירוצו של ר"פ דאיירי כששכרו ללקט מציאות וס"ל דאיירי ששכרו למלאכה סתם, ומש"ה ניחא דרבא דהכא מקשה דמכיון שלא אסיק אדעתיה על מציאות ולא הוי כשליח קשה דאמאי יועיל.ואה"נ שר"נ הכא היה יכול לתרץ דס"ל כשיטת ר"פ דלהלן דאיירי כששכרו ללקט מציאות ומש"ה דינו כשליח ומועילה תפיסתו, אלא דעדיפא מינה משני וקושטא משני, או דאיהו נמי פליג ארב פפא וס"ל דהברייתא דפועל איירי כששכרו למלאכתו ולא בשביל ללקט מציאות בשבילו. ולפי הא דמבאר תוס' (בד"ה איתיביה רבא לר"נ) ניחא יותר דתוס' מפרש דאע"ג דלעיל (בדף ח.) פליג רבא על שיטת רמי בר חמא וסבירא ליה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כשיטת ר"נ [וא"כ מאי מקשה על שיטת ר"נ דמשמע דאיהו לא ס"ל הכי, והרי איהו גופיה ס"ל נמי הכי ואף לשיטתו יקשה קושיא זו], שמא היה סבור דלא כר"נ ומש"ה הקשה זאת, וכשתירץ לו ר"נ דשאני פועל דידו כיד בעה"ב קיבל ממנו את תירוצו וכבר היה סבור כר"נ ומש"ה פליג התם על שיטת רמי בר חמא וסבר כשיטת ר"נ דהכא, דלא קנה חברו. ולפ"ז נבאר דר"נ לא רצה לתרץ דאיירי כששכרו ללקט מציאות ומש"ה לא יקשה לפי שיטת עצמו אולם לרבא דס"ל דלא מסתבר שהתם איירי בששכרו ללקט מציאות דמש"ה פליג על תירוץ ר"פ וס"ל דלא איירי בכה"ג דשכרו ללקט מציאות ועל כן לא יסבור כר"נ דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משם דלדידיה הרי תיקשי הברייתא, ומש"ה תירץ תירוץ אחר דאזיל אפילו לשיטת רבא דלא ס"ל דאיירי בששכרו ללקט מציאות, ועי"כ יודה רבא לשיטתו ויסבור דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חבירו.

ואפשר לדייק ג"כ מרש"י הכא דס"ל כהאי שינויא דפועל ולהא דלפ"ז הקושיא הוי אך ורק אי לא נסבור כתירוצו של רב פפא דאיירי כששכרו ללקט מציאות. דרש"י מפרש (בד"ה אמר לו עשה עמי מלאכה היום): כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעל הבית. דמשמע מינה דלא איירי כששכרו ללקט מציאות, דרש"י נקט שכל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעה"ב היא, דאיירי כששכרו לסתם מלאכה ומש"ה כל מלאכה שהוא עושה הוי לצורך בעה"ב, ואי איירי לפי תירוץ ר"פ הרי אין מתאים לומר לשון זה – דהרי לא הוי משום שכל מלאכה שהוא עושה הוי לצורך בעה"ב, אלא הוי משום ששכרו ללקט מציאות. וכמו"כ אפשר לדייק זאת מרש"י קודם לכן (בד"ה נכש עמי היום) שפירש דהכוונה הוי "דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור" דמשמע שהכוונה הוי ששכרו למלאכה מסוימת ומש"ה לא קנה מציאה, ותוס' להלן (בדף יב: בד"ה ששכרו ללקט מציאות) מפרש, דלפי ר"פ הא דקאמר "נכש עמי היום עדור עמי היום" הוי ששכרו לסתם מלאכה כעין ניכוש ועידור ולא ללקט מציאות, אולם הוי, ששכרו לכל המלאכות ולא למלאכה מסוימת אלא שלא פירש דהוי למציאות, ועל כן דייק רש"י לומר דהא דלא קנה הוי משום שלא שכרו אלא רק לנכש ולעדור בכדי לומר לנו דהוי הקושיא אך ורק לפי תירוץ רבא דלהלן דלדידיה הוי ניכוש ועידור ששכרו למלאכה מסוימת ולא לפי תירוץ ר"פ דניכוש ועידור הוי ששכרו לסתם מלאכה.

