לתרומות לחץ כאן

תשלום דמי נסיעות לעובד שהלך ברגל

שאלה:

עובד שהתנה עם המעביד שישלם לו דמי נסיעות, אבל בחלק מהימים הלך העובד ברגל או שהזדמן לו חבר שהסיעו חינם, האם המעביד חייב בדמי נסיעות עבור ימים אלו, או שאינו משלם רק עבור הנסיעות שהיו בפועל. והאם יש חילוק בין אם סיכמו על סך קבוע עבור הנסיעות, לבין אם סיכמו לשלם את עלות הנסיעות.

תשובה:

המעביד חייב לשלם אף עבור הימים שהעובד הלך ברגל או נסע חינם, ואפילו אם סיכמו לשלם את עלות הנסיעות, ולא סיכמו על סכום קבוע. ולדעת המהרש"ם דין זה אמור רק אם העובד התאמץ כדי שהרווח יהיה לעצמו.

הקדמה

מצוי בעובדים המקבלים תלוש משכורת שמוסיפים סכום כסף עבור נסיעות מבלי לחשבן הוצאות הנסיעות האמיתיות. במקרים אלו ברור שהכוונה לתוספת שכר לעובד אף אם לא יזדקק להוציא כסף עבור נסיעות. נידון דידן הוא במקרה שסיכמו על הוצאות נסיעה אמיתיות, או שקבעו סך עלות הנסיעות לפי חשבון ממוצע, או במקרה שסיכמו עם מרצה לשלם לו הוצאות נסיעה במונית להגיע אל הכנס, והמרצה השיג הסעה חינם, או נסע בתחבורה ציבורית.

אשה שצמצמה בדמי המזונות שקיבלה מבעלה

בנזיר דף כד ע"ב מקשה הגמ' על המשנה שמתייחסת למקרה שהיה לאשה כסף משלה, והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומתרץ רב פפא 'שקמצה מעיסתה'. ובתוספות שם הקשו וז"ל: "ואם תאמר והא אמר בפרק אע"פ דמותר מזונות לבעל, ויש לומר דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך… ועוד תירץ הר"ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה". וכן כתב הר"ן בנדרים דף פח ע"א כתירוץ הר"ם. ולפי זה אשה שצמצמה במזונותיה, אם המותר שייך לה, תלוי בשני התירוצים של התוספות.

הטור והרמ"א באהע"ז סי' ע סעיף ג פסקו שאשה שצמצמה והותירה מהמזונות שנתן לה הבעל, הרי המותר של בעל. ובבית יוסף ציין לגמ' בכתובות דף סה ע"ב מותר מזונות לבעל, ופירש רש"י כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עדפים לה.

אמנם, בפתחי תשובה שם סק"א מביא בשם שו"ת תשובה מאהבה סי' פ שפסק שאם האשה הרעיבה את עצמה ואכלה פחות מהראוי לה, הותירה לעצמה, ומה שאמרו בגמ' שהמותר לבעל הוא רק אם בטבעה אינה אוכלת כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים ולא כשהרעיבה את עצמה, ומביא ראיה מדברי התוספות והר"ן, וכתב שדברי הרמ"א אינם מוסכמים. והסכים עימו רבו הגאון בעל הנודע ביהודה, וכתב שלא מצד שהאשה יכולה לטעון 'קים לי' כהשיטות שהמותר לאשה, אלא הדין ברור ללא ספק. וכן כתב בהגהות דגול מרבבה שם, שדברי הרמ"א אמורים רק כשקנתה בזול, אבל אם קמצה מעיסתה שייך לה. מאידך, הבית מאיר והבית יעקב שם (וכן צידד בתשובה מאהבה) סוברים שדין צמצמה תלוי במחלוקת ראשונים.

ולכאורה נראה שלפי דעת הר"מ והר"ן אף עובד שהלך ברגל דינו כאשה שצמצמה במזונות, והריווח בחסכון דמי הנסיעות לעצמו. וביותר לפי הסברא שכתב הנודע ביהודה שהמותר שצמצמה לעצמה, מכיון שהיא יכולה לטעון מה לך במה שצמצמתי במזונותיי עבור עצמי, הרי הייתי רשאית לאכול את כל המזונות, הוא הדין בנידון דידן יטען העובד למעביד מה לך במה שטרחתי וצמצמתי בהוצאות עבור עצמי.

וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ט סי קנא שנשאל (השאלה מובאת בקובץ חכמי ישראל שיצא לאור בשנת תרנ"ג באדעסא) על שליח שהיה נוסע בעירות וקימץ בהוצאות שהיה הולך ברגליו אף שבעל הבית התיר לו לשכור חמור וכן הלך לסעוד אצל קרוביו ולא באכסניה, ולא הוצרך לכל הדמים שהתחייב לו בעל הבית במזונות ובשאר הוצאות, ושואל אם רשאי לתובעם מבעל הבית. והשיב המהרש"ם לפי מה שכתב המחצית השקל באו"ח סי' שסז סק"א שאף לדעת הרמ'"א שמותר מזונותיה לבעל, היינו דוקא אם נשאר ממילא, אבל אם בשעת אכילה לוקחת מזונותיה ומזכה אותם לאחרים, אין ביד הבעל למחות בידה, שהיא אומרת אני מצמצמת כדי ליתן לאחרים ואם תמחה הרי אני אוכלת את הכל, ומה לך בכך אם אני אוכלת או נותנת אותו לאחרים. ולפי זה כתב המהרש"ם שאף שליח שהולך ברגל כדי להרוויח את דמי הנסיעות, יכול לומר שאם לא יתנו לו את דמי הנסיעות אם ילך ברגל, ישכור חמור. וכן כתב אף בשו"ת שארית יעקב ח"ב סי' ס. אמנם יש מקום לדחות את הראיה מדברי המחצית השקל, ולומר שכל דבריו הוא רק באשה שהמזונות כבר בידיה, ולא בעובד שעדיין לא קיבל את דמי הנסיעות. אלא שהמהרש"ם והשארית יעקב לא חילקו בכך, וסוברים שגם באופן זה יכול העובד לדרוש את הכסף מבעל הבית.

חיוב מזונות אינו חוב ממון ואינו דומה לנידון דידן

ונראה לחדש שאף לפי הבנת הבית מאיר ובית יעקב בדברי הרמ"א, שאף אם האשה הרעיבה את עצמה כדי להרוויח את דמי המזונות, המותר לבעל, מכל מקום בנידון דידן יודו שדמי הנסיעות הם של העובד. זאת, על פי מה שמסביר בחידושי רבי ראובן כתובות סי' יד שחיוב מזונות אינו חיוב ממון, אלא חיוב הוא מתנאי האישות לזון אשתו ((כן מוכיח שם מדברי התוספות בכתובות דף סג ע"א ד"ה באומר "מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו… ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח". ובשו"ת הרא"ש כלל עח סי' ב כתב שרבינו אליהו מודה ששאר בעלי חובות, חוץ מחיוב מזונות לאשה, אינם חייבים להשכיר עצמם, ומשמע שם ברא"ש שאפילו בעל חוב שיתחייב לעבוד כדי לפרוע את החוב יהיה פטור מלעשות כן. והקשה הב"ח בחו"מ סי' צט (הובא בספר מחנה אפרים שכירות פועלים סי' ב) שאם בכתובה יש חיוב לעבוד מצד שכן התחייב בכתובה 'ואנא אפלח', מאי שנא בעל חוב שהתחייב בשטר להשכיר את עצמו. ולדברי רבי ראובן מתורץ שרק בכתובה שגופו משועבד לזון חייב לעבוד, מה שאין כן שאר חובות אינם חיוב הגוף לפרוע אלא חיוב ממון.)), ולכן סובר הרמ"א שאם צמצמה מזונות המותר לבעל, מכיון שהחיוב הוא לזון, וכיון שאכלה הבעל קיים את חיובו ואין לה במותר כלום. וכתב שם שאף התוספות בנזיר והר"ן בנדרים שחולקים וסוברים שהמותר שלה, הוא מטעם שסוברים שיש בחיוב המזונות גם חיוב ממון, ולכן מצד חיוב הממון המותר שלה, אבל מודים שעיקר החיוב הוא חיוב מזונות. ולפי זה דברי הרמ"א שהמותר לבעל הוא רק במזונות שהוא חוב לא ממוני, אבל בהסכם לשלם נסיעות שהחוב הוא ממוני, אף הרמ"א יודה שדמי הנסיעות לעובד, אם הלך ברגל.

מזונות לבת אשתו שנשאת

עוד נראה להוכיח שבנידון דידן דמי הנסיעות הם לעובד ממשנה בכתובות דף קא ע"א "הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים… לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות". וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קיד. וכתב הר"ן שם (דף ס ע"ב) "ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות, והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה". וכן הביא הבית יוסף בחו"מ סי' סא בשם שו"ת הריטב"א סי' קסג, ונפסק בשו"ע סי' ס סעיף ג ((בהגהות החכם צבי על הט"ז שם כתב שהדין שאחד זן ואחד נותן דמי מזונות הוא רק כשהבעל הראשון התחייב מזונות לזמן מוגבל, אבל אם לא התחייב על זמן מסוים אינו חייב ליתן מזונות רק כל עוד שהמקבל זקוק להם.)). ולפי זה בנידון דידן, מעביד שהתחייב בדמי נסיעות, והעובד מצא חבר שיסיעו חינם, דינו כבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר, ויכול לדרוש את עלות הנסיעות. וכל שכן אם העובד הלך ברגל שלא גרע מבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר. שוב ראיתי בשו"ת אבן ישראל ח"ט סי' קנה שמביא ראיה לנידון דידן ממתחייב לזון בת אשתו, וכן כתב הגרז"נ גולדברג שליט"א בקובץ עומקא דדינא ח"א עמוד יב.

הבטיח לחבירו חמור אם יציל את חמורו

והנה היה מקום לבעל דין להשיב שיש לחלק בין התחייבות לזון שהיא התחייבות של ממון שהמטרתה להרוויח למקבל, ובין התחייבות נסיעות, שאינה התחייבות כדי להרוויח לעובד, אלא כדי שלא יפסיד מחמת העבודה, וכשלא היה הפסד נסיעות אין סיבה שירוויח העובד יותר. וכן חילק בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קמ שאם התחייב הוצאות ולא הוציא אינו חייב לשלם לו תמורתן. אלא שיש להוכיח מהגמ' בב"ק דף קטז ע"א שאף במקרה שהבטיח כדי לסלק את ההפסד אין המתחייב נפטר, ששינינו שם: "שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו", ובגמ' "בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו, אמר ליה משמיא רחימו עליה". ונחלקו הראשונים בביאור הגמ', רש"י והנימוקי יוסף מפרשים שהספק בגמ' הוא אם חייב לשלם לו חמור על כך שהוא הפקיר את גורל חמורו לטובתו, או שאינו חייב מכיון שהוא לא הפסיד חמור, ופשטו בגמ' שחייב לשלם לו על עצם הפקרת גורל חמורו. וכן מפרש החזון איש בחו"מ סי' יח אות ג בדרך זו. אבל בשיטה מקובצת מובא בשם רבינו יהונתן שמפרש את הספק אם אומרים שלא נתכוון מתחילה לשלם לו דמי חמור על הצלת חמורו, אלא משום שהיה סבור שימות חמורו של המציל, וכיון שלא מת אינו משלם לו אלא שכרו, או שכיון שקיבל עליו לשלם לו דמי חמורו, חייב לשלם לו בכל מקרה, שמשמים ריחמו עליו שלא יפסיד חמורו. והמסקנה שחייב לשלם בכל מקרה ((ומדין זה הוכיח האור שמח בפ"ז מהלכות שכירות הלכה א שהמזיק נכס שמבוטח באמצעות חברת ביטוח, חייב לשלם, אף שלא הפסיד הניזק כלום.)). וכן מפרש הנתיבות בסי' רסב סק"ג. ולפי זה בנידון דידן, אף אם נאמר שההתחייבות לשלם לעובד דמי נסיעות היא כדי שלא יפסיד העובד דמי הנסיעות, מכל מקום המעביד חייב לשלם אף אם לא הפסיד העובד דמי נסיעות, שמשמים ריחמו עליו. אמנם, לפי פירוש רש"י והנימוקי יוסף חייב לשלם למציל על שהפקיר את חמורו, ואם כן אין ראיה שהמתחייב לשלם הפסדים חייב לשלם גם אם לא היה הפסד, מכל מקום אפשר שבנידון דידן יודו שהמעביד חייב, מכיון שהעובד התאמץ כדי להרוויח את דמי הנסיעות לעצמו.

לא קבע על סכום מסוים עבור נסיעות

ולכאורה היה מקום לומר, שכל זה דוקא אם המעביד קצב לעובד סכום כסף מסוים עבור נסיעות. אבל אם לא קצב סכום, אלא התחייב לשלם לו דמי נסיעות בשיעור שיעלו בפועל, וכמו שמצוי במקרים שמשלמים עבור נסיעה במונית, שלא ידוע מראש כמה תעלה הנסיעה, אין המעביד חייב לשלם אלא מדין הוציא הוצאות על פיו, וכשלא היו הוצאות אינו חייב לשלם כלל. וכן פסקו הגרז"נ גולדברג שליט"א ועוד אחרונים. אבל מדברי המהרש"ם והשארית יעקב מבואר שאף במקרה שסיכמו על שיעור ההוצאות שיהיו בפועל, חייב המעביד לשלם לעובד כשיעור ההוצאות שהיה מחויב אם העובד לא היה הולך ברגל.

הכותב:

הרב נפתלי בן חיים

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל