תורה שבעל פה – כנגד חכמת יון
במאמר הקודם הובאו דברי רבינו נסים גאון בהקדמת פירושו למסכת ברכות שכותב שם.
…והיתה ירידתו [של רב] לבבל, בשנת ת"ק שנה לפיסוק הנבואה, אשר הוא תחילת ממשלת אלכסנדר מוקדון, כי אז היתה תחילת מלכותו. וכבר הלך מישוב בית שני ש"פ וק"נ שנה אחר החורבן הכל תק"ל שנה… עכ"ל.
מאחר ואלכסנדר מוקדון הוא המלך הראשון למלכות יון – עולה מדברי רבינו נסים גאון, שמלכות יון התחילה – באותה שנה שפסקה נבואה מישראל.
עם הפסקת הנבואה הסתיימה תקופת הגילוי של תורה שבכתב – והתחילה התקופה שבה היה עיקר הגילוי של תורה שבעל פה.
והנה אף שהתורה שבעל פה והמידות שבהם נדרשת התורה שבכתב על ידי התורה שבעל פה – כבר נתנו בסיני – עם כל זה – עיקר הגילוי של תורה שבע"פ התחיל בתקופת בית שני, כמו שמובא בספר "פרקי היכלות" של התנא רבי ישמעאל.
אמר ר' ישמעאל כך אמר רבי עקיבא משם רבי אליעזר הגדול – מיום שנתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון תורה נתנה אבל הדרה ויקרה כבודה וגדולתה ותפארת שלה אימתה פחדתה ויראתה עושרה וגאותה וגאונה …ממשלתה וגבורתה לא נתנו עד שנבנה הבית האחרון ולא שרת בו שכינה.
ועוד מובא שם שאמר להם הקב"ה – אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאוים – תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות לשאול הלכה אתם מצפים…להןשיב ישיבות בשערי אהלים לפרש להןם איסור והתר לטמא בהם את הטמא ולטהר בהם את הטהור להכשיר בהם את הכשר ולפסול בהם את הפסול…
ובביאור הדבר כתב רבי צדוק הכהן – שכל זמן שהיתה נבואה והמשיכה ההתגלות של תורה שבכתב, עיקר היגיעה היתה להשיג השגות בדרך של נבואה [במסכת סנהדרין מובא שבת-שבע אם שלמה התפללה על בנה, שיהיה הגון לנביאות] – רק אחרי שנסתיימה תקופת הגילוי של תורה שבכתב – עם סיום תקופת הנבואה – התחילה התקופה של עיקר הגילוי של תורה שבע"פ.
עוד כתב רבי צדוק הכהן – שתחילת הגילוי הזה היתה בזמן החשמונאים.
העם היוני היה עם שאוהב חכמה – המילה "פילו – סוף" היא מילה יונית שמשמעותה אוהב – חכמה ומבאר המהר"ל – שדוקא משום כך הם התקנאו בעם ישראל שלהם יש חכמה אלוקית וכפי שנאמר במדרש רבה פרשת בראשית – "וחשך" – זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל – שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור – שאין לכם חלק באלקי ישראל.
מבואר בספה"ק שעיקר מלחמתה של יון היתה כנגד התורה שבעל פה – וה"פחד יצחק" מביא שקיבל מרבותיו – שחכמת יון היא העומדת כנגד אמונת חכמים.
וביאור הדברים לאור דברי רבינו ניסים גאון הוא – שעם הפסקת הנבואה התחילה תקופה חדשה כמו שהתבאר בארוכה במאמר ""וחשך" זו יון".
במצב החדש שבו כבר לא האיר אור הנבואה – וגם הגילוי של בית שני לא היה כמו בבית ראשון – נוצרה ההתמודדות בין חכמת יון אשר איננה רואה מעבר לשכל האנושי ורצונות האדם – ובין חכמי תורה שבעל פה ששכלם משועבד לתורה האלוקית המגלה את רצון הבורא.
ובמסכת מגילה יא, דרשו "ולא געלתים" – בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כה"ג.
אע"פ שבין שמעון הצדיק לבין חשמונאי ובניו הפרידו כמאתיים שנה, נחשב הדבר ששמעון הצדיק עומד כנגד מלכות יון מפני שהיה בזמן אלכסנדר מוקדון ואף נפגש עמו כפי שמסופר בגמ'.
מסדר המשנה בריש אבות משמע, ששמעון הצדיק היה התנא הראשון.
שמעון הצדיק, אשר היה משיירי כנסת הגדולה בה היו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, הוא העומד כנגד מלכות יון, מפני שהוא הראשית של תקופת הגילוי של תורה שבע"פ בימי בית שני.
מול חכמת יון הרואה בשכלו של האדם את חזות הכל, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת "אחרי מות", …היוני אשר הגיס לבו להכחיש כל דבר זולתי המורגש לו… עומדת תורה שבע"פ אשר היא המלמדת איך לבטל את שכל האדם אל דעת קונו.
הרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך עליו – "שנתן מחכמתו לבשר ודם" – לעומת זאת הרואה חכם מחכמי ישראל מברך עליו "שחלק מחכמתו ליריאיו".
ביאור הדבר מפני שכפי שאמרו חז"ל "חכמה בגויים תאמין" – אבל זו חכמה המנותקת מהבורא ית', לעומת זאת – "תורה בגויים – אל תאמין" – תורה שהיא חלק ממנו ית' – מפני שקוב"ה ואורייתא חד הוא, אין לגויים שייכות בה – ולכן היונים שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – לחמו בעיקר כנגד התורה שבעל פה – התורה שעל ידה יש לנו חלק באלוקי ישראל.
ולכן גזרו על מצות קידוש החודש שבה בא לידי ביטוי הכח של חכמי תורה שבעל פה לקבוע את המציאות בכח הכרעת ההלכה שבידם.
ויש שרמזו זאת בלשון המדרש רבה בבראשית – "וחשך" זו יון – שהחשיכה עיניהם של ישראל. – "עיניהם של ישראל" הכונה היא – לחכמי התורה הנקראים בלשון הפסוק "עיני העדה".
ובזה יובן באופן נוסף, מה שהובא במאמר הקודם מהברייתא שהביא הב"ח – שיון נלחמה באופן מיוחד במנורה.
המנורה היא הכלי המכוון כנגד האור של תורה שבעל פה. כמו שמשמע בגמ' ברכות פרק הרואה, שאמרו – הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה. שנאמר – בהדלקת נרות המנורה – "ויקחו אליך שמן זית זך." ומשמע שהמנורה היא שייכת למאור התורה.
וכך כותב הנצי"ב ב"העמק דבר" בריש פרשת תצוה – שכח החידוש של דבר הלכה ניתן בכח המנורה.
ובסוף פרשת נשא כתב – שכאשר משה רבינו רצה להעמיק עצמו בתורה ולהתבונן בדבר ה', היה עומד אצל הנרות ומביט בהן – ובכח הנרות היה יכול להעמיק ולהבין התורה שבעל פה – כי המנורה היא היסוד של תורה שבעל פה – וממנה השפעת תורה שבעל פה לכל ישראל.
ובפרט לפי מה שהביא ה"פרי צדיק" בשם ספר הבהיר – להתנא רבי נחוניה בן הקנה – שהאור הגנוז נגנז בתורה שבע"פ – מתאימים הדברים, שהמנורה שבה האיר אור הגנוז, היא הכלי במקדש שממנו מגיע שפע הארת התורה שבעל פה.
ומאחר והמלחמה ביון – היא המלחמה בין השעבוד לרצון השי"ת המתגלה על ידי התורה שבעל פה – לבין ההליכה אחרי השכל האנושי – על כן הנס הגלוי בנצחון החנוכה, ארע במנורה דיקא – כי חידוש הדלקת אור המנורה שממנו באה הארת התורה שבעל פה – היה חלק משלמות הנצחון על יון.
והנה אף שבניית המשכן הסתיימה בכ"ה בכסליו – נתעכבה חנוכתו עד ראש חודש ניסן – שאז נולד יצחק – ושילם הקב"ה לחודש כסליו בחנוכת בית חשמונאי – כמו שהביא המ"ב בסי' תר"ע את דברי המדרש.
חנוכת המשכן בר"ח ניסן נקראת בלשון הפסוק בפרשת נשא "חנוכת המזבח" – ואילו חנוכת בית חשמונאי קרויה בלשון הרמב"ן ריש בהעלותך "חנוכה של נרות" – ונראה שהם ב' ענינים של חנוכה.
על הפסוק "בהעלותך את הנרות" מביא רש"י, שחלשה דעתו של אהרון שלא היה עם הנשיאים לא הוא ולא שבטו בחנוכת המזבח – ואז פייסו הקב"ה בחנוכת המנורה – שלדעת הרמב"ן מכוונת על חנוכה.
ושמעתי ביאור – במה שחלשה דעתו של אהרון, שחשש שבגלל חלקו בעשיית העגל נדחה מחנוכת המזבח – והפיוס היה שאדרבא, מפני ששבט לוי לא השתתף בחטא העגל, על כן יזכו בחנוכה בפני עצמה, חנוכת המנורה.
ומעתה יש לומר שהיו ב' חנוכות – האחת חנוכת המזבח השייכת לשאר השבטים והשניה חנוכת המנורה השייכת לשבט לוי.
חנוכת המזבח בר"ח ניסן אשר נעשתה על ידי הנשיאים של כלל השבטים – שייכת להקרבת רצונות הגוף, הבאת הקרבנות של בהמה ועוף, רומזת על הקרבת הנפש הבהמית.
לעומת זאת על חנוכת המנורה אשר בה השמן המסמל את החכמה, נאמר לאהרון הכהן "שלך גדולה משלהם" והיא נתנה רק לשבט לוי, הדלקת נרות המנורה בשמן זית רומזת להקרבת השכל – ביטול השכל אל רצונו ית'- שהיא גדולה מהקרבת רצונות הגוף – ועל כן נתנה לשבט לוי שלא חטא בחטא העגל.
בחטא העגל – מבאר ה"בית הלוי" – הפגם היה – ההליכה אחרי השכל העצמי, ואחרי חשבונות שלא נצטוו עליהן – ועל כן רק שבט לוי שלא חטאו בעגל ולא הלכו אחרי שכלם – זכו בחנוכת המנורה המכוונת כנגד תורה שבעל-פה – שענינה הוא ביטול השכל אליו ית'.
ובדרך זו יתבאר ענין חנוכת המנורה גם לפי פירוש הרמב"ן שנרמז כאן ענין הנרות של חנוכה.
מלכות יון – כל מהותה היא ההליכה אחרי שכל האדם כמו שכתב הרמב"ן בפרשת אחרי – מות – …הנמשכים אחרי היוני [הוא אריסטו] אשר הגיס לבו להכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת עכ"ל.
ועל כן יון היא זו האומרת "כתבו לכם על קרן השור" – שהכונה היא לחטא העגל כמו שפירש רש"י שם.
חטא העגל אשר אף הוא היה פגם של הליכה אחרי שכל האדם – ללא הכנעה לציווי ה'.
שבט לוי שלא חטאו בעגל קבלו בשכרם את נרות החנוכה שנקבעו על ידי החשמונאים בני שבט לוי – בעת נצחונם על טומאת יון ההולכת אחרי השכל האנושי.
ועל פי זה גם שכרו של יום כ"ה בכסליו אשר נלקחה ממנו חנוכת המשכן אף שבנייתו הסתיימה ביום זה – ניתן אף הוא במהלך של "שלך גדולה משל חודש ניסן" – כי נלקחה ממנו חנוכת המזבח הרומזת להקרבת הגוף ונתנה לו חנוכת המנורה הרומזת להקרבת השכל.
על פי הדברים האמורים ביאר ידידי הרה"ג ר' ישעיהו שניידר שליט"א את סמיכות הפסוקים בברכת שבט לוי בפרשת "וזאת הברכה "
"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" – זוהי מעלתו של שבט לוי שלא חטאו בעגל ולא התחשבו בקשרי משפחה – ועל כן "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – מאחר ולא הלכו אחרי שכלם בחטא העגל – על כן הם הראויים להורות הלכה בישראל מפני שמגמתם תהיה לדעת ללמוד וללמד את רצון ה' בטהרתו מבלי לערב את דעתם האישית – ומיד אחרי כן נאמר "מחץ מתנים קמיו" – שהיא כפי שפירש רש"י – ברכה לבני חשמונאי שינצחו במלחמה – המלחמה אשר בעקבותיה זכו לחנוכת המנורה.
בדרך זו יש אולי לבאר את דברי חז"ל אשר מביא ה"באר משה" בפרשת נח.
"והנה עלה זית טרף בפיה"- לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים שהיו מדליקין נרות בשמן זית – אזי אבדה פליטת בית יהודה מן העולם – ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה [זו"ח כג:]
וצריך להבין מה הקשר בין עלה הזית שהביאה היונה להדלקת נרות המנורה?
ויתכן לבאר על פי דברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בספר ברכת ר"ם על התורה. הגר"מ שואל לשם מה שלח נח את היונה – הרי גם כאשר התברר לו מכך שלא חזרה שהוא יכול לצאת מהתיבה – עדין לא יצא עד שנצטוה על כך במפורש "צא מן התיבה".
והוא עונה על כך – שהואיל ובכניסתו לתיבה נאמר " ויבא נח ובניו …מפני מי המבול" ופירש רש"י – אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול – ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים – היה בזה פגם של חסרון אמונה – את חסרון האמונה הזה ביקש לתקן נח כאשר לא יצא מהתיבה אלא על פי ציווי ה' – בלא לעשות דבר מדעתו – ולשם כך שלח את היונה – להראות שלמרות שאפשר כבר לצאת הוא איננו יוצא מהתיבה- רק על פי ציווי ה'.
בזה יש לבאר את דברי חז"ל שבעלה הזית של היונה – יש רמז למצות הדלקת המנורה.
המשותף בין משלוח היונה על ידי נח לבין מצות הדלקת המנורה הוא – היסוד של כניעה לרצון ה' מבלי ללכת אחרי השכל האנושי – זו היתה כונתו של נח במשלוח היונה לפי דברי הגר"מ – וזהו ענין הדלקת המנורה בשמן שנרמז בזה ענין ביטול החכמה לרצון השי"ת – וכמו שהתבאר.
