פרשת תרומה – "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" – בין שני בדי הארון

א. "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"; לכאורה אין מטרת הבדים אלא לנשיאת הארון בזמני המסעות, וא"כ מדוע לא יסורו ממנו אף בזמני החניות? ולמה נשתנו בדי הארון מבדי שאר הכלים לענין זה?

כלי המשכן ברובם היו בהם בדים לנשיאתם בשעת המסעות, ובכלל זה גם הארון. אלא שלכאורה לשם מטרת הנשיאה, הרי די בכך שיהיו הבדים בכלים בשעת המסעות, אבל בשעת החניות כשהכלים עומדים על מקומם במשכן, שוב ניתן להסיר הבדים מהם. ואמנם כן היה בשאר הכלים, שלא היו בדיהם עליהם אלא בשעת המסעות. אבל בארון היה ציווי מיוחד שגם בשעת החניה בעמדו על מקומו במשכן, לא יסורו הבדים ממנו. ומזה נראה שהיתה מטרה נוספת בבדי הארון שלא היתה בבדי שאר הכלים. וצריך להבין מה היתה מטרה זו, ולמה נשתנה הארון משאר הכלים לענין זה. וכבר העיר על זה המשך חכמה וזה לשונו: ואמרו ז"ל (יומא עב) המסיר בדי ארון לוקה. והנה במזבח כתיב "והיו הבדים בשאת אותו" (לקמן כז, ז), וכן בשולחן (פסוק כז), משא"כ בארון הבדים הם קבועים בו תמיד, הלא דבר הוא. עכ"ל.

ב. שיטת רש"י שבדי הארון היו מונחים סמוך לכפורת; מה המקור והטעם לכך?

כתב רש"י לענין טבעות בדי הארון: ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונות, שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם, הנושאים את הארון, מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם. עכ"ל.

והקשה עליו הרמב"ן וז"ל: ויפה פירש, אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפורת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, (כלומר שדבר הנישא מחלקו העליון, הריהו מכביד יותר על נושאיו), ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נישא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים. (כלומר שאם הבדים הם בזויות העליונות, נמצא שבשעת שנושאים אותו הריהו בגובה כתפיהם ואינו נישא וגבוה על כתפיהם).

ג. נראה שמקור שיטת רש"י היא מהגמרא ואולי אף מהמקרא

והנראה לומר בזה, שהרי מקור דברי רש"י בדיבור זה, הוא בגמרא מנחות בפרק שתי הלחם, כמפורש בסוף דבריו, ורק שלכאורה בגמ' שם מצינו מקור רק למה שכתב רש"י שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון. אך אם נעיין היטב שם נראה שרש"י למד משם גם את חידושו שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות.

שכך אמרו בגמ' שם: תנו רבנן כל הכלים שבמקדש, ארכן לארכו של בית, חוץ מארון שארכו לרחבו של בית, וכך היה מונח, וכך היה בדיו מונחין. מאי קאמר, הכי קאמר, כך היה מונח, מדבדיו כך היה מונחין, ובדיו מנלן, דתניא (מלכים א ח) ויאריכו הבדים, יכול לא היו נוגעין בפרוכת, תלמוד לומר ויראו, אי ויראו, יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין, תלמוד לומר (מלכים א ח) לא יראו החוצה, הא כיצד, דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים פ"א פי"ג, ורש"י שם) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ומנלן דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי, דילמא לארכו דארון הוו יתבי, אמר ר' יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, ומנא לן דבארבעה הוו דרו להו, דכתיב (במדבר י) ונסעו הקהתים תרי, נושאי המקדש נמי תרי. ע"כ.

ואשר י"ל שכשם שלמד רש"י מסוגיא זו שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, כן גם למד משם שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות, שהרי מבואר בגמ' שם שמצותן שיהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה, ואם היו למטה לא היה שייך ענין זה, ומוכח שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות.

ולפ"ז נמצא ששיטת רש"י בענין מקום בדי הארון, יסודה בגמרא מפורשת, ובזה נתיישבה קושית הרמב"ן למה אמר רש"י שבזויות העליונות סמוך לכפורת היו הטבעות.

(ואולי גם יש מקור לזה מן התורה מהכתוב בפקודי: "וישם את הבדים על הארון", שיש לפרש: "מעל הארון", [וכעי"ז פירש במשך חכמה שם, אך באופן אחר, עי"ש, ולא כשיטת רש"י כאן], ואולי גם המשך הכתוב שם: "מלמעלה" – מתייחס גם לבדים).

ד. תכלית בדי הארון, מלבד נשיאתו, היא כדי שיהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה, ותשרה השכינה ביניהם, ובזה תיראה חיבת ה' לישראל כחיבת איש ואשתו.

ולפ"ז גם יש ליישב מה שהעיר הרמב"ן הנ"ל מסברא, למה באמת עשו כן, כי יש לומר, שאמנם מה ששמו את הבדים בזויות העליונות, היה זה לשם ענין זה עצמו, כדי שיהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה.

והסברא במה שענין זה קובע את מקום הבדים, יש לפרש שהוא מפני שענין זה הוא עיקר טעם המצוה של "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו", שבזה נשתנו בדי הארון מבדי המזבח והשולחן, וכמו שהעיר על זה המשך חכמה הנ"ל, וכאשר יתבאר להלן.

(ומה שהעיר הרמב"ן שלפי רש"י הכובד היה יתר מאד, י"ל שאף שמפורש בתורה שהבדים היו לנשיאה, מ"מ הרי ענין הנשיאה בארון לא היה כפשוטו שמשא הארון היה על נושאיו, שהרי אמרו בגמ' סוטה לה,א שהארון היה נושא את עצמו, ע"כ, אלא היה דין לעשות "מעשה נשיאה", וא"כ מה לי אם יהא כבד יותר, בלא"ה אין משאו עליהם. [ועיין דעת זקנים מבעלי התוס' כה,יא]. ואף שלא סמכה תורה על הנס, מ"מ מאחר שנשיאתו אפשרית גם כך, ורק שהיא קשה יותר, בזה נמצא שאין סומכין על הנס, ובפרט שיש סיבה לשים הבדים למעלה כמש"נ. ומלבד זה גם אצל עוזא שנענש על ששלח ידו לאחוז בארון הנשמט, וכמבואר בגמ' שם שהיה זה משום שהארון נושא את עצמו, הרי לא אמרו אין סומכין על הנס, שאם כן למה נענש).

ואשר יש לבאר בעיקר ענין בדי הארון, על פי מה שכתב בספר החינוך מצוה צו בטעם המצוה שלא להסיר בדי הארון וז"ל: ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמוז ענינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה. עכ"ל.

והמבואר מדבריו שבדי הארון מלבד תכלית הנשיאה שלהם, הרי היו גם מכלל עצם צורת הארון, ולכן אין להסירם לעולם.

וסמך לזה נראה מהכתוב בפרשתנו: "והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם: בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו", דהנה הלשון: "בטבעות הארון יהיו הבדים" – הוא כפל לשון, שהרי כבר נאמר שיובא בבדים, ולא היה לו אלא לאסור הסרתן, ומזה נראה ששני דינים נאמרו בבדי הארון: א' דין מעשה הבאת הבדים בטבעות, כלשון: "והבאת", וזה לשם נשיאה שע"ז נא': "לשאת", ב' דין שיהיו הבדים בטבעות הארון, כלשון הכתוב: "יהיו", שע"ז לא נא': "לשאת", כי אי"ז לשם נשיאה, ורק ע"ז נא': "לא יסורו", כי רק מצד דין זה שענינו צורת הכלי, הרי נאסרה ההסרה.

ועוד סמך קצת מהכ' במלכים ב' ח,ו-ז: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים [היינו הכרובים שעשה שלמה על הקרקע] כי הכרובים פורשים כנפיים אל מקום הארון ויסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה", ואם ענין הבדים אינו אלא לשם נשיאה ורק שגזר בהם הכתוב איסור הסרה אבל אינם מכלל עצם תבנית הארון, א"כ מה ענין סיכוך הכרובים עליהם.

והנה הגם שצורות כל כלי המשכן היו לרמוז ענינים גדולים עליונים, וכמש"כ החינוך בטעם מה שבדי הארון היו מעצם צורתו, אמנם עדיין צריך ביאור לאיזו תכלית שימשו הבדים בעומדם בקביעות בארון שלא בשעת המסעות, ואף בבית המקדש שלא היו מסעות כלל. כי הרי בשאר הכלים, אף שגם הם כל צורתם יסודה בהררי קדש, מ"מ כל חלק מחלקי צורתם יש לו גם איזו תכלית מעשית, אם לצורך עבודתם או מעשיהם, או לצורך יופיים וקישוטם, ואמנם בדי שאר הכלים שאין להם תכלית אלא בשעת המסעות, הרי אינם מכלל צורת הכלי, וניתן להסירם, משא"כ בדי הארון שלכאורה גם להם אין שימוש שלא בשעת המסעות, ומ"מ הריהם מכלל צורת הכלי ולא יסורו ממנו לעולם.

ואשר יש לומר בזה, שהוא ע"פ מה שאמרו במדרש שה"ש רבה א, טז, ב, (וע' ב"ר ד,ד וספרא פ"ב והובא ברש"י שה"ש סוף פ"א) שהשראת השכינה בקדש הקדשים היתה בין שני בדי הארון, והוא טעם מה ששנו במשנה ביומא נב,ב שהקטרת כהן גדול ביוה"כ בין שני בדי הארון. ונמצא שזוהי תכלית הבדים – לעשות מקום להשראת השכינה ששרתה שם.

והטעם שהיה צורך דוקא בבדים לעשות מקום להשראת השכינה, י"ל ע"פ מה שאמרו בגמ' מנחות צח,ב ע"פ הכתוב במלכים א' ח,ח, שבדי הארון היו דוחקים ובולטים בפרוכת לתוך ההיכל כעין שני דדי אשה, כמו שנאמר בשה"ש: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". ע"כ. ופירש רש"י בשבת פח,ב ד"ה בין, שכונת הכתוב: "בין שדי ילין", היא שהשכינה שורה בין שני הבדים שהיו בולטין כצורת דדי אשה. עכ"ד.

וביאור הענין הוא ע"פ מה שכתב רש"י במלכים ב, יא, ב שקודש הקדשים נקרא בלשון הכתוב שם: "חדר המטות", על שם הכתוב: "בין שדי ילין", עכ"ד רש"י, וכעי"ז במדרש שהש"ר שם, שעל קה"ק נא': "אף ערשנו רעננה", והיינו שכביכול מקום לינת ה' עם ישראל הוא בין שני הבדים, שהם יוצרים צורת דדי אשה, והם רומזים לישראל שהם רעיתו של ה', ונמצא שע"י הבדים מתראה חיבת ה' לישראל כחיבת איש לאשתו הלן עמה כביכול.

ה. הטעם שדוקא בדי הארון נבחרו להראות חיבתן של ישראל.

אלא שעדיין צריך ביאור מפני מה דוקא בדי הארון נבחרו להראות חיבתן של ישראל. (כמש"כ תוס' במנחות שם שמה שהיו הבדים דוחקין ובולטין וכו', אירע זאת ע"י נס שנתארכו מכפי מידתן, "לחיבתן של ישראל"). כי אף שכבר נתבאר שרק ע"י הבדים הדוחקים בפרוכת נוצרה צורת דדי אשה, ובזה נמצא ש"דודי" שהוא השכינה – "בין שדי ילין", כלומר ששורה בין הבדים שכך צורתם, ובזה נראית חיבתן של ישראל כחיבת איש לאשתו, מ"מ כבר יסד המהר"ל שדברים גדולים אינם במקרה, וא"כ אי"ז טעם מספיק לכך שנעשה ענין זה דוקא ע"י הבדים, רק משום שבמציאות על ידם נוצרת צורה זו.

ולכן יש להוסיף ביאור בזה, ע"פ מה שאמרו במדרש תנחומא פרשת תצוה סימן ב: "ואתה תצוה", זהו שאמר הכתוב: "תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, תקרא ואנכי אענה, כל מה שאתה גוזר אני מקיימה, אלא למעשה ידיך תכסוף, יש אדם מתאוה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא לשון תאוה שנאמר (בראשית לא) ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וגו', הוי – למעשה ידיך תכסוף, שאתה מתאוה למעשה ידיך, אתה סובל את כל העולם דכתיב אני עשיתי אני אשא אני אסבול (ישעיה מו), ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאין כבודך, שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם, הוי – למעשה ידיך תכסוף. ע"כ.

כלומר שאף שבאמת היה הארון נושא את נושאיו ואת עצמו כל שכן, כמו שאמרו בגמ' סוטה לה,א, והוא משום שהארון הוא מקום השראת השכינה, שהוא נושא את כל העולם, (והענין מבואר בספר נפש החיים ש"ג פ"א שכתב: כי ענין מה שהוא יתברך נקרא "מקום". פירשוהו ז"ל בב"ר פס"ח ע"פ ויפגע במקום. ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ובשמות רבה ס"פ מ"ה ובתנחומא פ' תשא ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ'. ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם), ומ"מ צוה ה' שיישאוהו ישראל, ובזה הוא פסגת גילוי החיבה לישראל, בכך שהוא נכסף להזדקק כביכול למעשיהם של ישראל שהם מעשה ידיו.

והוא כענין מה שכתב בפירוש יפה תואר למדרש רבה ויקרא כ,ח וז"ל: וזה אין קשה כיון דיש אש מן השמים למה להם אש מן ההדיוט, כי זה להראות חביבותו לישראל שהוא חפץ בהן. עכ"ל. ובספר שבט יהודה הביא בענין זה זה מעשה בגוי שהגיע מטעם מלכות רומי לראות את בית המקדש בירושלים, והתפעל מהדר הבית ומופתיו, וכששלח חוות דעתו למלכות ברומי, כתב בתוך הדברים: ועוד מצד עזרה זו היה בית גדול, נקרא בלשון התלמודיים "בית המוקד", ופירוש הדבר לפי ששם היתה מדורה גדולה תמידית, והיא משמשת לשני דברים, האחד – ליקח ממנה אש לתת על המזבח. וכשנאמרו לי דברים הללו אמרתי לכהנים: "אם כן, שקר הוא מה שאתם אומרים שהאש היה יורד מן השמים", והשיבו לי: "אף על פי שהיה אש יורד מן השמים, מצוה מבוראנו להביא מן ההדיוט, לפי שלא יימצא עבודה שאין לנו בזה עסק". כך אמרו לי, ואמרתי כי זה "דברים יהודיים" הם, ואיני מאמין, והשיבו לי: "לא היום ולא לעולם". ואמרתי לקום כנגדם, לולי יראתכם כי תאמרו שעשיתי דבר שלא ברצונכם. ע"כ. ובספר תפארת תורה להגר"ש פינקוס זצ"ל (פר' לך לך) פירש בזה, שלגוי זה חרה על מה שנראה לו כחוצפה כלפי שמיא, שלאחר שיורדת אש מן השמים עדיין כביכול יש צורך בסיוע מן ההדיוט, וכביכול שותפות יש כאן, ואלו דברים יהודיים שאינם נתפסים בדעת הגויים, שעד כדי כך יש קרבה בין ה' לישראל בביהמ"ק. עכת"ד.

ונמצא שדוקא בענין בדי הארון נראית חיבתן של ישראל, שהרי בהם נושאים את הארון שהשכינה שרויה בו, וכל עיקר הצורך בנשיאה זו, היא רק משום חיבתן של ישראל. (ועל דרך הדרש יש לפרש כן גם בכתוב: "בין שדי ילין", שבענין זה של נשיאת הארון נמצא שכביכול השכינה נסמכת על ישראל. ו"ילין" מלשון הכתוב "בצל שדי יתלונן", כלומר שחוסה בצלו).

ו. הנחת בדי הארון באופן שיהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה – היא מעיקר מצותן.

ועיין תוס' יומא עב,א שסברו [על פי הכתוב בשעת המסעות בבמדבר: "ושמו בדיו"] שהיתה מצות עשה למשוך הבדים באופן שיבלטו כעין דדי אשה, ע"כ, ונמצא שענין צורת דדי אשה שבבדי הארון, אינו סימן בעלמא, אלא שמצותן בכך.

[וע' מלבי"ם פרשת תרומה שביאר בזה את הכתוב "וישם את הבדים" שנאמר בפרשת פקודי בשעת הקמת המשכן, שמשך את הבדים באופן שיבלטו כעין דדי אשה, ע"כ, ולפ"ז נמצא שאי"ז בשעת מסעות בלבד, אלא בכל שעה, ואף ששם לא נאמר לשון ציווי, מ"מ ודאי נצטוו על זה, וכמו שאמר הגרי"ז (הובא בספר תפארת תורה פרשת ויקהל פקודי מפי השמועה), שמלבד הציווי על עשית המשכן וכליו, גם עצם מעשה הקמתם היה בנבואה, ע"כ, והרי נבואת משה תורה היא, ונמצא שהיה זה לכל הפחות כעין הלכה למשה מסיני. ומלבד זה הרי ענין הבליטה הנלמד מקרא דמלכים, מיירי בביהמ"ק ולא בשעת מסעות, ומסתבר שאם מכח ענין זה יש מצוה שיהא כן בשעת מסעות, הרי ה"ה בשעת חניה, ואפשר שבשעת חניה לא נצרכו לציווי כי היה כן מאליו ע"י נס כמש"כ תוס' במנחות שם, או שהיה מלכתחילה בולט, כדעת תוס' בב"ב, ע' תוי"ט שם פ"ב מ"ט].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *