בשם הגר"א מובא – שאף שבכל המועדים ישנה הנהגה של חציו לה' חציו לכם – אבל המועד של יום כיפור – כולו לה' – והמועד של פורים כולו לכם ומבאר הגר"א שב' מועדים אלו הם כשני חצאים – פורים הוא החציו לכם – של יום כיפור – אשר כולו לה'.
רמז לקשר שבין פורים ויום הכיפורים – מובא בשם התיקו"ז במילה כפורים – כ – פורים.
וצ"ב הקשר בין פורים ויום הכיפורים. [וראה במאמר "חנוכה – פורים ועמל תורה שבעל פה" – שם נתבאר מהלך אחד בזה]
במדרש [ב"ר פ' ס"ה] מובא משל – המבאר את מהות כפרת יוה"כ.
ר' לוי אמר – משל לקווץ [בעל שער] וקרח, שהיו על שפת הגורן. עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה מוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו – כן עשיו הרשע, כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה להתכפר – אבל יעקב אבינו אינו כך, אלא בא יוה"כ ומתכפר.
המהר"ל [באר הגולה – דרוש לשבת שובה] מבאר את הנמשל.
יעקב אבינו וזרעו – נפשם נקיה מן החטא בעצמותה וגם כאשר הם חוטאים החטא הוא רק מבחוץ – ועל כן אפשר להסיר את הפגם על ידי יום הכיפורים – אבל עשיו, החטא מחובר אל עצמיותו – ועל כן אינו יכול להתכפר כישראל.
מוסיף המהר"ל – שזה ענין השעיר שדמו נכנס לפני ולפנים – להראות מעלת נפש ישראל שהיא נקיה בעצמותה, ועל כן נכנס דם השעיר למקום שהוא קדוש מכל גוף, ומאחר וכך שעוונותיהם של ישראל הם רק מחוצה להם – נותנים אותם על השעיר השני הנשלח לעזאזל ומתכפרים.
תמצית הדברים היא – שביום כיפור מתברר שישראל בפנימיותם אינם שייכים לחטא – ועל כן קל להסיר מהם החטא על ידי כפרת היום.
והנה עיקר הכפרה של יום הכיפורים היא על עברות שבין אדם למקום – אמנם על החלק של בין אדם לחברו – נאמר במשנה במסכת יומא שאין יום הכיפורים מכפר – עד שירצה את חברו- וכתב בספר "תפארת ציון" על המשנה שם – שאף שבמצוות שבין אדם לחברו מלבד מה שפגע בחבירו עבר גם על רצונו של מקום ואם כן יש בזה גם חלק של בין אדם למקום – מ"מ גם על החלק הזה אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו – שאל"כ אין חידוש בדברי המשנה שהכפרה תלויה בריצוי חברו..
ויתכן לומר שאותה בחינה הקיימת ביום הכיפורים ביחס למצוות שבין אדם למקום – שעל ידי גילוי הפנימיות הטהורה מתכפרים ישראל – קיימת בפורים ביחס למצוות שבין אדם לחברו.
בפורים – הן מצד מהותו של היום והן מכח קיום המצוות של משלוח מנות ומתנות לאביונים – מתברר, שעם ישראל בפנימיותם מחוברים וקשורים זה לזה ללא שום פירוד – החיבור הזה מברר שהעברות שעברו במשך השנה על מצוות שבין אדם לחברו – במידות רעות והנהגה שאינה ראויה, לא באו מפנימיות נפשם – כי פנימיותם רצופה אהבה ושלום איש לרעהו.
ויתכן לבאר בזה את ענין ריבוי השמחה משנכנס אדר – ואת מצות השמחה בפורים עצמו.
בגמ' ב"ק פב. מובא – ת"ר חמשה דברים נאמרו בשום…וי"א מכניס אהבה ומוציא קנאה. ומפרש רש"י – מכניס את האהבה – מתוך שמשמח את הלב – מבואר בדברי רש"י שהשמחה מכניסה אהבה.
על פי זה יש לומר שהשמחה של חודש אדר וימי הפורים – תכליתה להוליד אהבה בין איש לרעהו – אותה פנימיות של אהבה ושלום שבנפשות ישראל – מוסתרת על ידי מחיצות חיצוניות – ובכדי לסלק אותם יש להרבות בשמחה החל מראש חודש אדר.
על ידי ריבוי השמחה וקיום מצוות היום סרות המחיצות החיצוניות – ומתגלית בימי הפורים פנימיות נפשם של ישראל ומאיר הקשר והחיבור שבין איש לרעהו – מתוך אהבה ושלום.
ואולי יש בזה אף כפרה על מצוות שבין אדם לחברו – בדוגמת יום הכיפורים – פורים – כ- פורים.
עפי"ז גם יובנו דברי ה"דרכי – משה" שהובאו לעיל בסוף מאמר "משלוח מנות – ומתנות לאביונים" שבפורים דין השמחה הוא בכל דבר ששמח בו.
כל שמחה שהיא – מולידה אהבה – ואפילו אכילת שום כמו שנתבאר בדברי רש"י, וכיון שתכלית השמחה בפורים היא ריבוי אהבה – על כן מתקיימת השמחה בכל דבר ששמח בו.
