אמונת חיים – קונטרס מאמרים על חנוכה

"וחשך" זו יון

חנוכה הוא המועד – אשר נקבע בסיומה של גלות יון על ידי נצחון החשמונאים.

בכדי להבין את מהות המועד של חנוכה, צריך להבין מה היתה נקודת הרע המיוחדת של יון – כנגד איזה חלק של כבוד שמים נלחמה – מה התגלה בנצחון החשמונאים – וכמו כן מהו סוד הגאולה הפרטית הגנוז באור החנוכה.

בכדי להבין יותר את מהות מלכות יון וסוד נצחון החשמונאים, יש להתבונן במהלך הפנימי של אותה תקופה.

בשו"ע סי' תקפ"ו – מבואר, שט' טבת שהוא מכלל ימי חשך, לא נודע מה היה בו. אמנם המ"ב מביא, שבסליחות איתא שאז נפטר עזרא הסופר.

ולהבנת הענין, מדוע צויין יום פטירתו של עזרא הסופר יותר מכל הנביאים, יש לומר שהואיל והוא היה הנביא האחרון, שכן עזרא הוא מלאכי, אם כן יום פטירתו הוא גם יום הסתלקות הנבואה מישראל.

והנה בהקדמת רבינו נסים גאון למסכת ברכות, כתב …והיתה ירידתו [של רב] לבבל, בשנת ת"ק שנה לפיסוק הנבואה, אשר הוא תחילת ממשלת אלכסנדר מוקדון, כי אז היתה תחילת מלכותו. וכבר הלך מישוב בית שני ש"פ וק"נ שנה אחר החורבן הכל תק"ל שנה… עכ"ל.

מבואר שאלכסנדר מוקדון שהוא תחילת מלכות יון, התחיל למלוך בשנת הארבעים לבנין בית שני, שממנה ועד החורבן נשארו ש"פ שנה – ובשנה זו פסקה הנבואה מכלל ישראל.

הסמיכות בין הפסקת הנבואה – ובין תחילת מלכות יון איננה מקרית.

במסכת יומא סט: מבואר, שכאשר בטלו אנשי כנה"ג את יצרא דע"ז, יצא מבית קדש הקדשים כמין גור אריה של אש.

ומדברי הגר"א [בביאור על סדר עולם – פרק ל'] יש ללמוד בביאור הענין, שכיון שנתמעט כח הרע בביטול היצר של ע"ז – יסוד הבחירה שבבריאה מחייב, שגם בצד הקדושה תהיה התמעטות מקבילה, ההתמעטות היתה בזה שהסתלק כח הנבואה מישראל – וזהו עומק ענינה של האש שיצאה מבית המקדש.

ולדעת ה"משך חכמה" [במדבר יא יז] ליסוד זה מתכוון הפסוק [זכריה יג ב] "והיה ביום ההוא נאום ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד – וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"

סילוק רוח הטומאה של ע"ז הביא לסילוק הנבואה וכמו שהתבאר.

וצריך להבין – מדוע ההקבלה למיעוט היצר של ע"ז – היתה דוקא בענין זה של מיעוט הנבואה?

ויש לבאר שבתקופה שהיו נביאים בישראל – היתה האמת גלויה באופן שלא היה שייך לכפור בה – הנסיון של אותו דור לא היה כפירה בעיקר – הנסיון היה יצרא דע"ז – תפיסה מעוותת של הכוחות הרוחניים אשר מציאותם היתה בלתי ניתנת להכחשה – הנסיון היה להכיר שהוא לבדו מקור ושורש לכל הכוחות כולם ואפס זולתו.

במסכת סנהדרין קב: מובא.

…רב אשי אוקי אשלשה מלכים – אמר למחר נפתח בחברין – אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה – אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן – מהיכא בעית למישרא המוציא – אמר ליה לא ידענא – אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן – אמר ליה אגמרא לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא – אמר ליה מהיכא דקרים בישולא – אמר ליה מאחר דחכמיתו כוליה האי – מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים – אמר ליה אי הוית התם הות נקיטנא בשיפולי גלימתא ורהטת אבתראי – מחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא. עכ"ל הגמ'

תמצית הדברים היא – שרב אשי דבר על מנשה המלך בזלזול – נגלה אליו מנשה בחלום ושאלו שאלה בהלכות ברכות שרב אשי לא ידע עליה תשובה – עד שמנשה אמר לו את התשובה.

שאל אותו רב אשי – מאחר ואתם כל כך חכמים – מדוע עבדתם עבודה זרה – ענה לו מנשה אילו היית באותו הדור – היית מפשיל את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה – למחרת דבר עליו רב אשי בדרך כבוד – עד כאן תוכן דברי הגמ' שם.

את תשובת מנשה, שאילו היה באותה תקופה, היה מפשיל שולי גלימתו ורץ לעבוד ע"ז. מבאר רבי צדוק הכהן, שהכונה היא שאם היה באותו הדור – היה כל כך להוט לע"ז, שהיה מסיר כל מונע בריצתו – וזאת מפני שבאותו הדור עדיין שלט היצר של עבודה זרה שבתקופה יותר מאוחרת התבטל.

נמצא שבאותה תקופה שבה שלט היצר של עבודה זרה – אזי למרות הגילוי הברור של השרשים הרוחניים של הבריאה, היה הסתר בדמות יצר של ע"ז אשר גרם לנסיון המיוחד של נתינת ממשות לכוחות נבראים.

מעתה יש לבאר שאילו היתה הנבואה קיימת אחרי ביטול יצרא דע"ז היה האיזון של הבחירה מופר לצד הטוב שכן המציאות הרוחנית האלוקית היתה גלויה מכח הנבואה ואילו יצרא דע"ז בוטל – על כן כדי שהבחירה תהיה שקולה בד בבד עם ביטול היצר של ע"ז – התבטלה גם הנבואה מישראל.

כתוצאה מכך בשנת הארבעים לבנין בית שני, נכנס העולם לתקופה חדשה. ביטול הנבואה מחד וביטול יצרא דע"ז מאידך, הביאו למצב חדש, שבו השרשים הרוחניים של הבריאה מסתתרים ונוצרים נסיונות חדשים מכח החשך הגדול אשר נתן אפשרות של כפירה בעיקר.

במסכת ברכות נד. בתחילת פרק הרואה נאמר במשנה – כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים "עד העולם" – משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם".

ופירש רש"י – שבמקדש ראשון היו אומרים "עד העולם" – משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא זה – התקינו עזרא וסיעתו שהיו בבית שני שיהיו אומרים "מן העולם ועד העולם" – להוציא מלב הצדוקים הכופרים בתחיית המתים.

וב"נפש החיים" [סוף שער א' בהג"ה] מבאר – שבמקדש ראשון שהיתה השראת שכינה בשלמות והעולמות הנסתרים התחברו עם העולמות הנגלים בשלמות – ראו כולם שהם אחד – ולכן היו אומרים רק עד העולם ובבית שני שחסרו החמשה דברים ולא כולם השיגו את האחדות – התקינו לומר מן העולם ועד העולם שלפחות ידעו שהעולם הזה טפל אל העולם הבא. [וראה עוד בהקדמת הספר עלי שור ח"א – בסופה]

עד אז היה מובן מאליו לאדם שעליו להתבטל – הנסיון היה האם להתבטל להשי"ת, או ח"ו לכוחות זרים – מאז ביטול הנבואה ומאידך ביטול יצרא דע"ז, האדם לא רואה למה עליו להתבטל, וכאן הגיעה מלכות יון המעמידה את האדם במרכז ותחת שהאדם יתבטל אל בוראו ויעלה את העולם עמו – היא נמשכת אחר רצונותיו של האדם ומשעבדת להם את העולם כולו.

וכך הוא לשון הרמב"ן בפרשת אחרי מות – …הנמשכים אחרי היוני [הוא אריסטו] אשר הגיס לבו להכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת עכ"ל.

על קרקע החשך שנפל על העולם באותה תקופה – צמחה מלכות יון אשר איננה רואה אלא את מה שנתפס בחושי האדם, ומה שאינו מושג על ידם כביכול אינו קיים – "וחשך" זו יון – שהחשיכה עיניהם של ישראל שהיתה אומרת – כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל.

על הפסוק בפרשת ואתחנן – "אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלוקים – אין עוד מלבדו" – מביא רש"י – כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים – וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים – וראו שהוא יחידי – לכך נאמר "אתה הראת לדעת".

ומבאר הרמח"ל בהקדמה ל"מאמר הויכוח" – שכאשר קרע הקב"ה את השמים במעמד הר סיני ידעו כולם והתברר להם באמת שכל ההנהגה על התחתונים בכלל ובפרטי פרטות שאפשר לחשוב – אינה אלא ביד השכינה – והראה להם שאין דבר קטן בעולם שאין עומדים עליו כמה ענינים רמים וגבוהים מאד.

ומבואר בדבריו שבמעמד הר סיני התברר לעם ישראל שכל פעולה קטנה ואפילו מחשבה של יהודי – "יש לה חלק באלוקי ישראל" – היא מושפעת מן העליונים – ומשפיעה בעליונים.

"וחשך" – זו מלכות יון אשר באה לעולם עם סילוק הנבואה – אל תקופה שבה נוצרה האפשרות להתעלם מהקשר של הנבראים עם העליונים – הקשר אשר התגלה בהר סיני.

בחלומו של דניאל, בו נמשלה כל אחת מארבע המלכויות לדמות של חיה אחרת, ראה את יון בדמות של נמר.

המהר"ל ב"נר מצוה" מבאר את הנמשל.

תכונתו של הנמר היא העזות – תכונה זו מתיחסת אל יון, מתכונות העז שאינו יכול לסבול מישהו שיהיה כמוהו במעלתו. ומשום שמלכות זו היתה מבקשת החכמה, [המילה פילו-סוף היא מילה ביונית, שמשמעותה אוהב – חכמה] – מידת העזות שבהם יצרה רצון לבטל את התורה מישראל, כיון שחכמת התורה היא יותר חכמה ויותר עליונה מהחכמה שהיתה בידיהם. עליונות התורה היא בזה שהיא תורה אלקית ומגמת יון היתה לבטל מישראל שלא יהיה להם מעלה אלקית.

מפני שיון התעסקה בחכמה האנושית – לא יכלו מתוך עזותם לקבל שיש ביד ישראל תורה שהיא חכמה אלוקית המגלה את הקשר של הבריאה עם האלוקות – ועל כן רצו לבטל את התורה מישראל.

והנה כתב החסיד יעב"ץ בפירוש המשנה באבות "הוי עז כנמר" – שההשתמשות במידת העזות לעבודת ה' היא במידת הבטחון וביאור דבריו – שענינו של העז הוא שאינו מתפעל מהמציאות העומדת לפניו ומתעלם ממנה וכך במידת הבטחון בה' – מי שהוא בעל בטחון אינו מתפעל מהנתונים של המצב הגשמי העומד לפניו – ובוטח בה' אשר בכוחו לשנות את המציאות בכל רגע.

ובעקבות דברי החסיד יעב"ץ ביאר הגר"ש פינקוס זצ"ל – שהחשמונאים נטלו מהיונים את כח העזות לצד הקדושה – ועל כן יצאו במסירות נפש להלחם במלכות יון – למרות שהיונים היו רבים וחזקים.

ויתכן להוסיף בהגדרת הדברים – כוחו של העז הוא להתעלם מהמציאות, היונים השתמשו בכח העזות – להתעלם מהמציאות הרוחנית האלוקית של העולם וכפרו בכל מה שעיניהם הגשמיות אינם רואות – מולם, החשמונאים השתמשו במידת העזות, בטחו בה' – בכדי להתעלם מהמציאות שבה היו חלשים ומעטים – ויצאו להלחם ביונים שהיו רבים וחזקים מתוך בטחון שלם בהשי"ת.

בזה יש לבאר מה שבעקבות נצחון החשמונאים – זכו כלל ישראל לגילוי של האור הגנוז בנרות החנוכה לדורות כמו שמבואר בספה"ק – לפי שעל האור הזה אומר הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך – פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" – דהיינו מי שבוטח בה' נגד מה שעיני בני אדם רואות – הוא הזוכה לראות את האור הגנוז הנעלם המגלה שהוא ית' לבדו – עשה עושה ויעשה לכל המעשים.

במסכת חגיגה יב נאמר – שאור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו ומבאר ב"נפש החיים" [בהג"ה מהרי"ץ סוף שער א']- פרוש "מסוף העולם ועד סופו" הוא כל המציאות, מריש העולמות עד סוף עולם המעשה היה מאיר ובא כאחד עכ"ל.

מבואר שעל ידי האור הגנוז רואים את הבריאה מראשית העולמות העליונים ועד עולם העשיה.

ומשמע שענינו של האור הגנוז הוא – שבו נראה החיבור שבין העולמות התחתונים ובין העולמות העליונים.

ובספר "פרי צדיק" [קדושת השבת – מאמר ה'] – מבאר מהותו של האור הגנוז.

…אור שאדם צופה בו רצה לומר – שמשיג דאין עוד מלבדו ואין לפניו שום דבר חוצץ בפני הראיה דהכל רק אורו ית' מלא כל הארץ כבודו. עכ"ל.

וכך כותב בעל הלש"ם – שהאור הגנוז הוא האור המגלה את אור יחודו ית' בכל העולמות.

ונראה שהחשך של יון היה מכוון באופן מיוחד כנגד האור הגנוז – שהוא האור הראשון שהאיר לאדם הראשון ואחר כך נגנז.

יון היא זו שהחשיכה עיניהם של ישראל מלראות את החיבור של העולם הגשמי לאלוקי ישראל – שזה מה שמראה האור הגנוז כמו שהתבאר.

וכך הוא פשטות הפסוקים בתחלת בראשית – שאחרי שאמרה התורה "וחשך – על פני תהום" שעל פסוק זה דרשו חז"ל "וחשך" – זו יון – ממשיכה התורה "ויאמר אלקים יהי אור" – כאשר הכונה היא על בריאת האור הגנוז כמו שפירש רש"י – משמע מכך שהחשך שהזכירה התורה לפני כן – הוא חשך מאור הגנוז.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *