א. מדוע לא נכלל עונש זה עם שאר חייבי מיתה בידי שמים?
כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו'.
לכאורה לפנינו עונש של מיתה בידי שמים על המענה יתום ואלמנה. אך המעיין במסכת סנהדרין שם נמנו חייבי מיתה בידי שמים, ימצא שמיתה זו לא נמנית שם. וכבר העיר על זה הרמב"ן וז"ל: והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא ד"ואלו הן שבמיתה" השנויה בסנהדרין (פג,א) וכו'. עכ"ל. (ועי"ש במה שתירץ).
ב. רש"י מפרש שהמענה יתום ואלמנה נענש בעונש חמור יותר ממיתה. האמנם? ומדוע?
רש"י: "אם ענה תענה אותו" – הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש עונשו, וכו', אף כאן "אם ענה תענה אותו", לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי צעק יצעק אלי וגו'. עכ"ל.
כלומר שרש"י נקט שהכתוב "כי אם צעוק" וגו' הוא נתינת טעם לעונש, וא"כ סתם הכתוב ולא פירש העונש עצמו, אלא הניחו ב"גיזום", כלשון בני אדם שמאיימים בלשון גוזמא: "אם תעשה כך וכך, מוטב שלא תדע מה יהיה בסופך". וזה לרוב נוראות העונש שרומזים לו.
אך מדוע אמנם דוקא בעוון זה סתם הכתוב ולא פירש עונשו?
עוד יש להעיר על זה, שהרי אח"כ פירש הכתוב שעונשו במיתת בידי שמים בחרב, וא"כ למה סתם עונשו בתחילה.
ג. אדם החוטא בעבירה שבין אדם לחבירו, לעיתים נענש לא מצד מידת הדין על חטאו, אלא מצד מידת הרחמים על מי שהוא חוטא כלפיו, ועונש כזה הוא בלתי מוגבל.
ומה שנראה לבאר הוא שעונש זה חלוק במהותו משאר העונשים שבתורה, וכדלהלן.
יסוד גדול מצאנו בדברי הגר"א בביאורו למגילת רות סוף פ"א, וזה לשונו שם: כי אם ייסר ה' לאדם במידת הדין, יש תקוה שיעבור זעם וירחמנו עוד, אבל אם מענישו מצד רחמנות, אזי העונש קשה מאד. על דרך משל, האב הרחמן המכה את בנו על שהרג את אחיו שהיה ג"כ בנו כמו זה, היתכן לקרותו אכזר על הכאתו, כי מה שמכהו אינו מצד אכזריות, אלא מצד רחמנות, שלבו כואב על בנו הנאהב שנהרג, ואין ליתן שום התנצלות עבור הבן החי, אלא אדרבה שיכהו מכות אכזריות, כו'. וכתיב (שמות כב,כו) "[אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו במה ישכב] והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", ר"ל שמזהירנו לחמול על עניים, כי אם לא ניתן להם חמלה ויצעקו אליו ית"ש ויחנן עליהם ויעניש אותנו, חלילה שיהיה העונש גדול, כי העונש הבא מצד חנינה גדול מאד, כו'. עכ"ל הגר"א.
(וראיתי שהובא בשם הגר"י בלאזר זצ"ל, שביאר בזה את מאמר חז"ל (ב"ר פ' לג ופ' עג); רשעים מהפכים מידת הרחמים למידת הדין, ע"כ, כלומר שהעושים רשעה כלפי בני אדם, הרי רחמי ה' על הנרדפים על ידם – נהפכים לדין על הרודפים, וכגודל הרחמים על הנרדף כן מתגבר הדין על הרודף. עכ"ד).
למדנו מדברי הגר"א דבר נורא, שעונש שהוא מצד הרחמים על העשוק, הריהו גדול יותר מעונש מצד מידת הדין, כי עונש שהוא מצד הדין, יש לו קיצבה, [הן מצד משך זמן העונש וכלשון הגר"א שם: כי אם ייסר ה' לאדם במידת הדין, יש תקוה שיעבור זעם וירחמנו עוד, עכ"ל, והן מצד גודל העונש], שלעולם זה עיקר ענין מידת הדין, שהכל נעשה בדקדוק כפי המשפט הראוי, [וסמך לזה מרש"י דברים לב, ד: הצור תמים פעלו – אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, "לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין", כי תמים פעלו], משא"כ עונש שהוא מצד הרחמים, הרי רחמי ה' אין להם גבול ותכלית, וממילא גם העונש הבא מחמתם ר"ל, אין לו שיעור.
וכן מבואר ברשב"ם שם שכתב וז"ל: "ושמעתי כי חנון אני", אע"פ שמן הדין יש לו משכון, ואינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין, ולא היה לי לשמוע צעקתו, אם לא מפני שרחום וחנון אני. עכ"ל. ומבואר מדבריו שמאחר שהעונש הוא מצד החנינה, הריהו שלא כפי סדרי המשפט הראוי לפי מעשי האדם. (אלא שהרשב"ם שם נקט שפרשת משכון עני חלוקה מפרשת עינוי יתום ואלמנה, שכתב שם בהמשך דבריו וז"ל: אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון שכתוב שמוע אשמע צעקתו, הואיל ומן הדין שומע הקב"ה צעקתו, לפיכך לא כתב שם כי חנון אני. עכ"ל).
ועל כל פנים נמצא שעונש שמצד הרחמים, הריהו חלוק במהותו מעונש שמצד הדין, שעונש שמצד הדין הריהו עונש מסוים בגבול ובמידה שנגזר על האדם במשפט של בית דין של מעלה, לפי העונש הקבוע לאותו החטא שחטא, משא"כ עונש שמצד הרחמים, אינו גזירת עונש מסוים, וגם אינו מצד עצם החטא, אלא הוא רק תוצאה טבעית של גילוי רחמי ה' על העשוק.
(ויש להוסיף טעם במה שעונש שהוא מצד הרחמים על העשוק, הריהו גדול יותר מעונש מצד מידת הדין, מאחר שבעונש מצד הדין, הרי אמרו חז"ל שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במידת הדין, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, ע"כ, ונמצא שלעולם העונש נמתק ע"י מידת הרחמים, משא"כ בעונש שמצד הרחמים, עד שירחם ה' על העושק, ירחם על העשוק, כי "מאי חזית דדמא דהאי סמיק טפי". ועוד, כי לא יועיל שיתוף רחמים להמתקת עונש כזה, שהרי הרחמים, הם עצמם סיבת העונש, וככל שתתגבר מידת הרחמים כן יגדל העונש).
ד. המענה יתום ואלמנה, נענש מצד מידת הרחמים עליהם, ולכן עונשו בלתי מוגבל.
לפ"ז יובן למה דוקא בעוון זה של המענה יתום ואלמנה, סתם הכתוב ולא פירש עונשו, כמו שכתב רש"י, וזה כי באמת אין יסודו בגזירת עונש מסוים הראוי להעניש על חטא זה לפי משפטי התורה, וממילא אינו כמו כל עונש שמצד הדין שיש לו שיעור מסוים שניתן לפרשו, אלא הוא עונש שאין לו שיעור וקצבה, כמידת רחמי ה' שאין להם סוף.
ובזה יתיישב גם מה שהקשינו על רש"י למה כתב: גזם ולא פירש עונשו, הרי אח"כ פירש הכתוב שעונשו במיתת בידי שמים.
שלפי מה שביארנו יש לומר שמכל מקום אין עונש זה אלא דוגמא בעלמא, אבל לא שיעור מוחלט.
ואמנם יש להעיר על דברינו, ממה שהעונש המפורש בכתוב; "והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", הוא במידה כנגד מידה, (כמובן, וכ"כ הרשב"ם), והרי זו מידת משפט. אך אולי י"ל שמ"מ יסוד העונש כאן הוא במידת רחמים, ולכן אין העונש מוגבל לזה בלבד, וכמבואר ברש"י הנ"ל שגזם ולא פירש עונשו, וגם בעונש המפורש בפסוק, יש לומר שאינו כמידת המשפט בדקדוק, אלא בתוספת על המגיע מצד המשפט, והוא על פי רש"י שם שכתב: והיו נשיכם אלמנות – ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו. עכ"ל.
(ומה שהביא רש"י דוגמא מקין, שגם שם סתם הכתוב ולא פירש עונש ההורגו, [אם ענה תענה אתו – הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש עונשו, כמו (בראשית ד טו) לכן כל הורג קין, גזם ולא פירש עונשו], והרי קין היה רוצח, ולכאורה לא היה בגדר יתום ואלמנה שיהא ראוי להעניש את ההורגו, מצד מידת הרחמים על קין, יש לומר שגם שם יש ענין דומה למה שנתבאר כאן, שהרי הטעם שנזקק ה' ביותר לרחם על היתום והאלמנה ולענוש המענה אותם, הוא משום שהמענה אותם עושה כן מפני היותם חסרי ישע, וכמש"כ הרמב"ן כב,כב וז"ל: והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה, בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, "כי נוקם ה' ובעל חמה" (נחום א,ב), ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר (משלי כב,כב-כג) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם", יאמר; אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה' יריב בעבורם, וכו'. עכ"ל. וזו היא הסיבה גם לענין קין, שטען שהוא חסר ישע, כדכתיב: הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני ויאמר לו ה' "לכן" כל הרג קין שבעתים יקם וגו'. ופירש הרמב"ן שם וז"ל: והענין, שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש, אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום, יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. עכ"ל).
ה. לכן עונש זה אינו נמנה בכלל חייבי מיתה בידי שמים, כי אין זה עונש על החטא כמותם
ובזה תתיישב קושיית הרמב"ן הנ"ל, למה לא נכלל עונש זה בכלל חייבי מיתה בידי שמים, כי אין זה דין עונש על החטא כשאר חייבי מיתה בידי שמים, אלא זהו תולדת רחמי ה' על המעונים, ולכן אין למנותו בכלל חייבי מיתה בידי שמים, שהם עניינם הוא חטאים מסויימים שנגזר עליהם עונש מיתה בידי שמים מצד הדין.