ולפ"ז מיושב שפיר כל התמיהות הנ"ל על שיטת רש"י ואפשר לומר דבדין שליח תהא תלויה מחלוקתן דרש" ותוס'. דרש"י ס"ל שבכדי להיות שליח צריך שיהא מעשה מעליא [דהיינו, שיעשהו שליח בכוונה מעליא שיהא לו כל דין שליחות ועל כן צריך שתהיה לו כוונה שיזכה בשבילו] ועל כן לק"מ משום מקום כנ"ל. משא"כ תוס' דס"ל שכשביקש מחבירו שיעשה לו איזה דבר וחבירו הסכים לכך – הוא כבר נהיה שלוחו לכל דבר, וא"צ שזה יהא דוקא כשרצה שיעשה איזו זכיה בשבילו ומש"ה קשיא ליה על פירוש רש"י. וסברת המחלוקת הוי, דרש"י היה סבור ג"כ, דבכדי שיהא את ההלכה של "יד שליח כיד משלחו" אין מועיל סתם בקשה וצריך דיעשהו שליח מעליא. משא"כ תוס' דס"ל שע"י שבקשת זאת ממנו והראית שרצונך שיעשה לך זאת, עי"כ זה כבר נהיה יד שליח כיד משלחו [או שנפרש דרש"י מודה שהוא שלוחו, אבל את ההלכה דיד שליח כיד משלחו לא קיבל עד שיעשאו שליח מעליא].

ואכתי יל"ע בתירוץ הפנ"י דמאי העדיפות של הקושיא מהתם מהקושיא מהכא, והרי גם בעובדא דיימר בר חשו אפשר לומר דלא עשאו שליח מעליא ועל כן אין מועילה תפיסתו.ולענ"ד נראה לומר, דתוס' לא ס"ל מסברת הפנ"י הנ"ל דמבע"ח אחרים לא אסיק אדעתיה דמש"ה נימא דאין בו את דין שליחות, וס"ל לתוס' דאסיק ואסיק אדעתיה אבעלי חובות אחרים ומש"ה נתכוין לעשותו שליח מעליא לתפוס בשבילו ורש"י אין יכול לתרץ דאיירי התם שאינו שליח מעליא, משום דמסתברא דאסיק אדעתיה אבעלי חובות אחרים – דאי לא, אמאי מיהר לעשות שליח ולתפוס**, והרי בין כך אין בעלי חובות אחרים שיתפסו זאת, אלא על כרחך אסיק אדעתיה שלא יתפסו זאת בע"ח אחרים ומש"ה שוויה שליח מעליא, ועל כן קשה דלרש"י היתה צריכה להועיל שליחותו.ואולי אפשר לומר עוד ביאור אמאי ס"ל לתוס' דמעובדא דיימר בר חשו תיקשי לרש"י, משום דס"ל דהתם אי אפשר לומר דהא דאין מועילה תפיסתו הוי משום דלא אסיק אדעתיה אבע"ח אחריני אבל אה"נ שכשאסיק אדעתיה אבע"ח אחריני דעי"כ שוויה שליח מעליא, דבכה"ג מועילה תפיסתו דהוי שלוחו. דא"כ – אמאי מיד כשפגעו ביה בההוא שליח ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע הם אמרו לו שאין תפיסתו תפיסה משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, והרי דילמא הוא עשאו שליח מעליא ותפיסתו כן תועיל ואמאי קאמרי ליה הכי מיד, אלא על כרחך שאין נפק"מ איזה סוג שליח הוי ובכל אופן הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחריני, ומש"ה מהא דהתם הוא כן מקשה.

ולפ"ז צ"ב מהו תירוץ הפנ"י לפי שיטת רש"י, והרי אפשר להקשות מב' הסברות הנ"ל בשיטת תוס'. ולכאורה נראה לבאר ע"פ הקושיא  הראשונה על רש"י את הקושיא השניה, דהרי מסתמא הטעם דלא אסיק אדעתיה מבע"ח אחריני הוי, משום שאין ידוע שלאותו הלוה יש עוד בע"ח ומש"ה לא אסיק אדעתיה מבע"ח אחריני, ומש"ה נמי לא ביררו ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע איזה סוג שליחות עשאו משלחו, משום שמכיון שידעו שאין יודע זה שהלוה היה חייב ג"כ להם ממון ועל כן הרי ודאי דלא אסיק המשלח אדעתיה לאפקועי מבע"ח אחרים, ומש"ה אמרו לו בפשיטות דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קני, ומיושב שפיר שיטת רש"י.ויש לתרץ עוד על הקושיא השניה לפי הא דביארתי לעיל שמשום שנקט "שלוחיה" הכוונה הוי זה שהוא משלח בד"כ לכל הצטרכויותיו ומש"ה הסברא נותנת יותר שלא נתכוין לעשותו שליח לזכות כשליח מעליא. ולפ"ז נתרץ על קושיא זו, דמכיון שהוא שלוחו בד"כ ידעו ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דמסתמא לא נתכוין לעשותו שליח מעלייא ונתכוין רק שיביא לו זאת כמו שהוא מסייע לו תמיד,[ואולי לפ"ז ג"כ א"צ להגיע לסברתו של הפנ"י דהא דלא עשאו שליח לזכות הוי משום דלא אסיק אדעתיה אשאר בעלי חובות דמש"ה יקשה לן הקושיא הראשונה, אלא נפרש דהא דהתם לא הוי שליח הויא משום שמכיון שהוא שלוחו בד"כ לכל הצטרכויותיו לא נתכוין לעשותו שליח מעליא שיזכה בשבילו אלא שלחו כמו שמשלחו לכל הצטרכויותיו – שיעבוד בשבילו].

ולענ"ד נראה לתרץ על הקושיות על רש"י מהמקומות דמשמע בהם דאפילו כשעשאו שליח נמי אין מועילה תפיסתו [מעובדא דיימר בר חשו דהתם תפס שלוחו ארבא ואפ"ה קאמרי ליה ר"פ ורק הונא בריה דרב יהושע דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ומהא דר"נ דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מביא ראיה לשיטתו ממתני' דראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דמשמע דלא קנה חבירו, ולפי רש"י הרי אף ר"נ יודה דבציור דמתני' קנה חברו מכיון שאמר לו תנה לי ושויה שליח ואף לר"נ קשה, ומהא דהגמ' מקשה מפועל ולפי רש"י לק"מ מפועל דהתם שווייה שליח ומש"ה קנה הבעה"ב את המציאה] דלא כהפנ"י דתירץ דהתם לא הוי כשליח מעלייא, אלא שנחלק בתופס לבע"ח בין תפס ממון לתפס סתם מטלטלין, והא דקאמר רש"י ששליח מועיל הוי דוקא כשהשליח תפס ממון אבל כשהשליח תפס סתם מטלטלין מודה רש"י דלא הויא תפיסה ואין מועילה תפיסתו. וסברת הדבר הוי, משום דבממון – מכיון שהלוה לו ממון אזי הוי כעין שיעבוד על הממון שהרי ממון הלוה לו ויש לו יד לגבות מזה ובפרט שבד"כ גובים על חוב "ממון" משא"כ כשתפס סתם מטלטלין דאין לו זיקה כ"כ לזה דמש"ה אין מועיל השליח לתפוס במקום שחב לאחרים. וזה מדויק מדברי רש"י, שבסוגייתינו פירש (בד"ה הוי תופס לבע"ח) "כאדם הבא מאליו ותפס ממון חבירו" דאיירי לגבי תפס ממון, משא"כ בעובדא דיימר בר חשו דרש"י מדייק לומר (בד"ה התופס לבע"ח) "שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בע"ח" דמשמע דהוי דוקא במטלטלין שאפילו שליח לא יועיל [ומרש"י במס' גיטין (דף יא: בד"ה התופס לבע"ח) דרש"י נקט מטלטלין ונקט נמי "אדם מן השוק שתופס" דמשמע שבשליח יועיל לכו"ע ואפילו במטלטלין, אין כלל קושיא, דאפשר לומר דכוונתו הוי שלמ"ד דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה (דהתם קמיירי רש"י למ"ד דקנה) אפילו כשהוי אדם מן השוק ולא שליח נמי קנה]. וסעד לדברי ממס' ב"ק (דף מג.) דאיתא התם לגבי הא דבכור אינו נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתה כבמוחזק "דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ור"נ אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו" ורש"י מפרש התם דסברת ר"נ הוי "דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו" ור"י מפרש התם בתוס' ג"כ סברא לר"נ "לפי שדרך בנ"א לפרוע מעות חשיב ר"נ מוחזקין" דחזינן שיש סברא שבמעות הוי כמוחזק וכמו"כ אפשר לומר בתופס לבע"ח דתועיל שליחותו משום שיש לו זיקה לזה, ואפילו לרבה דס"ל התם דאינו נוטל במעות פי שנים ולא הוי כמו שמוחזק בזה, אבל מכ"מ נימא שיודה דיש ע"ז שיעבוד יותר מעל המטלטלין ויש בזה מקצת שיעבוד שיועיל השליח שעשה אע"ג דחב לאחריני, או שמכיון שיש לו זיקה לממון תועיל התפיסה.

ולפי היסוד הנ"ל מיושב כל הקושיות הנ"ל, דמעובדא דיימר בר חשו לא קשיא, דהתם תפס ארבא דהוי מטלטלין ומש"ה קאמרו ליה ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים – דמכיון שתפס מטלטלין, אפילו כשהוא שלוחו אמרינן דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. והקושיא מהא דאמאי לר"נ ניחא מתניתין ומהא דפועל דמאי הקושיא מפועל והרי התם שוויה שליח, נמי לא קשיא, דהתם הרי איירי במציאה והרי אין לו שום זיקה או שיעבוד במציאה זו ומש"ה לא מועילה התפיסה.

והסברא לומר שמשום שיש לו שיעבוד או זיקה לממון מש"ה תועיל תפיסת השליח הוי, שעי"ז לא הוי שליח לדבר עבירה. והיינו, דהפנ"י במס’ כתובות (בדף פד:) מקשה דאינו מבין את סברת החולקים על רש"י וסבירא להו דשליח אינו מועיל בתופס לבע"ח,דהרי הואיל ושלוחו של אדם כמותו –  אמאי לא תועיל שליחותו, ומפרש דהוי משום שזוהי שליחות לדבר עבירה, ואין שליח לדבר עבירה.ונפרש, דרש"י יודה לסברא שהפנ"י מבאר בשיטת תוס' דהא דלא יועיל שליח הוי משום דאין שליח לדבר עבירה, אלא דס"ל לרש"י דהוי רק כשהשליח הוי לתפוס מטלטלין דבכה"ג הויא תפיסתו עבירה ועל כן אין מועיל השליח, אבל כשהוי שליח לתפוס ממון שיש לו זכותא אלימתא בזה [מהטעמים הנ"ל דיש לו כעין מקצת שיעבוד על זה או שיש לו זיקה בזה] לא הויא עבירה ועל כן מועיל השליח לתפוס בשבילו, [ועכ"ז רש"י מדמה את האי מילתא דהכא להא דמס' כתובות אע"ג דהתם איירי כשתפס מטלטלין והכא איירי כשתפס ממון, משום דבלא שווייה שליח הוי הדין בב' המקומות אותו הדין,ומש"ה נקט לה רש"י], ואתי שפיר, ודו"ק היטב.

—————————————————–

  • *אולם עיין בקצוה"ח בסימן ק"ה סק"א דמפרש דרש"י סבירא ליה דזביה הווה מתורת יד או מתורת שליחי דרחמנא עיי"ש באריכות, אולם עכ"ז אפשר לומר דלהפנ"י א"צ להגיע לזה כמבואר כאן מדברינו.
  • ** דאיתא התם "שכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחיה זיל תפסה ניהליה " דמשמע שמיד כשמת שלח את שלוחו, וכן מדפגעו ביה ר"פ ורב הונא שהלכו לתפוס מסתבר נמי שהם הלכו לתפוס זאת מה שיותר מוקדם

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *