העבדת עובד יהודי בפרך

ענף ב'

אלא דאכתי יש לעיין טובא בב' החידושים האחרים שבדבריו [דהוא גם כאשר אין הסיבה כפרך אלא מחמת קושי באי ביצוע העבודה ועוד חידש שגם כשהוא לתועלת המבקש כיון שאינו לתועלת מי שביקשו ממנו], שבזה לכא' מדברי הברייתא וכל הראשונים נראה להדיא דלא כן וע"כ נראה דאי"ז אלא רק לחדד ענין האיסור ולא לעצם האיסור ונאמרו בדרך מוסר ויראה (וכמובן שאין להקל סתם כנגד אחד מרבותינו הראשונים כמלאכים שכל ישראל קיבלו דבריו בשערי תשובה כדברים שאין עליהם עוררין אלא דמאחר ובאמת קשה עד מאד לעמוד בדרישה כזו כתבנו עיקר הדין וכמובן כל אחד לפום דרגא דיליה יוסיף ויוליך בזה למעלה למעלה).

דהנה דהאמנם דביסוד גדר ד"פרך" נחלקו בזה רבותינו הרמב"ם והראב"ד דז"ל הרמב"ם (שם ה"ו) "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך ואיזו היא עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ואו עבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד של איבטל מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא שהרי לא נתן קצבה אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקם פלוני וכן לא יאמר לו פור מקום זה והא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו והוא אינו צריך לו אסור ועובר עליו בלא תעשה שנא' לא תרדה בו בפרך הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו" והשיג עליו הראב"ד שם "א"א סברא זו שלו, אבל חכמים לא פירשו בו טעם הקצבה ולא אמרו שלא יאמר עדור תחת הגפנים עד שאבוא משום קצבה ולא קצבה  אלא לא יאמר לו עד שאבוא והוא מתעכב לבא עד שיצטער והוא הדבר המסור לשם שיכול לומר לא היה לי פנאי לבא והשם יודע בו ועל זה נאמר ויראת מאלקיך אבל בין קצבה ללא קצבה מאי ויראת איכא ועוד העבד לא יהיה כפועל שיצא לעבודת השדה כו' ומה קצבה יתן אדם לפועליו וכו'" עכ"ל. והיינו דלרמב"ם ב' גדרים ישנם או "דבר שאין לו קצבה" או "דבר שאין צריך לו" והראב"ד השיג עליו דדבר שאין לו קצבה לא גרע מפועל וכך הוא דרך העבודה וכל האיסור הוא רק באופן שמעביד אותו יותר ממה שצריך בשביל שיצטער וזה הטעם גם בדבר שאינו צריך וכן נראה דעת רש"י כהראב"ד שהביא בפירושו בחומש "מלאכה שלא לצורך כדי לענותו וכו'" ע"ש שהביא רק ציור זה דלא יחם לו חמין וכו' ע"ש.

הרי לן דבין לרמב"ם ובין לראב"ד גדר האיסור הוא דווקא באופן שלא ברור לעבד מדוע צריך לעשות דבר זה אך אם יש לו סיבה אמיתית לאדון לעשות זאת לדעת שניהם אין בזה כלל גדר דפרך.

ודברי הראשונים הנ"ל הרי מיוסדים הם על דברי התו"כ בספרא שם וכמבואר שם "לא תרדה בו בפרך, שלא תאמר בו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך, הצין לי את הכוס והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה, והרי הדבר מסור ללב שנא' ויראת מאלקיך הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך" הרי לן דכל ענינא ד"פרך" הוא בגדר ד"אינו צריך", ואמנם אמרו שם הא דעודר תחת הגפן עד שאבא אבל בוודאי בגדר אחד הוא עם הקודמים דאינו צריך לו ולדעת הרמב"ם יש בזה משום השפלה כמש"כ שם אח"כ אך ודאי דכשעושה כן לצורך עצמו מותר וכמו שסיימו שם בספרא "שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה וכו'", והיינו בכה"ג שאינו צריך לצורך עצמו הוא דאסור אבל אם צריך לצורך עצמו באמת אלא דעושה כן אפילו "לנצל" את זה שהוא עבדו שפיר דמי כיון דבאמת צריך. ועיין בחינוך שהגדיר זאת ביותר "והכלל, שלא נעבידהו זולתי בהיות הצורך לנו לעשות המלאכה ההיא שנצוהו עליה" והם פשטות דברי הספרא.

וא"כ צ"ע מאד היאך פליג הרבינו יונה על דברי חז"ל במדרשם וע"כ נראה פשוט דאי"ז אלא ממידת חסידות ויראה טהורה.

[ושו"ר שגם בארחות צדיקים האכזריות ד"ה גם מן מצטט את דברי ר"י ((ואמנם לא ציין שזאת מר"י אך כידוע נתחבטו בזה רבים מי עשה את הארח"צ ואכמ"ל.)) ע"ש וז"ל "ואם אתה איש ירא ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצוה עליהם יראים להשיב פניך, היזהר בך מאד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק ככר לחם. ועל זה נאמר בתורה (ויקרא כה מו): "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", ובזה הוזהרנו, שלא יעבוד אדם בחבירו עבודה קשה, ולא יצוה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו"].

ולהלכה נראה:

לפי המבואר בדברי השו"ע חו"מ סי' שס"ט [כדעת הרמב"ם] שמותר להעביד את ישראל חבירו בדבר הצריך לו, אפילו בסוג מלאכה שאסור להשתעבד בה בעבד עברי, שהרי לא אסר להעביד בפרך רק במי שמשועבד לחבירו בכח דינא דמלכותא וכד', ולא באופן שיכול מעצמו לומר שאינו רוצה ורק מחמת סיבות חיצוניות קשה לו לסרב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *