"וקבעום ימים טובים – בהלל והודאה"
במסכת שבת כא: …לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
בפשוטו ההודאה של חנוכה וכך גם ההלל – הם הביטוי להכרת הטוב של כלל ישראל לקב"ה – על נס הנצחון על מלכות יון ועל נס פך השמן.
ברם נראים הדברים שיש בהודאה של חנוכה הרבה יותר מכך – דהיינו שחובת ההודאה וההלל בחנוכה שונה מכל המועדים שבהם אומרים הלל – מפני שההלל וההודאה שייכים לימי החנוכה בעצם מהותם – והנם חלק ממהות הנצחון על יון – וטעם הדבר הוא מפני שיש במהותה של יון הפך ההודאה והפך ההלל – ועל כן בכלל הנצחון על יון הוא התחדשות ענין ההודאה וההלל – ועל כן קבעו חז"ל את ימי החנוכה לשמונה ימים של הודאה והלל.
המקור ליסוד זה שההלל וההודאה של חנוכה הם לא רק הכרת הטוב כמו בכל המועדים – אלא ענין מהותי יותר נלמד
א] מזה שהרמב"ם כתב את ההלכות של הלל לא בספר "אהבה" בתוך הלכות תפילה כמו שנראה לכאורא שהיה צריך להיות – אלא בספר "זמנים" בתוך הלכות חנוכה – משמע שמהות ההלל קשורה לחנוכה.
ב] מהמובא בשם האריז"ל שימי החנוכה הם ימים של תיקון מידת "הוד" שהיא מידה השייכת לכח ההודאה וההודיה – משמע שההודאה שייכת לעצמות ומהות החנוכה.
אמנם צריך לבאר במה יש במהות ההודאה – דבר הפכי למהותה של יון.
ויתכן לבאר דבר זה בכמה אופנים.
הודאה – אמונה
א] ההודיה של הכרת הטוב להשי"ת על חסדיו – בנויה על קומה קודמת של הודאה באמת שהשי"ת הוא מקור השפע – וכיון שיון רואה בבריאה טבע ואינה רואה את הבורא – היא איננה מודה באמת ואיננה שייכת לא להודאה ולא להודיה ולא להלל – ועל כן ימי הנצחון על החושך של יון – הוקבעו לימי הודאה והלל לה'.
על פי זה יש להמשיך ולומר – שבאמת כל שלב משלבי המלחמה וניסי הנצחון – היה בו גילוי של האמונה הפך החושך של יון.
עצם יציאת החשמונאים למלחמה למרות שהיו מעטים וחלשים – היתה הכרזה על בטחונם בה' – כי בהשקפה של יון הרואה רק חושך של טבע אין צד לצאת למלחמה במצב כזה.
נצחון המעטים את הרבים והחלשים את החזקים – היה גילוי נוסף שאין טבע "ולךעשית שם גדול וקדוש בעולמך" – ונמצא אם כן שבתוך הנצחון שבגוף – היה מקופל הנצחון הרוחני על השקפתה של יון שמציאות של נצחון כזה היא בלתי אפשרית.
נס פך השמן שדלק שמונה ימים היה המשך של הגילוי שאין טבע – המבטל את חשך השקפת יון
ובקביעת ימי חנוכה להלל והודאה – הוקבעו הימים האלו – להשריש בנפשנו את האמונה שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים – ועל כן עלינו להלל ולהודות על כל החסד והטוב שהוא משפיע עלינו.
הודאה – הכנעה
ב] המהר"ל ב"נר מצוה" מבאר – שהסיבה לכך שמלכות יון נראתה בחלומו של דניאל בדמות נמר היא – מפני שהתכונה המיוחדת ליון היא העזות כדוגמת הנמר.
עזות היא מידה של חוסר הכנעה – בעוד ההודאה היא אחות הכניעה – "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים" – ההודאה היא המשך של הכריעה – ועל כן כל מי שאינו כורע במודים – חוט השדרה שלו שהוא האבר שבו מבטאים את ההכנעה – נעשה נחש כמבואר במסכת ב"ק ט"ו.
משום כך ימי הנצחון על יון שמידתה היא העזות – שהיא המידה של חוסר ההכנעה להשי"ת – נקבעו כימי הודאה והלל.
הודאה – הכח המיוחד לעם ישראל
ג] מוצאים שיון מנסה להסיר את ההבדל שבין ישראל לעמים – וכמו שכתב המהר"ל – שיון אינה יכולה לסבול את המעלה האלקית של ישראל – ועל כן היא טוענת אין לכם חלק באלקי ישראל.
במשנה במסכת מידות [פ"ב מ"ג] מובא שהיונים פרצו י"ג פרצות בסורג שהיה בהר הבית.
ומבאר התוי"ט – שתפקיד הסורג היה לגדור את מקום המקדש שמשם ואילך לא יכנסו גויים.
ועל כן יון שמגמתה לבטל את ההבדלה שבין ישראל לאומות העולם – פרצה בסורג הזה בדוקא י"ג פרצות.
כמו כן גזרה יון על מצוות חודש שבת ומילה – שהן ג' מצוות המורות על הבדלת ישראל מאומות העולם.
מילה – היא אות ברית להבדיל בין ישראל לעמים – אות שבו אדם נכנס לכלל ישראל.
שבת – אות היא ביני וביניכם – גוי ששבת חייב מיתה.
קידוש החודש – המצוה המבטאת את השליטה המיוחדת של כלל ישראל על הזמן.
מצות קידוש החודש היא המצוה המגלה את הכח של חכמי תורה שבעל פה למשול על הטבע, כמבואר בירושלמי על הפסוק "לאל גומר עלי" – שהטבע משתנה לפי קביעת החדשים של חכמי ישראל – הן לגבי גיל שלש שנים והן בהלכות ווסתות.
על פי זה יובן סוד נוסף במלחמתה של יון – בתורה שבעל פה.
במדרש תנחומא [כי תשא – אות לד] מובא – שמשה רבינו ביקש מהקב"ה שתורה שבעל פה תנתן בכתב. אמר לו הקב"ה – עתידים יונים לתרגם את התורה ליונית ולומר אנו ישראל. ויאמר להם הקב"ה לאומות, אתם אומרים שאתם בני, איני יודע, מי שמיסטורין שלי אצלו הם בני ואיזו היא – זו המשנה שנתנה בעל פה – אבל אם תכתב התורה שבעל פה, יתרגמו אף אותה. ואם כן מה בין ישראל לאומות. ע"כ דברי המדרש.
ויש לבאר את דברי המדרש על פי דברי ה"קרית ספר" בהקדמה – שבבריאת העולם נבראה התורה שבכתב וכסא הכבוד ותורה שבעל פה הגנוזה בנפשות הצדיקים …ותורה שבעל פה, היא המבדלת בין ישראל לאומות ועל פיה כרת ברית עם ישראל ולא עם האומות [כמבואר בגמ' גיטין ס: על הפסוק "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית – ואת ישראל" – לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל – אלא על תורה שבעל פה.] להיות נפשותיהן של ישראל, חצובות מתחת כסא הכבוד ומושפעות ממנו – מה שאין כן בנפשות האומות הנמשכות ממקום אחר ואינן ראויות לקבל שפע חכמת התורה. עכ"ל.
על פי דברי ה"קרית ספר" – שהתורה שבעל פה נגנזה בבריאת העולם בנפשות עם ישראל – מובן איך התורה שבעל פה מבררת מי הם נפשות ישראל האמיתיים – שכן אלה אשר בנפשותם גנוזה תורה שבעל פה – הם עם ישראל.
נמצא אם כן שעל ידי התורה שבעל פה נבדלים ישראל מהעמים – ועל כן יון שמגמתה להסיר את ההבדל שבין ישראל לעמים – נלחמת בתורה שבעל פה – אשר בה נבדלים ישראל מהעמים.
[ויש להעיר שהיונים גזרו על מצות מילה שהיא לח' ימים – על מצות שבת שהיא לז' ימים – ועל מצות קידוש החודש שהיא לל' יום – ר"ת חז"ל – רמז על מלחמתם בחכמי תורה שבעל פה].
בזה יש לבאר טעם למלחמה המיוחדת של יון במנורה במקדש.
במדרש [שמות רבה לו] נאמר מדוע נמשלו ישראל כזית? – אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד – כך ישראל אין מתערבין בין האומות.
במנורה שהיא מקור אור התורה שבע"פ – שם מאיר שמן הזית אשר אינו מתערב עם המשקין – כמשל להבדלה בין ישראל לעמים שעל ידי התורה שבעל פה.
ועל כן יון הרוצה לטשטש את ההבדל הזה – נלחמה באופן מיוחד במצות הדלקת המנורה.
על פי האמור יש לבאר את היחס המיוחד שבין ההודאה בימי החנוכה – לנצחון על יון.
מתפילת "עלינו לשבח" יש ללמוד – שהמבדיל בינינו לגויי הארצות ומשפחות האדמה הוא בזה שאנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – ההודאה וההכנעה להשי"ת – היא מידה המבדילה בין ישראל לעמים.
ומכאן השם "יהודי" שהוא לא רק מלשון יהודה – אלא גם מלשון הודאה [גם יהודה עצמו קרוי על שם הודאה – "הפעם אודה את ה'"] – וזאת מפני שאכן כח ההודאה הוא המיחד את היהודי.
ובמסכת ע"ז ג. מבואר – שלעתיד לבוא כאשר אומות העולם יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית – נותן להם הקב"ה את מצות סוכה – וכאשר הוא מקדיר עליהם חמה הם בועטים ויוצאים – שואלת הגמ' הרי גם בישראל מצטער פטור – ועונה הגמ' – שגם ישראל יוצאים מהסוכה במצב כזה – אבל אינם בועטים.
מדברי הגמ' הללו יש ללמוד – שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא במידת ההכנעה.
ומעתה יובן ענין ההודאה בימי החנוכה באור חדש.
מאחר והיונים רצו לטשטש את ההבדל בין ישראל לאומות העולם – על כן נתקנו ימי הנצחון על יון לימים של הודאה – שהיא המידה המבדילה בין ישראל לאומות העולם.
במסכת מידות מובא שאחרי שגדרו את הפרצות שפרצה יון בסורג תקנו כנגדם י"ג השתחויות ומפרש הברטנורא – כשמגיע כנגד כל פרצה ופרצה – משתחוה ומודה על אבדן מלכות יון.
ויש לבאר זאת בשני אופנים.
א] הואיל ויון שייכת למידת העזות שהיא הפך ההכנעה – על כן תקנו שההודיה על אבדן מלכות יון תהיה בפעולה של השתחויה – שהיא פעולה של הכנעה להשי"ת – הפך העזות של יון.
ב] לפי מה שהתבאר שפעולה זו של יון שפרצה פרצות בסורג – נועדה לבטל את ההבדל שבין ישראל לאומות העולם – על כן כשחזרו וגדרו את הסורג – תקנו להשתחוות מול כל פרצה – מפני שההשתחויה היא המבטאת את ההבדל שבין ישראל לאומות העולם.
