אמונת חיים – קונטרס מאמרים על חנוכה

"ויזרח לו השמש"

"ויותר יעקב לבדו – ויאבק איש עמו עד עלות השחר – וירא כי לא יכול לו – ויגע בכף ירכו – ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו."

ה"חתם סופר" מבאר – שנגיעת המלאך שהוא היה שרו של עשו – ביעקב, לא היתה פגיעה גשמית אלא פגיעה רוחנית.

ובספר "באר משה" מובא בשם רבינו האריז"ל – שחלק מהפגם הזה של ירך יעקב נתקן כאשר מתתיהו ובניו נצחו את היונים.

והשל"ה הקדוש הביא רמז לכך – ש"פך" אותיות "כף" – הנס שנעשה ב"פך" השמן – רומז שאז נתקן ה"כף" ירך של יעקב אבינו.

יתכן להוסיף על כך רמז נוסף – ש"חנוכה" בגי' "ויגע" – דהיינו בחנוכה תוקן הפגם של – "ויגע" בכף ירכו.

עוד יש לרמוז – בהמשך הפרשה אצל יעקב בתיקון הצליעה שנגרמה מנגיעת המלאך נאמר – "ויזרח לו השמש" – ובזוה"ק מקץ מפרש שרפואתו של יעקב אבינו היתה מכח הארה של האור הגנוז שעל ידו נרפאה צלעתו של יעקב.

ויתכן לומר ש"ויזרח ל"ו", רומז לל"ו נרות של חנוכה שהם כנגד ל"ו שעות שהאיר אור הגנוז לאדה"ר, כמו שכתב בעל הרוקח – ואולי "השמש" רומז לשמש הנוסף על הנרות – ונרמז כאן שבחנוכה ישנו המשך הרפואה והתיקון של ירך יעקב וכמו שהתבאר.

אמנם צריך להבין מה הקשר בין נצחון החשמונאים – לתיקון הפגם בירך יעקב?

וכדי לבאר זאת צריך להקדים ולבאר מהי המשמעות והעומק של הפגם שנוצר בנגיעת המלאך בכף ירך יעקב – ובספר "באר משה" מביא בשם ה"פרי עץ חיים" שהירך היא רומזת למידת ההוד שנפגמה על ידי המלאך שנאבק עם יעקב אבינו – ונצחונו של מתתיהו תיקן חלק מהפגם הזה.

והנה בספר "נגלות הזוהר" בפרשת וישלח – מובא בענין המאבק של המלאך – שרו של עשיו – עם יעקב, שנגיעת המלאך – גרמה פגיעה בשלש ענינים יסודיים בכלל ישראל. כאשר שתים מהפגיעות הם בענין הנבואה.

א] כתוצאה מ"ויגע בכף ירכו" לא זכו שאר הנביאים להגיע כמו משה רבינו למדרגת אספקלריה המאירה.

ב] כתוצאה מנגיעת המלאך – כל הנביאים מלבד משה רבינו – בזמן שהיו מקבלים את הנבואה היו מתעלפים, כי גופם לא היה מסוגל לקבל את האור בעודו על בוריו.

ג] הפגיעה השלישית שנגרמה מנגיעת המלאך היא, שנחלש הענין של תמכין דאוריתא אלו המחזיקים בממונם את לומדי התורה.

שלשת הענינים הללו נגרמו כתוצאה מנגיעת שרו של עשיו – בכף ירך יעקב

ונראה שאף שיש כאן ג' ענינים נפרדים אבל באמת יש מכנה משותף לכולם וכפי שיתבאר.

לאחר המאבק של יעקב עם המלאך בקש המלאך "שלחני כי עלה השחר" – אמר לו יעקב – "לא אשלחך כי אם ברכתני" ופירש רש"י ברכתני – הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהן – "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל" ופירש רש"י – לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה – כי אם בשררה וגילוי פנים.

מכך שאחרי המאבק ביקש יעקב משרו של עשו להודות לו על הברכות – משמע שהמאבק ביניהם היה קשור עם הברכות.

מובא בתנא דבי אליהו – שכאשר עשיו ראה את יעקב חוזר מבית לבן עם כל הרכוש הגדול, שאל אותו מי אלה לך – וכונתו היתה – הרי חלקנו את העולמות, העולם הבא שלך והעולם הזה שלי – ואם כן מנין לך כל הרכוש הזה השייך לעולם הזה? – ענה לו יעקב – כל זה הוא לצורך העולם הבא – דהיינו – אף שחלקי הוא העולם הבא – אבל בכלל חלקי שהוא העולם הבא – הוא גם כל עניני העולם הזה הדרושים לי כדי להגיע לעולם הבא.

ומאחר וחלקו של יעקב הוא העולם הבא – על כן זכותו של יעקב בברכות העולם הזה אשר קיבל מיצחק מותנית בכך שהוא משתמש בהם אך ורק כדי להגיע לעולם הבא – שאם לא כן נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צואריך" – כאשר יעקב נוטל את הברכות להנאת עצמו – יש לעשיו זכות טענה על כך.

כאשר יעקב אבינו חזר על פכים קטנים נאמר בפסוק "ויותר יעקב לבדו" ובמדרש – הה"ד ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

ובחומש עם פי' האריז"ל מובא – שהטעם שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים הוא – מפני שיעקב אבינו הגיע לדרגה שבה הבין והתייחס לכל פרט קטן מרכושו כאל כלי אשר נשלח אליו מאת השי"ת כדי לעבוד אותו בו – ועל כן מסר את נפשו כדי לשמור על הכלים שקיבל לעבודת ה'.

ומעתה יבואר מדוע מיד בהמשך אותו פסוק נאמר "ויאבק איש עמו" – כאשר יעקב הגיע לדרגה זו שבה כל עניני העולם הזה עבורו הם רק כלי לעבודתו ית' – אזי הוא זכאי לברכות – ואת זאת בא שרו של עשו לבדוק.

המאבק של יעקב אבינו עם שרו של עשו היה מאבק רוחני – שבו בדק המלאך את כל קומתו של יעקב אבינו – האם אכן גופו וכליו משועבדים להשי"ת ועבודתו.

"וירא כי לא יכול לו" – הוא ראה שאכן כך הוא שכל הכלים משועבדים אל התכלית – ובזה יעקב אבינו ניצח את המלאך – וכאשר נוכח המלאך שיעקב אבינו משתמש בכל כליו אך ורק לצורך העולם הבא – התברר שהוא זכאי בדין לברכות – ואז הודה לו עליהן.

ואולם בניצחונו זה היה שיור – "ויגע בכף ירכו" – שם, בגיד הנשה, שהוא מקום השייך ליצר הרע מעצם בריאתו כמו שעולה מדברי הזוה"ק – שם הצליח לפגוע שרו של עשיו – והפגיעה היתה באותו ענין שבו היה המאבק – הוא פגע בנקודה זו של שעבוד כל עניני החמריות לעבודת ה'.

מעתה יבוארו ג' הענינים שבהם פגע המלאך – כשם שהנצחון של יעקב הוא בזה שכל שימושו והתיחסותו לעניני החומר היא אך ורק ככלי לעבודת השי"ת, כך בנקודה זו של הנגיעה בכף הירך שהיא שיור בנצחון של יעקב – הפגיעה היתה בזה שיהיה חסר אצל כלל ישראל בשלמות הקשר הנכון שבין החמריות והגוף אל הקדושה,

הפגיעה בחיבור שבין החומר והקדושה התחלקה לג' חלקים.

א] נפגעה היכולת – לזכך את החומר – ולכן הנביאים לא יכולים להגיע למדרגה של אספקלריה המאירה

ב] נפגעה היכולת של החומר – לקבל את אור הקדושה – ועל כן כתב הרמב"ם – הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ב' – הנביאים מעלות מעלות הן …וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" וכמו שנאמר בדניאל "והודי נהפך עלי למשחית – ולא עצרתי כח" – מלבד משה רבינו שקבל את הנבואה והוא עומד על בוריו.

ג] נפגע השעבוד של החמריות – לשמש רק ככלי לקדושה – נגיעת המלאך גרמה להחליש את ענין החזקת התורה בעם ישראל – שיחסרו מחזיקי תורה אשר יתנו מהונם להחזקת התורה.

ובזה יש לבאר את דברי האריז"ל – שמתתיהו תיקן את הפגם בכף ירך יעקב.

יון מנתקת בין העולם הזה ובין אלקי ישראל – "וחשך" זו יון – שהחשיכה עיניהם של ישראל שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור – שאין לכם חלק באלקי ישראל.

"תשת חושך – ויהי לילה" – זה העוה"ז שדומה ללילה – יון תופסת את העולם הזה כמטרה בפני עצמה, אין לשור הגשמי החורש בשדה, חלק באלקי ישראל – אין קשר בין הגשמיות והרוחניות.

ולפי רש"י "קרן השור" הכונה היא לחטא העגל – יון מזכירה את החטא אשר שרשו ב"ודי זהב" – רוב זהב שהשפעת להם – כפירוש רש"י בתחילת ספר דברים – והם השתמשו בו שלא כראוי – שעל כן תיקון החטא הזה היה בנתינת הזהב למשכן לצורך התכלית האמיתית.

ובמשנה באבות ר' יעקב אומר – העולם הזה דומה לפרוזדור – העולם הבא דומה לטרקלין.

אומר הר"ב – פרוזדור בלשון יוני. לפי האמור יש לבאר שהמשנה כאן מכוונת כנגד יון התופסת את העולם הזה כטרקלין ולא כפרוזדור – וכרמז לכך שהדברים מכוונים כנגד השקפתה של יון נכתבה המילה פרוזדור בלשון יונית.

כאשר מתתיהו ובניו התגברו על יון המפרידה בין העולם החמרי ובין האלקות שבבריאה, נתקנה כף ירך יעקב – נתקנה פגיעת המלאך בחיבור שבין החומר והקדושה.

ועל כן הנס היה במנורה, כי היחס שבין האש ובין השמן שבמנורה – רומז ליחס הראוי להיות בין הרוחניות והחמריות – החומר כלה ובכליונו הוא משמש כחומר בעירה עבור האש הרוחנית.

על פי דברי רבינו האריז"ל בביאור ענין חזרתו של יעקב להביא את הפכין קטנים – אפשר להבין את דברי המדרש שהביא בספר "צידה לדרך" בשם המהרש"ל – אמר הקב"ה ליעקב אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי – וגם אני בעצמי אשלם לבניך בפך קטן לבני חשמונאי.

דברי המדרש בפשוטם אינם מובנים – מדוע המדרש קורא לכך שיעקב אבינו חוזר להביא את הרכוש שהשאיר אחריו – "אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי" – במה יש בפעולה זו מסירות נפש לקב"ה?

והרי לכאורא כל אדם שאכפת לו מרכושו היה חוזר להביא חפצים שנשכחו על ידו?

אמנם על פי דברי האריז"ל שחזרתו להביא את הרכוש הזה – נבעה מכח האמונה שפכין אלו נתנו לו מהקב"ה בכדי שישמשו אותו ככלי לעשות בו רצון הבורא – אכן מובן שהיתה זו פעולה של מסירות נפש לקב"ה – למרות שפעולה זו נראית לכאורא טבעית כל כך ומובנת מאליה.

וכך שמעתי לבאר את דברי המדרש על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" הדא הוא דכתיב – "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

כונת המדרש לומר לנו שבמילים "ויותר יעקב לבדו" רמזה לנו התורה שיעקב אבינו הגיע במעשה זה למדרגה עליונה שבה כל פרט מעולמו מחובר למלכות שמים – בדוגמת הימים שלעתיד לבוא שעליהם נאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"

על פי זה יש לבאר את המשך דברי המדרש שהביא ה"צידה לדרך" – שבזכות מעשה זה של יעקב שחזר להביא את ה"פכים קטנים" זכו בניו לנס פך השמן בימי חשמונאי – והדבר צריך ביאור מה הקשר בין מעשה זה של יעקב לנס החנוכה.

לפי מה שהתבאר יש לומר – שהואיל ועל פי דברי האריז"ל החזרה של יעקב להביא את הפכים קטנים – נבעה משלמות של שעבוד כל עניני החומר אל הקדושה – על כן בזכות זו זכו בניו לנס החנוכה בה מאיר אור הנצחון על יון – המפרידה בין החומר והקדושה – ולפך קטן שעל ידו הדליקו את אש המנורה הרומזת לחיבור המושלם בין החומר והקדושה.

והנה בגמ' שבת כב. רב שמואל מדפתי אמר משמאל והילכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין.

וכן במס' סופרים פ"כ ה"ה שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל לקיים מה שנא' מה יפית ומה נעמת, מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה.

ובזוה"ק ויחי רלח: …יכול אף ישראל כן (יורדים לגיהנום של שלג) ת"ל לא תירא לביתה משלג מ"ט בגין דכל ביתה לבוש שנים אל תקרי שנים אלא שנים כגון מילה ופריעה ציצית ותפילין מזוזה ונר חנוכה.

וצריך להבין מהו הקשר בין נר חנוכה ומצות מזוזה?

והנה במסכת מנחות מג: מבואר שיש קשר בין ג' המצוות – תפילין ציצית ומזוזה. עיי"ש. ומבאר המהר"ל, תפילין הן על הגוף – ציצית על הלבוש – ומזוזה היא על הרכוש. [מזוזה בגי' שם "אדני" שהוא השם המורה שהשי"ת הוא אדון הכל – הבעלים של כל העולם.]

וברמב"ם סוף הל' מזוזה כתב – שתכלית המזוזה היא להזכיר לאדם אהבת השי"ת ויראתו…וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים.

ויש לבאר שהמזוזה הנמצאת על אותם נכסים הנקראים "נכסי דלא ניידי" – באה ללמד את האדם לבל ישים מבטחו בהם וביציבותם, כי סוף כל סוף, אין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים. ואולי לכן נקראת "מזוזה" – כי היא באה ללמדנו שהכל זז ואין לו קיום תמידי.

ויתכן שלכך רמז הרמב"ן בדבריו בסוף פרשת בא …הקונה מזוזה בזוז אחד כבר האמין בכל פינות האמונה.

נראה שהרמב"ן נקב במחיר של זוז – לא רק מפני שיש כאן לשון נופל על לשון בגמ' נאמר – למה נקרא שמן זוזים לפי שזזים מזה לזה. ואם כן המילה "זוז" מורה על אותו ענין שמורה המילה "מזוזה" -שאין יציבות לעולם הגשמי – גם מה שנקרא "לא ניידי" – נייד וזז.

ועל פי זה יש לומר שתכלית המזוזה שהיא על הרכוש היא, לכוון את דעתו של האדם – שכל שימושו ברכוש יהיה – בכדי לקנות את ידיעת צור העולמים העומדת לעולם ולעולמי עולמים.

וכך מפורש ברבינו יונה במסכת ברכות – שמצות מזוזה באה כדי לעורר את האדם לשעבד את הממון להשי"ת.

בזה יש לבאר האמור בדברי חז"ל – על הקשר בין מזוזה ונר חנוכה – מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ועוד כפי שהובא לעיל.

את נר החנוכה שמים לצידה של המזוזה, שכן עם הדלקת נר חנוכה לזכר הנצחון על טומאת יון – עלינו לזכור את היסוד העולה מהמזוזה, שהרכוש ניתן לאדם על מנת להשתמש בו לצורך הקדושה, שבזה אנו גוברים על יון – הנוטלת את החומר כמטרה לעצמו. [וראה ביאור נוסף במאמר "ומן הניסים הגדולים וכו'"[

בזה יבואר מה שכתב ה"יסוד ושורש העבודה" וכן ה"בני יששכר" שיש להזהר בחנוכה בנתינת צדקה, בפרט לעמלי תורה – בזמן התיקון של הכף ירך, יש חיוב מיוחד לחזק את ענין תמכין דאורייתא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *