בישול ישראל

איסור בישולי נכרים הוא האיסור לאכול תבשיל שבושל על ידי גוי. אף אם מרכיבי המאכל כשרים, והכלים בהם בושל המאכל הינם כשרים למהדרין, די בכך שגוי בישל את התבשיל בכדי לאסור את המאכל.

האיסור נקרא לעיתים גם בשם: בישולי גויים. או בישול עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות]

אסמכתא לאיסור:

מסופר במקרא (דברים ב) כאשר משה רבינו , בדרכו ממצרים לארץ ישראל, ביקש מהמלך סיחון לעבור דרך ארצו. בבקשתו הדגיש משה רבינו כי הוא מבקש רק לעבור בארצו, ללכת בדרך המלך מבלי לסטות לסמטאות אפלות, כדי שלא יחשדהו ברקיחת מזימות מלחמה כנגדו. לגבי התזונה מבקש משה מסיחון לקנות בכסף מלא אוכל ומים. לשתי הבקשות סרב סיחון, סירוב שהוביל את עם ישראל למלחמה ולניצחון.

דברי התלמוד:

מהמילים המדוייקות בהם השתמש משה בבקשת התזונה מסיחון, לומד התלמוד במסכת עבודה זרה [ל"ז ע"ב] את פרטי האיסור של בישולי עכו"ם. משה רבינו מבקש: "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תיתן לי ושתיתי" [דברים ב']" מפסוק זה נלמד, כי יש להשוות את האוכל הנלקח מהגוי, למים. כפי שהמים אינם זקוקים לשינוי כלשהו כדי לשתותם, כך אוכל של גוי יהיה מותר באכילה, רק כשאינו זקוק לשינוי לצורך אכילתו.

בהמשך מובא בגמרא: "כמים, מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור [האש], אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור". כלומר, רק אוכל שהתבצע בו שינוי על ידי אש אסור באכילה.

"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים"

גרסה אחרת בדברי רב שמואל: "אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים".

סיכום דברי התלמוד:

איסור של בישולי עכו"ם הינו רק על מאכל שאינו יכול להיאכל אלא לאחר בישולו. כמו בשר, דגים תפוח אדמה, אורז, וכדומה, אך תפוח עץ, גזר, עגבנייה, מלפפון, הנאכלים גם ללא צורך בבישול, אינם נאסרים באם בשלם גוי. [כמובן כשהרכיבים כשרים ובכלים כשרים ותחת השגחה מדוקדקת].

האיסור הוא על מאכלים העולים על שולחן מלכים, ושנועדו כדי לאכלם עם הפת.

טעם האיסור:

רבנו תם סובר כי תקנת חכמים נועדה בכדי למנוע נישואי תערובת, שהרי אכילה מקרבת את הלבבות, ובאם יסעדו יהודים יחד עם גויים, עלול הדבר להביאם, רחמנא ליצלן, לידי קירבה, עד כדי קירבת נישואין. לפיכך, לדעת ר"ת, על מאכל שאינו חשוב [בהגדרת התלמוד: 'שאינו עולה על שולחן מלכים'],  לא גזרו כיוון שאין סועדים עליו סעודה ברת חשיבות שמקרבת.

רש"י סובר כי גזירת בישולי גויים  נועדה בכדי למנוע מאיתנו לאכול בשוגג דבר מאכל שאינו כשר העלול להימצא בבישולי הגוי. לפיכך, לדעת רש"י, האיסור כולל גם מאכל שאינו חשוב, שהרי גם הוא עלול להתבשל עם תערובת מאכלות אסורות. אולם גם רש"י מסכים עם ר"ת שהתקנה המקורית הייתה בכדי למנוע נישואי תערובת.

להלכה:

נחלקו הרמ"א – אשר בני אשכנז הולכים לשיטתו. ורבי יוסף קארו – אשר בני ספרד הולכים לשיטתו.

הבית יוסף פוסק שכדי שהמאכל ייחשב 'בישול ישראל', חובה על היהודי להניח את התבשיל על האש, או בתוך הסיר המונח על האש..

ואילו לדעת הרמ"א, די בכך שהיהודי ידליק את האש. ולאחר מכן רשאי הגוי להניח את התבשיל על האש.

[איזה מאכל נחשב כמאכל חשוב העולה על שולחן מלכים, נדון אם ירצה ה' באחד מהמאמרים הבאים].

אולמות,  מלונות ובתי אוכל כשרים:

בכשרות רגילה שאינה למהדרין: מקפידים [במקרה הטוב…] רק על כך שיהודי ידליק את האש,
בכשרויות המהודרות: עד לפני כעשור, כשוועדי הכשרות המהדרין יוסדו ונוהלו על ידי האשכנזים, לא הקפידו על בישול ישראל, לפי הבית יוסף.

אך מאז הקמת ועדי כשרות מהדרין המנוהלים על ידי רבנים ספרדיים, אשר מהסיבות העיקריות להקמתן והסיבה העיקרית לפופולאריות לה זוכות הן, היא הנפת דגל- 'בישול ישראל לדעת רבי יוסף קארו'- נגררו אחריהם לשמחת כולם, גם ועדי הכשרות האשכנזים, עד שכיום ניתן לומר שרובם ככולם מקפידים על בישול ישראל גם לשיטת הבית יוסף.

מסעדות אתניות:

כיצד מתמודדים עם בישול ישראל לדעת הבית יוסף במסעדות סיניות או תיאלנדיות בהן ישנם מאכלים שרק הגוי הסיני או התאילנדי יודעים כיצד לטגנם ולהקפיצם?

העצה לכך היא שאת הטיגון הראשוני, אפילו שליש בישול, יעשה היהודי, ואחר כך הגוי יכול להקפיצם כאוות נפשו.