אני סטודנטית ובמסגרת הקורס כותבת עבודה על עלילות דם הקשורות בפסח.
הייתי מאוד שמחה אם אני אוכל לקבל התייחסות שלך לנושא.
רציתי לדעת איך אתה כרב מתמודד עם השאלות שמתעוררות בעקבות עלילות הדם, ואיך אתה יכול להסביר את זה שמצווה מהתורה מעלה כל כך הרבה בעיות ליהודים.
רציתי גם לשאול אותך אם יש לך סברה מדוע דווקא חג הפסח הוא זה שמעורר את כל השנאה הזו ליהדות?
איך היית מייעץ לקהילה יהודית לפעול תחת איומי עלילות הדם? האם עליה להסתיר את ההכנות לחג? או שמה אפילו לוותר על חלק מהם? איך אתה מייחס ל"שבועת רבנים" בקישיניוב? מאוד אשמח אם התשובה תהיה מפורטת כי בחרתי את הנושא הזה כי זה נורא מעניין אותי. תודה רבה
תשובה:
קשה לתת תשובה מפורטת, אך אשתדל עד כמה שאפשר.
ברובד הטכני, אין ספק שהסמיכות של חג הפסח לחגם של הנוצרים, חג הפסחא, תרם רבות להתפרצויות אנטישמיות בתקופת הפסח. חג הפסחא מזכיר בנצרות את התחייה של ישו, ואך טבעי שהיהודים, שלא קיבלו את ישו כמשיח ולא האמינו בתחייתו או במפעלו — ואף הרגוהו (או מסרוהו להריגה), לפי המסורת הנוצרית העתיקה — נהיו באותה תקופה לנושא שפיכת זעמם ושנאתם של הנוצרים. גם תוכן עלילת הדם מזכיר את העניין, כשהיהודים מאושמים בשימוש בדם נוצרי, כאילו הורגים שוב את ישו, ושותים את דמו.
אולם, ההתייחסות היהודית כוללת רובד עמוד יותר בקשר בין הפסח לבין התפרצויות עלילות הדם. הפסח מסמל את עצם התהוותו של עם ישראל. בלשון הפסוק, פסח הוא "יום הולדת" של עם ישראל: "ומולדותיך ביום הולדת אותך" (יחזקאת טז, ד, ושם ברד"ק). פסח הוא הזמן שבו נהיינו לעם, והמצה היא הסמל לצאתנו מעבדות לחירות. אין לך דבר שיותר מעיק לנוצרים (במשך כל הדורות) מייחודיותו של עם ישראל. עד כדי כך הפריע להם ייחודיותו של עם ישראל, שהתחילו הנוצרים לכנות את עצמם "ישראל החדש", ולקחו לעצמם את כל נבואות ישראל, כאילו הם נאמרו על הנוצרים. אלא שהמשך קיומו של עם ישראל, והישרדותו הניסיים במשך אלפי שנות גלות, היו לקוצים בבשר הנוצרים, ובשביל להצדיק את קיומו של עם ישראל, הם ביקשו להעניש ולדכא את העם, כאילו הוא מרצה את "עונשו" על עוונו הגדול (של אי-קבלת ישו כמשיח). הזמן המתאים ביותר לריצוי העונש הוא פסח, הזמן בו עם ישראל חוגגים את התהוותם. הנוצרים ביקשו לומר לעם ישראל: אתם רוצים לחגוג את היותכם יהודים? נראה לכם מה משמעות היות יהודי!
מזווית ראייתם של היהודים, הם גם קיבלו את עלילות הדם כעניין השייך דווקא לחג הפסח. לאף יהודי לא היה ספק כי עם ישראל הוא העם הנבחר. הם ראו זאת לא רק בהישרדותם המופלאת, אלא אף בפער האדיר בהתנהגות ונורמות חברתיות ביניהם לבין שכניהם הלא-יהודיים. אלא שלא קל להיות חלק מ"עם הנבחר", וכל עוד היותו בגלות, עליו לסבול את עוון עוותיו, ולצפות לישועת ה'. את הפרעות והסבל של עלילות הדם קיבלו היהודים במסגרת של קשיי הגלות. המשפט "מפני עוונותינו גלינו מארצנו" הוא משפט שגור בפי כל יהודי מתפלל (כפי שכולם היו), ולא היה להם ספק בכך שלבסוף, אם לא בחייהם, אז בחיי בניהם, ניניהם, או באיזה דור מהדורות הבאים, תבוא הגאולה. עלילות הדם נתספו כעונש, וגם כניסיון, לבדוק את נאמנותו של עם ישראל לאלוקים, ולראות אם אכן יעמוד במבחן הצרה.
בנוגע לדרכי פעולה, צרות הגלות לא איפשרו ליהודים הרבה דרכי הגנה. הפרעות נוהלו לא רק על-ידי נוצרים ברבריים, אלא אף על-ידי המוסדות הדת והשלטון המקומיים, כך ששום פעולת הגנה עצמית לא יכלה לעזור להם. כמובן, ניסו היהודים לעורר את רחמי השלטון, ולהבליט לשליטי המדינה עד כמה היהודים מסייעים לכלכלת המדינה, עד כמה הם אזרחים נאמנים ושומרי חוק, וכך הלאה. כמובן, זה עזר להם בערבון מוגבל מאוד. בזמנים מאוחרים יותר, כמו בקישינוב, היהודים יכלו לפנות לשלטונות החוק שאמורים לפעול לטובתם, ובמקום שהם נמנעים מכך — כמו בקישינוב — לעולם "מתקדם" שיגן עליהם. כבר במאה ה-18, היו נוצרים בחירים ("נאורים") שהצהירו על השקריות של עלילות הדם, אך השקר היה כה מושרש בלבות העם הנוצרי, שלא הועילו הצהרותיו.
יצויין, שברוב המוחץ של המקרים, היהודים עמדו בניסיון, קיבלו את הייסורין באהבה, והמשיכו להיות נאמנים לדתם, ורק במקרים בודדים התסיימו עלילות הדם בהמרות דת. דבר זה מלמד אותנו על הטבע הנפלא של עם ישראל, טבע שמקונן בנו עד היום הזה.
כיום, בפרט לאחר השואה, רוב העולם (לפחות העולם הנוצרי) מכיר בשקר הגס של עיללות הדם. במקומם, עדים אנו לעלילות גם מסוג חדש, דוגמת פרשת הפלוטילה ("מרמרה"), ופרשיות רבות דומות.
ה' יצילנו משונאינו הרבים, ויחיש את ביאת גואל צדקנו, תקוות ישראל הנצחית, במהרה בימנו!
