והנה בגמ' סוטה ג: נחלקו ר"י ור"ע בדין של לעולם בהם תעבודו הנאמר בעבד כנעני דלר"ע הוא חובה ולר"י הוא רשות ור"ע דריש התם מדכתיב "בהם" ור"י ס"ל בהם ולא באחיכם ור"ע ס"ל דבאחיכם ילפינן מקרא ד"ובאחיכם בנ"י לא תרדו בפרך" ולר"י לא ילפינן מינה דאי"ז רק משום ד"כל פרשה שנאמרה ונישנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה" והקשו התוס' שם בד"ה "כתיב נמי (ובאחיכם) לכדתנא דבי רבי ישמעאל – וא"ת הא אצטריך דדרשינן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עג:) מנין אם ראיתו נוהג שלא כשורה שאתה רשאי להשתעבד בו וכו' וי"ל אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן" וא"כ לשיטת תוס' הדין דאיסור עבודה בחבירו הוא מן התורה ולא הותר רק משום קנס חכמים ונראה דשיטת התוס' היא כשיטת רבינו יונה דכל כמה דמעביד את חבירו בכח יש בו משום איסור רדיה בישראל ורק הותר משום קנס חכמים וצ"ע ואכתי יש לחלק בין היכא שכופה בכח לבין מבקש בקשה ויכול להתנגד אליה וק"ל.
ובזה תתיישב לנו התמיה שהקשו האחרונים על הקצות שכתב בהא דחצי עבד וחצי בן חורין דאסור להשתעבד בו בפרך משום החצי בן חורין שבו ותמהו דהרי מפורש בספרא דמותר, ולהנ"ל א"ש טובא דהרי כשמשתעבד בו מוכרח להיות תחתיו כאדון לעבדו ובכה"ג גם בבן חורין אסור וכנ"ל. ונכון. ושו"ר שבהערות בגליון המנ"ח מהדורת מכון י-ם מצוה שמז הערה יד הביאו כן בשם החקר הלכה ע"ש ונהנתי שכיוונתי לדעתו.
אלא דאכתי דברי הרבינו יונה חידוש הם דהאמנם דבדברי הרמב"ם משמע שצריך להיות "ברצונו ומדעת עצמו" ולא בהרגשת חובה מיוחדת אך מאידך גיסא משמע מדבריו דרק באופן שהוא משועבד ממש כמו מחמת גזירת המלך וכד' הוא דאסור אבל אם זה רק בגלל חוסר נוחיות של האדם אכתי י"ל דהוי כברצונו שהרי באמת אינו משועבד וזה יותר נראה בכוונת דבריו.
אולם כל זה הוא בעצם חידושו של הרבינו יונה דגם בבן חורין יש איסור עבודת פרך ונתבאר שלא יסתרו דבריו לדברי הספרא.
