לתרומות לחץ כאן

כביסה רטובה בערב שבת

כתב השו"ע (סי' ש"ח סע' ט"ז) "חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה ליבשו יכול לשמטו מעל הקנה", וכתב המשנ"ב (ס"ק ס"ג) "היינו מע"ש, וגם מיירי שנתייבש קצת מבעוד יום, דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות אסור לטלטל החלוק כל השבת, דמיגו דאתקצאי לביה"ש וכדלעיל בסי' ש"א סמ"ו בהג"ה איתקצאי לכולי יומא". ויש בזה נפק"מ גדולה בכביסה שנתלית לייבוש בע"ש ועדיין רטובה בשעת כנסית השבת, אם מותר לקחת וללבוש אותם הבגדים ביום השבת.

והנה לכאו' יש לחלק להלכה בזה בין כביסה המתייבשת בחמה, לבין כביסה המתייבשת במכונת ייבוש, כי עיקר הדין של מיגו דאתקצאי בבית השמשות אתקצאי לכולי יומא לא נאמר אלא בדבר שגמרו בידי שמים, כתאנים וענבים שהעלן לראש גגו המבואר בגמ' ביצה דף כ"ו ב', ואילו בדבר שגמרו בידי אדם לא נאמר האי כללא דמיגו דאתקצאי, כמבואר בגמ' שם וכמו שפסק המשנ"ב להלן סי' ש"י ס"ק י"ט, ודומה כביסה שבמכונה להא דקדרות רותחות דלא אתקצאי לכולי יומא כיון שהכנתם בידי אדם היא.

אמנם אף בכביסה שבחבל כנגד השמש יש לעיין אם ידוע בבירור שהבגדים יתייבשו במשך יום השבת, כגון בימי הקיץ החמים, שמא בכה"ג לא אתקצאי לכולי יומא. שהנה בדברי רש"י (ביצה שם) משמע דבגמרו בידי שמים מקצה דעתיה כיון דאין בידו לתקנו, ולכאו' בדבר שברור לו ללא ספק שיהיה ראוי ומוכן, ולשום כך העלהו לראש גגו בכדי שיתייבש, א"כ הרי לא גרע ממה שבידו ולא מקצה דעתיה, ומה שמבואר שם שבגמרו בידי שמים הוי מוקצה לכולי יומא היינו רק במה שיש בו ספק שמא לא יהיה ראוי בשבת.

ושו"ר במנחת יצחק (ח"א סי' פ"א) שכתב לחלוק על דברי המשנ"ב, והסיק דאם ודאי יתייבשו הבגדים במשך יום השבת מותר ללבשם, דהוי כגמרו בידי אדם, והביא ראיה מתמרים שהשרה במים דאם ודאי יהיה ראוי בשבת הוי כגמרו בידי אדם, אע"פ שאינו ראוי בבין השמשות, כמבואר בבית יוסף הביאו הט"ז בסי' ש"י ס"ק ד', וביאר בלבו"ש דכיון שבודאי יהיה ראוי הוי גמרו בידי אדם, עיי"ש. וכתב המנח"י דה"ה לענין כביסה רטובה המונחת בחבל כנגד השמש, דאם בודאי תתייבש לא נעשית מוקצה, ע"ש.

אבל כנגד דבריו מצאנו במאירי בביצה שם (ד"ה היו ראויות) שכתב לבאר את החילוק בין תיקון הבא על ידי מעשה האדם, ואע"פ שאין גמרו בידו ממש מ"מ כיון שגמרו בא על ידי מעשה ידיו הוי גמרו בידי אדם, לבין דבר התלוי בחום השמש או בירידת הגשמים דהוי בידי שמים, ע"ש. ומדבריו עולה דאין חילוק בין דבר שיהיה מוכן בודאי לבין דבר שאינו אלא ספק, אלא כל יסוד החילוק הוא בין מעשה אדם לבין מעשה שאינו תלוי באדם. וי"ל שחכמים השוו מידותיהם בזה, ותיקנו לאסור כל שגמרו בידי שמים אף במה שאין בו ספק.

וע"ש במאירי שכתב דתמרים השרויים במים מותרים משני טעמים, א' דהוי גמרו בידי אדם כיון דהוי לגמרי תוצאת מעשיו, וב' דהוי ראוי למזיגת יין בית השמשות, ולא הוי דחויין לגמרי. ולפי שני הטעמים נראה דלא דמי להא דכביסה שבחבל, שגמר תוצאתן בידי שמים הוא, וגם שהם דחויין לגמרי בשעת תלייתן על החבל, ולכן נראה טפי כדברי המ"ב.

והנה אף בכביסה שבמייבש לכאו' יש לפקפק על ההיתר שכתבנו, כי לכאו' ברור שהגדר בהיתר של "גמרו בידי אדם" אינו דלא אמרי' בזה אתקצאי לכולי יומא, אלא יסוד הדבר הוא דאין כאן מוקצה אפילו לבית השמשות. והיינו דהנה כל יסוד גדרו של איסור מוקצה הוא במה שהאדם מקצה דעתו מן הדבר, ואילו היכא שאין משמעות מעשיו הרחקה והבדלה אלא הכשר ותיקון, אלא שאופן ההכשר הוא על ידי בישול והרתחה וכדו', הרי בזה אין כאן הקצאה והרחקה אלא קירוב וסמיכות דעתו במה שעוסק בתיקון והכשר, ובזה לא שייך חלות שם מוקצה אף לענין בין השמשות. ועי' במה שכתב על דרך זה החזו"א (סי' מ"א ס"ק ט"ז), ולכאו' היינו כוונת התוס' שבת דף מ"ג א' במה שחילקו בין סל לפני האפרוחין דלא הוי גמרו בידי אדם כיון שזה רצונו שיעלו, ולהכי כפאו בפניהם והקצה אותה שעה אחת, לבין הא דגמרו בידי אדם דרצונו שיתבשלו ללא שום דיחוי, ועיי"ש בריטב"א שכתב כן להדיא (ע"ש שכתב לפקפק בדברי התוס', ולולי דבריו נראה דגם כוונת התוס' כן היא).

ועפ"ז נראה דאם באמת אתקצאי בבית השמשות מכל טעם שהוא, אמרי' דאתקצאי לכולי יומא אע"פ שבידו לבטל את ההצקאה, וכמו בהא דאפרוחין הנ"ל. ולפ"ז בכביסה רטובה, דחל עליו תורת מוצקה משום גזירה שמא יסחוט, וכמבואר בסי' ש"א סע' מ"ו, ממילא אמרי' דאתקצאי לכולי יומא, ולא מהני בזה מה שגמרו בידי אדם כיון דמ"מ אתקצאי בביה"ש.

ואע"פ שמדברי התוס' בשבת דף מ"ד ב' משמע דענין גמרו בידי אדם אינו דלא הוי מוקצה אפי' לבית השמשות, אלא דאע"פ דהוי מוקצה בבין השמשות לא נעשה מוקצה לכולי יומא, ע"ש בדין מעות שהונחו ע"ג המטה מדעתו על ידי עכו"ם, דהוי גמרו בידי אדם כיון שבידו ודעתו להסירם, ומשמע דאע"פ שיש בו גדר מוקצה גמור לענין בין השמשות, אכתי כיון שדעתו לסלקם לא חל ביה דין אתקצאי לכולי יומא. אבל כבר הקשה המג"א (סי' שכ"ה ס"ק י') את סתירת דברי התוס' אהדדי, וכתב ליישב דלא מהני דעתו לסלק את המעות אלא לענין דינא דמוקצה לחצי שבת, דאינו חמור כ"כ, ובזה אמרו התוס' דהוי כדין גמרו בידי אדם, אבל לענין דין אתקצאי לכולי יומא לעולם לא הוי כדין גמרו בידי אדם, ושפיר נאסר לכולי יומא. וכן כתב במהדו"ב שם, וע"ש במחצית השקל שהאריך בזה.

ונמצא לפי דברי המג"א דאין להקל אפילו בכביסה שבמייבש, וכיון שהוקצו הבגדים בביה"ש מחמת רטיבותם שוב אמרי' אתקצאי לכולי יומא, ולא מהני לן מה שגמרו בידי אדם, ודו"ק. ואע"פ שבחי' החת"ס למס' שבת כתב ליישב את סתירת התוס' באו"א, ולדבריו דשאני אפרוחין שהנחתם לכל השבת, ורק בזה החמירו להצריך גמרו בידי אדם גמור, שפיר יש להתיר כביסה דלא אתקצאי לכולי שבתא כיון דיושב ומצפה שתתייבש. אך סברת החת"ס בזה לא ברירא, ונראה טפי כדברי המג"א וסייתי' כנ"ל, ושפיר יש לאסור כביסה רטובה באיסור מוקצה לכל השבת.

וראיתי בשמירת שבת כהלכתה (פט"ו הע' ס') שהביא בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שתמה על המשנ"ב במש"כ לאסור בגדים רטובים משום מוקצה לכל השבת, שהרי מותר ללבוש כלים רטובים כמבואר במשנ"ב סי' ש"א ס"ק קס"ב ובשעה"צ שם ס"ק כ"ג, וא"כ לא הוי מוקצה כלל ביה"ש, ע"ש. אך לכאו' לא ידעתי מה תימה יש בזה, דהלא להדיא כתב שם המשנ"ב דלא הקילו בזה אלא כשאין לו בגדים אחרים, ובשעה"צ הוסיף דאפשר דלא הקילו אלא כשהוא לבוש כבר, אבל בגדים רטובים ביסודן אסורים בטלטול. וכיון שהם אסורים בטלטול ביה"ש למי שיש לו בגדים אחרים שפיר אמרי' בהם אתקצאי לכולי יומא, בדומה לכמה עניני מוקצה דאף שהם ראויים לאחרים כיון שאין הם עומדים לשימוש על ידם הוי כמוקצה, כבגדי עניים בבית עשירים דהוי מוקצה אף שהם ראויים לעני, וכן בגדים רטובים אלו, וצ"ע לפו"ר בדברי הגאון זצ"ל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *