לתרומות לחץ כאן

בגדרי הצומות

כתב החת"ס (סי' ר"ח) שצום לעולם אינו ענין לאבלות, שהרי לאבל מותר לאכול, ולא מצאנו שחייב לצום, אלא כל הצומות עניינם לתשובה. והביא שם את דברי הרמב"ם ריש פ"ה מהל' תעניות וז"ל "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". ע"ש שממשיך הרמב"ם ומונה ד' צומות, ומבואר שעניינם לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי תשובה.

צומות אבלות

אמנם באמת נראה שיש צומות של אבלות, ואם כי יש בהם עניין לקרב את העם אל הקב"ה, והוא מטרת הצום, אבל סיבת הצום הוא משום אבלות.

ועי' בתשב"ץ (ח"ב סי' רע"א) שכתב דרק צום ט' באב הוא משום אבלות, ולא שאר ד' צומות. אך כוונת התשב"ץ הוא שרק בט' באב איכא דיני אבלות, שכן רק בת"ב יש איסור של נעילת הסנדל וכו', ואילו במהות הצום לכאו' אין מקום לחלק בין הצומות, שהרי כולם בפסוק א' הוזכרו בזכריה, "צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי". ואם נניח שצום ת"ב עיקרו משום אבלות החורבן, וכמו שמוכח מדיני אבלות שנוהגים ביום ת"ב, וכן אמרו (תענית ל' ב', בהקשר של תענית ת"ב) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". וא"כ ה"ה דשאר צומות המוזכרים בכתוב יהיה עיקרם יסודם משום אבלות.

ויתר על כן, הנה מצד עיקר התקנה מבואר בראשונים שאין בין הצומות ולא כלום, וכתב הרמב"ן בתורת האדם שמצד תקנת הנביאים כל הצומות היו אסורים בה' עינויים, אלא שכשנבנה בית שני הקלו בשאר צומות, והניחו רק איסור אכילה ושתייה. ובתוס' ישנים (מגילה דף ה' ב') כתב היפך דבריו, שלא מצאנו בדברי הנביא אלא צום בלבד, ומצד תקנת הנביאים אף ת"ב היה מותר בה' עינויים, אלא שלאחר חורבן בית שני תכפו הצרות וראו חכמי המשנה את נוראות יום ט' באב, ומשום כן אסרוהו בה' עינויים. ועכ"פ למדנו הן מדברי הרמב"ן והן מדברי התו"י שבעיקר התקנה כל הצומות שווים הם, ומה שחילק התשב"ץ הנ"ל אינו בשורש ועיקר מהות הצום, אלא בדין אבלות שבו בלבד.

חוץ מד' צומות שהוזכרו בכתוב, מצאנו צום ששורשו אבלות ביום שמת בו אביו, כמו שנפסק בסי' תקס"ח, אמנם אינו חיוב גמור. ובסי' תק"פ מצאנו כמה צומות שנהגו בהם ישראל (שאף הם אינם בגדר חובה), כגון יום שמתו בני אהרון, יום ששרפו ספרי תורה, ועוד, וכולם לכאו' ימים של אבלות. ואבוהון דכולהו תקנות הנביאים משום חורבן הבית. ואי' בגמ' כל המתאבל על ירושלים כו' כל האוכל ושותה כו', ומבואר שמניעת אכילה ושתייה הוא מדיני אבילות.

צומות תשובה

אמנם בודאי שמצאנו ג"כ צומות שעיקר שורשם הוא תשובה, והאב לכולם יום הכיפורים, שכל עניינו לשוב אל ה' ולכפרת עוונות. וכן הוא ביום כיפור קטן, עי' מג"א סי' תי"ז שהביא את המנהג לצום ולומר בו סליחות, והוא יום של תשובה. ועי' סי' תקפ"א "נהגו כל ישראל לצום בערב ר"ה", והוא בודאי צום של תשובה. ועי' בסי' רמ"ט שאנשי מעשה נהגו לצום בע"ש, וכתב הב"י שהוא בשביל שיכנס לשבת בתיאבון, אבל בכף החיים תמה שלא מצאנו שיהיה דין שיאכל בתאבון, ועוד שהרי לא מצאנו דין צום בערב פסח בשביל שיאכל מצה לתיאבון, אלא ביאר בכף החיים שענינו בשביל לשוב בתשובה בע"ש, וכן נראה מתוך דברי הירושלמי (תענית דף י"ב ב') ע"ש. וגם תעניות בה"ב יסודם לחזור בתשובה, כמבואר בתוס' קידושין (דף פ"א ב'), וכן ענין מנהג תעניות השובבי"ם (עי' ביאור הלכה סי' תקס"ו) יסודם משום תשובה וכפרת עוונות.

ועל דרך הנ"ל מצאנו כמה תעניות של יחידים שיסודם משום תשובה, כגון תענית חתן ביום חופתו למנהג אשכנז (רמ"א אה"ע סי' ס"א ואו"ח סי' תקע"ג), ועי' מהר"ם מינץ סי' ט' שהביא את מקורו מירושלמי פ"ג דביכורים שחתן ביום חופתו מוחלים לו על כל עוונותיו, ועל כן ראוי להתענות בו. וכן מצאנו צומות יחידים לשום כפרת חטאים פרטיים, עי' ברמ"א או"ח סי' של"ד ויו"ד סי' קפ"ח.

עוד מצאנו במג"א (סי' מ"ד) דין צום בספר תורה שנפל. ובדברי חיים (סי' נ"ט) כתב במי שמצא בפח אשפה של בית כנסת ס"ת קרוע לגזרים, שכל הקהילה צריכה לצום, ומיניה דאין הצום משום כפרה דייקא (לכפר על הביזיון), אלא כדין תענית חלום (עי' או"ח סי' רפ"ח) שעניינו סימן רע וצער. אמנם באבני נזר (יו"ד ח"ב סי' שע"ח) כתב דכאשר נפל ס"ת באונס אין דין צום, כי אונס רחמנא פטריה, ומבואר שענין הצום הוא לכפר על הביזיון, וע"כ אין דין צום באונס, והוא שלא כדברי חיים הנ"ל שבודאי נקרע ס"ת ע"י גוים והוא אונס גמור, ודו"ק.

צומות של ריצוי וזכר

גדר נוסף של צום הוא צום של ריצוי. ומצאנו דוגמה ליה בתענית אנשי מעמד (תענית כ"ו) שהיו מתענים ומתפללים שיהיה הקרבן מתקבל ברצון, והרי אין בו ענין של תשובה אלא של ריצוי דייקא. ועל דרך זה מצאנו תעניות לשם קבלת תפילה, כגון הא דר' זירא שעלה לארץ ישראל וצם ק' תעניות בשביל שישכח תורת בבל, ושוב צם מ' תענית בשביל שיאריך ר"א ימים, ובגיטין נ"ח מבואר שצם ר' צדוק מ' שנה בתפילתו שלא יחרב בית המקדש, וכל זה משום ריצוי. וכן יש לבאר ענין צומות שנתקנו על צרות שונות כמבואר במס' תענית (על גשמים וכדו').

מצאנו גם גדר רביעי של צומות והוא מבואר מתוך דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"ה) בדין תענית אסתר, שמתענים "זכר לתענית שהתענו בימי המן". תענית אסתר הוא יום של שמחה, ומבואר במגילת תענית שהוא יום שאין להתענות בו, ונקרא "יום ניקנור", אמנם נהגו להתענות בו משום זכר. ובר"ן ריש מגילה כתב שהוא זכר לנס, ואע"פ שדרך כלל עושים משתה ושמחה כזכרון לנס, הכא תיקנו חז"ל זכר לנס כפי מה שנעשה בימים ההם.

ועל דרך זה יש לבאר ענין תענית בכורות של ערב פסח, שמקורו במס' סופרים, וכתבו התוס' (פסחים דף ק"ח) שהוא זכר לנס. אמנם בכלבו (סי' נ"ח) כתב שעובדי ע"ז בארץ מצרים נהגו שהבכורות היו מקריבים קרבנות לאליליהם, ורבים מבני ישראל נתפסו לזה, והקריבו בכורותיהם לע"ז, ובשביל לכפר עוון נהגו הבכורות להתענות. ויתכן דתרתי אית ביה, זכר מצד אחד, וכפרת עוון מאידך.

ונמצא לן ד' גדרי צום: אבלות, תשובה, ריצוי, וזכר. ובג' גדרים הראשונים היסוד הבסיסי של הצום הוא "צער" של מניעת האכילה, ואילו ברביעי יסודו הוא זכר בלבד ולא "צער". ויש לדון במה שנהגו לעשות סיום מסכת בתענית בכורות, ואילו בתענית אסתר לא נהגו כן, ואכמ"ל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *