לתרומות לחץ כאן

מרדכי – פתחיה – שפותח דברים ודורשן – ויודע בשבעים לשון

במסכת מנחות סד: אומרת המשנה – מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

מביאה הגמ' מעשה שהיה – שלא ידעו מהיכן להביא עומר, כי השדות סביבות ירושלים נחרבו במלחמה שבין הורקנוס ואריסטובלוס.

עד שבא חרש אחד ורמז להם היכן יש מקום שבו ישנם שעורים – והוא עשה זאת על ידי שהניח ידו אחת על גג וידו אחת על צריף.

אמר להם מרדכי – האם יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות – בדקו ומצאו שאכן יש מקום ששמו גגות צריפין.

ממשיכה הגמ' – שמאותה סיבה לא ידעו מהיכן להביא שתי הלחם.

בא חרש אחד, הניח ידו אחת על העין וידו השניה על סיכרא – חור שבמזוזת הדלת – שבו תוחבים הבריח לנעול – אמר להם מרדכי – האם יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין? – בדקו ומצאו מקום כזה ששמו עין סוכר.

וממשיכה הגמ' במעשה נוסף – שלש נשים הביאו שלש קינין לקרבן – וכל אחת מהן הסבירה את הסיבה לכך שהיא מביאה קרבן במילה אחת – האחת אמרה "לזיבתי", אחת אמרה "לימתי" ואחת אמרה "לעונתי" – וחשבו הממונים במקדש שלשלשתן כונה אחת שעליהן להביא קרבן של טומאת זבה.

ופירשו הממונים את דבריהן – שזו שאמרה לזיבתי התכוונה זיבה ממש שעל כך היא מביאה קרבן, זו שאמרה לימתי – חשבו שמתכוונת ששופעת כים וזו שאמרה "לעונתי" – מתכוונת שמביאה קרבן זיבה בעונתו שהוא ליום השמיני – ואם כן על שלשתן להביא עולה וחטאת.

אמר להם מרדכי – אולי כונתן היא אחרת – אולי כונתן להביא קרבן בכדי להודות על שנצלו מסכנות שעברו עליהן, האחת נסתכנה בזוב, האחת בים והשלישית בעין – ונדרו עולת נדבה – ובאמת אין עליהם לא חטאת ולא עולת חובה – בדקו ומצאו – שאכן אותן נשים התכוונו כדבריו.

וממשיכה הגמרא בדף סה. – והיינו דתנן פתחיה על הקינין זה מרדכי – למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון.

שואלת הגמרא – והרי כל הסנהדרין גם כן ידעו שבעים לשון – דאמר רבי יוחנן… אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה – בעלי מראה – בעלי קומה – בעלי זקנה – בעלי כשפים ויודעי בשבעים לשון – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן?

אלא דהוה בייל לישני ודריש – והיינו דכתיב במרדכי "בלשן".

וברש"י – בייל לישני – בולל ומערבב הלשונות ודורשן – כגון עין סוכר וגגות צריפין – והיינו דקרו ליה מרדכי – בלשן.

ובפי' רבינו גרשום – בולל הלשונות ודורשן – כמו גגות צריפין ועין סוכר – שמחבר זה עם זה ומוציא דבר והיינו בלשן.

ובתוס' שם ד"ה ויודע בשבעים לשון כתבו – שלאו דוקא כל הסנהדרין ידעו בשבעים לשון כי בסנהדרין יז: משמע שמספיק בשנים לדבר ואחד לשמוע – ואם יש ארבע אין למעלה הימנה.

מבואר אם כן בדברי התו"ס – שדי בכך שיש מעט מן הסנהדרין היודעים זאת – ואם כן מרדכי היה מהיחידים בסנהדרין שידע בשבעים לשון.

ובתוד"ה אמר להו מרדכי – סד: כתבו – פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש – ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך – ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע.

ולפי התוס' – מה שאמרו פתחיה על הקינין זה מרדכי, אין הכונה מרדכי היהודי – אלא שכן נקראו כל הממונים. [וראה בפי' עיון יעקב על עין יעקב שם – שלהכי נקרא פתחיה שפותח דברים ודורשן משום שאצל מרדכי כתוב "ודורש טוב לעמו" והם נקראים על שמו].

מ"מ בין לפי רש"י שמדובר במרדכי עצמו – ובין לפי תוס' שכאן מדובר בדורות מאוחרים יותר אלא שנקראים על שם מרדכי – מוכח מכאן שמרדכי היהודי היה מיוחד בדבר זה להבין בלשונות בני אדם ולחבר דבריהם זה לזה להבין עומק המשמעות – וכמו שרואים בהמשך הגמרא שידע להבין המשמעות האמיתית של לזיבתי ולימתי. [ראה לעיל.]

שוב ראיתי בתוס' ב"ק פב: ד"ה ועל אותה השעה – שאף שסברו שמעשה דגגות צריפין לא היה במרדכי עצמו – אלא שכל אותן שהיו בקיאין ברמזים ובלשונות היו נקראים ע"ש מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להכיר, מ"מ כתבו התוס' שם… ואותו מעשה דג' נשים דמייתי התם נראה שהיה מרדכי ממש, דקאמר והיינו דתנן פתחיה על הקינין…

וגם לפי התוס' – מרדכי עצמו נקרא בלשן מפני שידע לבלול ולחבר לשונות בני אדם, כדוגמת חיבור המילה גג עם המילה צריף והמילה עין עם המילה סיכרא – ועל ידי זה ירד לעומק המשמעות של הדברים- אלא שהמעשים המובאים בגמרא על שם מרדכי הם בתקופה מאוחרת יותר.

וראה ברבינו חננאל מגילה טז: – למה נקרא שמו בלשן – שהיה יודע ע' לשונות.

עולה מכך שלא רק שמרדכי היה מהיחידים בסנהדרין שידעו בשבעים לשון כמו שנתבאר בתוס' שרק שלש או ארבע מכל הסנהדרין היה צורך שידעו ע' לשון – אלא שהיתה בו חכמה מיוחדת של הבנת לשון בני אדם, עד כדי כך שכל הממונים בדברים אלו של הבנת לשון בני אדם, בין לענין הבאת העומר ושתי הלחם ובין לענין הקינין נקראו על שמו.

עוד משמע מלשון הגמרא – שחכמה מיוחדת זו היא קשורה עם ידיעת שבעים לשון, שכן דרשו למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים ודורשן – ויודע בשבעים לשון. הרי שכלל את הכח לפרש דברים לא מובנים יחד עם ידיעת ע' לשון – ואע"פ שלמסקנא חזרו בהם מענין ידיעת ע' לשון – זה רק מפני שכל הסנהדרין ידעו.

וכך גם מתבאר שמו של מרדכי "בלשן" – שבגמ' פירשו דהוה בייל לישני – וברבינו חננאל פירש למה נקרא שמו בלשן שהיה יודע בשבעים לשון.

ולפי דברי הגמרא משמע שיסוד אחד משותף לשניהם – שהיה מבין כל לשון של בני אדם, בין לשון שהיא משותפת לעם שלם – ובין לשון שהיא צורת ביטוי מיוחדת לאותו אדם.

וראה במהרש"א שם שהביא מפי' הרע"ב במסכת שקלים שכתב שהטעם שמינו מרדכי על הקינין מפני שצריך שיתמנה חכם גדול ובקי על זה כדאמרינן קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות – ואולם אומר המהרש"א – ויותר נראה לפרש מהאי טעמא דקאמר הכא – דבעי חכם לידע בכל לשון הבא עם הקינין ולהבין מאי דקאמר.

הרע"ב פירש – שהטעם שמינו את מרדכי הוא מפני שהיה חכם גדול ובקי בהבנת ההלכות הנוגעות להבאת הקינין – ועל כך אומר המהרש"א – שיותר נראה לפרש שמינו את מרדכי – מפני חכמתו להבין כל לשון בני אדם – שהיה צורך בזה כדי להבין כונת אלו שהביאו את הקינין.

והנה כלל העולה מהדברים הוא – שמרדכי היהודי היה מיוחד במעלה זו של הבנת לשון בני אדם בכל אופן שהוא בין בשבעים לשון – ובין בלשונו הפרטית המיוחדת של כל אדם ואדם.

והנה כל ענינה של מגילת אסתר הוא לגלות את המסתתר מאחורי הלבוש של הנהגת הטבע וזהו עצם האור של פורים – לראות את המובן האמיתי של מאורעות שבמבט שטחי לא נראית התכלית וההשגחה הגנוזה בהם.

וכמו שפירש הגר"א את דברי הגמ' בחולין קלט: – אסתר מן התורה מנין שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר" הרמז לענינה של מגילת אסתר בתורה הוא בפסוק זה – מפני שמגילת אסתר באה לגלות את השגחת השי"ת – את ה"אנכי ה'" – בתוך ה"הסתר אסתיר".

הנס והאור הללו התגלו על ידי מרדכי היהודי – אשר לו הכח המיוחד של הבנת שפת בני אדם בעומקם – מבלי לטעות אחרי המובן השטחי הנראה לעינים – וכמו שרואים מהדוגמאות שהובאו בגמרא במנחות – יש מהן שאנשים אמרו דברים שאיש לא הבין ורק מרדכי הבין כמו בחרשים הללו – ויש מהן שהבינו את דבריהם באופן מוטעה ומרדכי לבדו הבין את הכוונה האמיתית.

כוחו זה של מרדכי לראות את פנימיות הדברים, הוא המתגלה בעת שאסר עליהם ללכת למשתה כי מרדכי אינו מתפתה במראה העינים הנפתים לצד החיצוני – "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה".

וכך גם אחר כך כאשר באה הגזירה הבין וידע שרשה בחטא – כמו שכתב בספה"ק קב הישר: … וזהו שכתוב "ומרדכי ידע" – רצה לומר שידע תוכן הדברים – שהגזירה באה על ידי הפגם הגדול שפגמו בשכינה – עבור שהיו ישראל נהנין מסעודתו של אותו רשע – מבואר שמרדכי ירד לעומק הסיבות שהם שורש המאורעות הנראים לעין – ואולי לכן "ויקרע מרדכי את בגדיו" – לרמוז ששורש החטא הוא שהלכו אחרי המבט השטחי – ועל כן קרע את בגדיו, לרמוז, שיש לקרוע את המעטפה החיצונית ולהביט אל פנימיות הדברים.

ועוד כתב בספר "קב הישר" – "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה – ויקרע מרדכי את בגדיו".

… והענין מבואר בתיקו"ז [ס"ט קיז.] – כי שארי בנ"א לא ידעין רק מה שעיניהם רואות, ששונאי ישראל כמו המן וחבריו מבקשין לעקור ביצתן של ישראל והולכין ומתגברין ומתחדשין בכל יום ויום גזירות רעות חדשות.

ומרדכי ידע תוכן הדבר ומקור כח של הקלי', שמשם יוצאים נפשות הרשעים הללו החוטאים בנפשותם. וזהו שאמר הכתוב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" – והתבונן כי גברה יד הקלי' מחמת החטאים של ישראל שהיו באותו הדור, עד שהוצרך מרדכי סיגוף גדול וזעקה בתפילה, להתיש כח הס"א ולעורר רחמים על ישראל – וכן כתיב "ויקרע מרדכי את בגדיו וישם שק". עכ"ל ספר "קב הישר".

ויש לבאר שהואיל וכל כח הרע הוא הפיתוי החיצוני, שזה היה החטא כאן, על כן קריעת הבגדים החיצונים היא סיגוף המתיש את כח הרע הזה.

"וילבש שק" שהוא בגד שפל ופחות – לרמוז שאין חשיבות למה שנראה לעינים. ועוד יתכן שבזה רמז להם, שלא היו צריכים לבוא אל בית המלך אל המשתה – "כי אין לבוא אל שער המלך – בלבוש שק".

ומרדכי הודיע לאסתר גודל הפגם הנעשה בסעודה של אחשורוש – ומיד כתיב "ותלבש אסתר מלכות" – שלבשה רוח הקודש.

ואולי יש לבאר – שהואיל וראתה ששורש הפגם הוא שהלכו אחרי לבושים חיצונים, לבשה רוח הקודש, היינו, עמלה להשריש כח הקדושה גם בצדדים החיצוניים שהם בחינת לבוש, שגם הם יהיו לצד הקדושה.

והנה כתב המסילת ישרים בפ"ג:

…והוא מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ פג:] "תשת חושך ויהי לילה" – זה העולם הזה שדומה ללילה והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו – כי הנה חשך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם. או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאלו הוא אדם ואדם כאלו הוא עמוד – כן חמריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חשך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות. אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם. …הטעות השני הוא קשה מן הראשון הוא – שמטעה ראיתו עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב והטוב כאלו הוא רע…

מבואר בדברי ה"מסילת ישרים" – שחשך החומריות גורם לב' מיני טעויות – א. שאינו רואה כלל את המכשולות ב. הוא רואה אדם כעמוד ועמוד באדם.

כח הזהירות הוא כח ההתבוננות וההבחנה – באופן שעל ידי "בואו חשבון" יראה ויבחין ולא יכשל בשתי הטעויות הללו.

מרדכי – פתחיה – בלשן – היה בו את הכוחות להתגבר על שתי הטעויות הללו.

הוא היה פותח דברים ודורשן – לא החליף עמוד באדם ולא אדם בעמוד, הבין את המשמעות האמיתית שבדברים. והיה גם בלשן – ראה את הדברים המסתתרים ע"י חיבור דבר לדבר.

את החכמה זו המיוחדת של מרדכי – באה ללמד אותנו מגילת אסתר.

המגילה באה ללמד אותנו להבין את השפה שבה הקב"ה מדבר עמנו – איך לקרוא נכון בשפת ההשגחה מאורעות הנראים בלתי מובנים או עלולים להתפרש באופן מוטעה – ועל כן שורש ההצלה על ידי מרדכי מתחיל מכח ידיעה זו עצמה.

ידיעת השבעים לשון היא שנותנת למרדכי את היכולת להבין את דברי בגתן ותרש – וההבנה הזו בסופה של ההשתלשלות – שימשה מפתח להצלת כלל ישראל.

ההבנה הזו של מרדכי רומזת לכלל הלימוד שעולה מנס הפורים – הכח להבין מעבר לנראה לעינים.

[אחד התלמידים העיר מדברי המדרש [אסתר רבה פרשה ו' אות י'] – וזה אחד מארבעה צדיקים שניתן להם רמז שנים חשו ושנים לא חשו.. דוד ומרדכי ניתן להם רמז וחשו.]

וכך כתב ה"מסילת ישרים" בפט"ו:

…כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה, עד שיצטרך כל כך כח ותחבולות להפרישו מהם, הוא פיתוי העינים הנפתה במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה – הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה, כעדות הכתוב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים – ותקח מפריו ותאכל"…

והנה כמו שההתבונן על זה הדבר גורם קנית הפרישות, כך סכלותו מפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל.

כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא – אי אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם – ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, עכ"פ מידי מלחמה לא ימלט והנה הוא בסכנה וכענין זה אמר שלמה "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה"…עכ"ל.

חטאם של יושבי שושן היה ההליכה אל המשתה – הסכנה של בית משתה היא הסכנה של ההליכה אחרי פיתוי העינים הנפתחים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורא – אשר זה שורש חטא אדה"ר, ולכן העונש על כך היה בואו של המן – עמלק אשר שם שרשו – כי "משורש נחש [הקדמוני] יצא צפע" צפע בגימ' עמלק.

כאשר חזרו בתשובה על חטאם, זכו לנס שעל ידו נפקחו עיניהם לראות את מה שגנוז מתחת ולפנים למראה העינים.

הישועה היתה מהלך של סיעתא דשמיא עצומה לדרך התשובה שהלכו בה – כיון שהבינו שאסור ללכת אחרי מראה העינים כי המראה החיצוני הוא שקר, נעשה הנס באופן שראו את האמת הזו באופן חושי.

כל המאורעות התגלו לעיניהם מצידם הפנימי – "ונהפוך הוא "– לפתע ראו את המשמעות של מאורעות שבשעתו לא הבינו אותם ולא יחסו להם משמעות מיוחדת, הריגת ושתי ומעשה בגתן ותרש התגלו כתרופה אשר הוקדמה למכה על ידי השי"ת – מה שנראה כגזירה של לקיחת אסתר לבית המלך, התגלה כשורש לישועה ורפואת המכה. ומה שהיה אגרות לרעת עם ישראל – הפך לאגרות להשמדת עמלק.

כביכול עם ישראל כולו הפך להיות "פתחיה" – הפותח דברים בשפת ההשגחה ודורשן – הם למדו להבין את הבלתי מובן – ולפרש נכון את מה שכולם מפרשים בטעות – והגילוי הזה התגלגל ע"י מרדכי – פתחיה ודרך הכח של הבלשנות – ידיעת שבעים לשון.

והוא הלימוד הגדול של המגילה, להבין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון – וכדברי הרמב"ן המפורסמים בסוף פרשת בא.

בגמ' מגילה טז: על הפסוק – "דברי שלום ואמת" אמרו – מלמד שצריכה [המגילה] שרטוט כאמיתה של תורה – ובגיטין ו: פירשו התוס' בשם ר"ת – שאמתה של תורה הכונה היא למזוזה שיש בה שם יחוד מלכות שמים.

ויתכן לומר בדרך רמז – שחז"ל הקדושים התכונו בדבריהם שבלימוד מאורעות המגילה צריך שרטוט, למתוח קוים המחברים בין המאורעות – ואופן החיבור הוא במהלך המגלה יחוד מלכות שמים, באופן של אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל – אלא במהלך של "והיה אם שמע תשמעו וכו' – השמרו לכם פן יפתה לבבכם – וכמו שכתוב במזוזה.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של מרדכי – ובתוך כל תהפוכות תבל מבית ומחוץ – נראה את יד ה' המובילה את המאורעות אל התכלית הנצחית – שנזכה להבין את השפה שבה השי"ת מדבר אלינו – ולכוון את מעשינו לאמתה של תורה – ליחוד מלכות שמים.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *