א. אין לשלם מכספי מעשר כדי לקיים מצוה שחייב בה מן התורה ((הדרכי משה בסי' רמט אות ב מביא בשם ספר מהרי"ל הלכות ראש השנה אות ג שכתב "והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין כי המעשר שייך לעניים". ומוסיף הדרכי משה מקור לזה מביצה דף יט ע"ב. בשו"ע שם סעיף א כלל הרמ"א שאין ליתן כספי מעשר לשום דבר מצוה רק לעניים, ובביאור הגר"א שם סק"ד כתב שהמקור הוא בביצה שם. וז"ל הגמ' שם "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין… האומר הריני נזיר ומגלח ממעות מעשר שני… נזיר ואינו מגלח", והיינו שנזיר אינו רשאי להביא את הקרבנות שהוא מחויב ממעשר שני, שקרבנות שמחויבים יש להביא רק ממעות חולין. וכיון שבמקור האיסור מבואר שהסיבה היא מצד שהוא מחויב, כתב בבאר הגולה שם סק"ד בטעם האיסור להביא נרות מכספי מעשר "שבלאו הכי מחויב לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנו במעשר אינו רשאי, אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב רשאי", ומפרש בדברי המהרי"ל שמדובר רק במצוה שהיה מחויב בה, ולכן עליו להביא מכספי חולין דוקא. בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלא חולק על הבאר הגולה וטוען שהמהרי"ל מפרש להדיא שהטעם הוא שכספי מעשר שייך לעניים, וממילא אסור ליתן אף למצוה שאינו מחויב בה. וכתב שהטעם הוא שכיון שנהג להפריש מעשר לעניים הרי הוא כאילו נדר לעניים ואינו רשאי לתת את הכסף למטרה אחרת. ומפרש בדוחק את הראיה שמביא הדרכי משה מביצה, שכשם שהנודר נזירות מכיון שכבר חל עליו הנדר אינו רשאי להתנות להביא את הקרבנות מכספי מעשר, כמו כן הנוהג להפריש מעשר, כבר חל עליו נדר לעניים ואינו רשאי ליתן למצוות אחרות. והנה בשו"ת מהרי"ל ח"א סי' נו (מובא אף בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלב) נשאל אם אפשר לתת מתנות לאביונים מכספי מעשר, והשיב שאי אפשר מכיון שמתנות לאביונים "הוי דבר שבחובה ונמצא זה פורע חובו ממעשרו ואין לו בו אלא טובת הנאה… הוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין". בדברי המהרי"ל שכתב "ואין לו בו אלא טובת הנאה" משמע כפירוש החתם סופר, שהטעם שאינו יכל ליתן עבור נרות הוא מצד שהכסף מיועד לעניים ולא למצוות. אבל מה שמפרש החתם סופר בדברי הרמ"א שהביא את המקור מביצה מכיון שמעשר כספים הוא מנהג, הוא דחוק, שבמהרי"ל משמע שסובר שמעשר כספים הוא חוב לעניים, שהרי לא חילק אם נהג ליתן לעניים, ולכן אסור לפרוע חוב ממעשר כספים שהוא גם כן חוב, וכן מפרש החתם סופר עצמו בסי' רלב בדבריו (ועיין בפתחי תשובה שם סק"ב ובשו"ת מהרש"ג יו"ד ח"א סי' ל שהעירו על הסתירה בדברי החתם סופר). ולפי דעת החתם סופר מובן למה לא כתב המהרי"ל את הטעם שפורע חובו ממעשר רק לענין מתנות לאביונים ולא לענין נרות בית הכנסת, שנרות אסור בלאו הכי מטעם שגוזל את העניים, מה שאין כן מתנות לאביונים שהוא לעניים צריך לטעם שפורע חובו ממעשר.)) או מדרבנן ((כן כתב המהרי"ל בתשובות ח"א סי' נו לענין מתנות לאביונים (מובא בהערה 1).)) או אפילו חיוב שנובע ממנהג. דוגמא לחיוב שנובע ממנהג: אין לפרנס את הילדים מכספי מעשר, עד הגיל שנהוג לפרנסם ((הט"ז בסי' רמט סק"א כותב "תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי סלקא דעתך שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים". היינו שאף שגם זה בכלל צדקה אי אפשר לשלם מכספי מעשר. ועיין מה שכתבנו בגליון 27 דין 2 ובהערות 5,6.)). ובמקום שהמנהג שילדים אינם עובדים לפרנסתם עד חתונתם, אין לפרנסם מכספי מעשר עד שיתחתנו ((עיין מה שכתבנו בגליון 27 שם, וכן פסק בספר צדקה ומשפט פ"ו הערה יב "ונראה שבזמנינו השיעור הוא לאחר נישואין שעד אז דרך העולם לזון בניהם על שולחנם ודינם כקטנים יתרים על שש" ופשוט שדבריו נאמרו אודות החוגים שנהוג בהם כן.)).
ב. אם התחייב לתת סכום כסף מסוים, כגון: לחתונת בנו, או לפרנס את בנו או חתנו כמה שנים כדי שיוכלו ללמוד, ולא חשב מראש לשלם מכספי מעשר, אסור לשלם מהם, מכיון שהוא מחויב ואינו יכול לשלם חובו מכספי מעשר ((כן נשאל בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלא והשיב שאם חשב לכתחילה ליתן מכספי מעשר רשאי לעשות כן, ואם לאו אינו רשאי. וכן פסק הט"ז בסי' רמט סק"א שמותר לשלם עבור מצוות ועליות לתורה מכספי מעשר, אם חשב לעשות כן בשעה שקנה.)).
ג. אין לשלם שכר לימוד למוסדות החינוך של בניו מכספי מעשר ((שאב מחויב ללמד את בנו תורה, כמבואר בקידושין דף כט, וכן פסק בספר אהבת חסד פרק יט "ולשלם ממעות מעשר שכר לימוד לבניו אסור לכולי עלמא דזה הוי מצוה שמחוייב בעצמו ללמד לבניו או לשכור להם מלמד ואין לפרוע חובו ממעות מעשר", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיג "בללמוד מקרא הא חייב האב ללמד לבניו אף בשכר וממילא הוא דבר שבחובה שאינו רשאי לשלם ממעשר".)), עד שיצא ידי חובת לימוד תורה לבנו ((בשו"ע יו"ד סי' רמה סעיף ו נפסק "חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. ואינו חייב ללמדו, בשכר, משנה וגמרא. והני מילי דלא אפשר, דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה, מצוה לאגמוריה משנה וגמרא, הלכות ואגדות". והש"ך בסק"ה הביא בשם הב"ח שחיוב מקרא כולל כל כ"ד ספרי תנ"ך, ועיין שם שחולק עם הב"ח אם בלימוד גמרא יוצאים חיוב לימוד כ"ד ספרים. ובשו"ע הרב הלכות תלמוד תורה פ"א סעיף ו כתב שחייב לשכור מלמד "שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ויעמידנו על עיון בהלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים", לפי זה בזמנינו חיוב תלמוד הוא עד קרוב לזמן שמתחתנים. וכן כתב בשו"ת קנין תורה ח"א סי' קב שחובת לימוד אינו רק עד גיל 13, ומוכיח כן מב"ב דף כא ע"א שעד תקנת יהושע בן גמלא היו מכניסין לתלמוד תורה כבן 16-17, ולאחר תקנת יהושע בן גמלא מגיל 6-7, ובמהרש"א בחידושי אגדות שם משמע שאף לאחר התקנה יש ללמד לבן בגיל 16-17. אמנם, החזון איש ביו"ד סי' קנב ועוד הרבה אחרונים חולקים על הרב וסוברים שהחיוב ללמד תורה הוא רק מקרא, אלא שיש מצוה ללמד גם הלכות ואגדות כדי שידע בנו כיצד לחיות על פי ההלכה, ומי שהוא דחוק למעות לא חייבוהו. ואף לשיטתם יתכן שאי אפשר לשלם לימוד הלכות ואגדות מכספי מעשר, שהרי אף על פרנסת הילדים מעל גיל שש אין כופין, כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' עא סעיף א, ואף על פי כן סוברים רוב הפוסקים שאין לפרנסם מכספי מעשר, ואם כן כיון שעל כל פנים יש מצוה על האב ללמד הלכות ואגדות אי אפשר לשלם מכספי מעשר. הערוך השלחן בסי' רמה סעיף ו-ז כותב שלאחר תקנת יהושע בן גמלא כופין את אב לשלוח את בנו ללמוד גם יותר ממקרא, ואם כן פשוט שאי אפשר לשלם מכספי מעשר, וכן נראה ממה שכתב בסעיף טו שאדם שאינו דחוק כופין אותו ללמד בנו משנה וגמרא כמו שכופין על הצדקה. יש לציין שלפי מה שכתב בשו"ת אגרות משה (מובא בהערה 9) שיש חיוב לשלוח את הבנות למוסד תורני בגיל שיש חוק חינוך חובה, הוא הדין שיש חיוב לשלוח את הבנים למוסד תורני גם אם כבר למד מקרא. ויש לעיין במקום שאפשר ללמד את הבנים תורה בחינם, כגון שיש בתי ספר של החינוך העצמאי, והאב שולח למוסד יותר טוב שעולה שכר לימוד, אולי אפשר לשלם ממעשר כספים, וכדין הידור מצוה (עיין דין 7). וצ"ע.)), אבל רשאי לשלם מכספי מעשר עבור מורה פרטי לבנו ((כך פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' ה אות ג, שלשלם לחבר טוב הוא מצוה בעלמא ודינו כמו שכתבנו בדין 5, ומסיים "אם אפשר ליה (בלי לשלם מכספי מעשר) אולי נכון להחמיר". ויש לדון לדעת שו"ע הרב (הובאה בהערה הקודמת), אם יש צורך במורה פרטי כדי שיוכל הבן להגיע לדרגה הרצויה, אם אינו יכול לשלם מכספי מעשר.)). ויש שכתבו שאף חינוך לבנות, שאין האב מחויב ללמדן תורה, אין לשלם מכספי מעשר ((בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיג מחדש שאף שאין חיוב לחנך את הבנות לתורה, מכל מקום מכיון שהמדינה מחייבת שהבנות יתחנכו במוסד, ואם לא ישלח אותן לבית יעקב יצטרך לשלוח אותן לבית ספר ממשלתי, והן עלולות לצאת לתרבות רעה ח"ו, והאב חייב "לראות שתהיה בתו כשרה להאמין בה' ובתורתו ולקיים כל מצותיו, אף בהוצאת ממון, וממילא הוא דבר שבחובה". בדומה לזה פסק בשו"ת זקן אהרן (מח"ס בית אהרן על הש"ס) ח"ב יו"ד סי' סו שמותר אפילו לשנות מעות שנתנו עבור תלמוד תורה לבנים ולתת אותם עבור בית יעקב לבנות, וכותב שם מגודל החיוב שהבנות יחונכו בבית יעקב "אבל בעתות כאלה (קצת לפני מלחמת העולם השניה בפולין) שהרחוב מלאה הוללות וסכלות בורות וקלות וגם רוח הכפירה והמינות נזרקה בצעירים ואנן סהדי כי רק אותן הבתולות הזוכות להסתופף בבתי ה' ובחצרות אלוקינו יפריחו ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של בית יעקב אשר שם רוח הקדושה שורר…". ולפי דבריו אף אם אין חוק חינוך חובה, או שהחוק אינו נאכף, יש חיוב לשלוח את הבנות למוסד תורני, אם בלא זה הן עלולות לצאת לתרבות רעה, ואין לממן את הכסף מכספי מעשר. ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' פה שמביא משו"ת באר שבע סי' מא (מובא גם באליה רבה או"ח סי' קנו סק"ב) שסובר שיש חיוב לשלם שכר לימוד לבנותיו, ואי אפשר לשלם מכספי מעשר, ותמה שם עליהם היכן המקור לחיוב זה.)).
ד. יש שכתבו שבמקומות שהמוסד מחייב הורים בעלי אמצעים לשלם שכר לימוד גבוה, בכדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בחינוך מעוטי אמצעים, ניתן לשלם חלק זה מכספי מעשר ((האהבת חסד בפרק יט כותב שאף שאין לשלם מכספי מעשר עבור חינוך בניו "אבל לבני עניים אחרים מותר, ומצוה רבה איכא בזה". אמנם בנידון דידן היה מקום לומר שאסור לשלם מכספי מעשר, מכיון שהמוסד אינו מוכן לחנך את ילדיו רק במחיר גבוה, אם כן כל התשלום הוא עבור חינוך ילדיו, ומאי נפקא מינה מהן מטרות המוסד, אלא שבפסקי דינים של הגר"מ פיינשטיין שנדפסו בספר מעשר כספים (מובא בספר באורח צדקה עמוד שכב אות ג) כתב שאפשר לחשב את החלק המיועד לבני עניים מכספי מעשר, וכן הביא בספר באורח צדקה בעמוד שכט שהגרש"ז אויערבאך בקובץ 'קול תורה' השיב גם כן שאפשר לחשב חלק זה מכספי מעשר.)).
ה. נחלקו הפוסקים אם כספי מעשר מיועדים לעניים בלבד ((לענין מצות החזקת תורה נבאר בעז"ה בגליון הבא.)), או שמותר לשלם מהם גם עבור מצוה שאין בה הנאה לעניים ולא החזקת תורה, ואינו מחויב בה ((עיין בהערה 1 שהבאנו דברי המהרי"ל שאין לתת מכספי מעשר עבור נרות לבית הכנסת, בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רלב מפרש בדעת המהרי"ל שחיוב מעשר כספים הוא רק לעניים מעיקר הדין, ובסי' רלא מפרש בדעת המהרי"ל שהאיסור הוא מצד שנהג לתת לעניים (ועיין בהערה 1 שלפי פירוש הבאר הגולה המהרי"ל מתיר לשלם למצוה שאינו מחויב). וכן משמע בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) סי' עד שהאיסור הוא מצד שנהג לתת לעניים, וז"ל "מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים… אבל מעות כספי מעשר כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהם". מאידך, הט"ז בסי' רמט סק"א והש"ך שם סק"ג מביאים מה שכתב המהרש"ל (בהגהות על הטור סי' רמז וסי' רנו) בשם תשובת רבי מנחם סי' תנט וז"ל "וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבוא לו כגון להיות בעל ברית או להכניס כלה לחופה וכיו"ב או לקנות ספרים ללמוד בהם או לשאילה לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותו מעשה אז היה לוקח מן המעשר" וכן כתב המהרש"ל שם "עכשיו נותנין לצדקה על דעת כן לעשות כל צרכי ציבור וכן מעשר לעשות בו כל צרכי מצוה". ואם שהאיסור שכתבו המהר"ם והמהרי"ל הוא רק מצד המנהג אפשר לומר שאין כאן מחלוקת, אלא תלוי במנהג, וכל אחד כתב לפי מנהגו. אמנם החתם סופר בסי' רלב סבר שיש מחלוקת בין המהרי"ל לבין רבי מנחם, והרבה פוסקים הביאו את דבריו.)). הכרעת הפוסקים היא שמותר לשלם למצוות אם כשהתחיל לנהוג להפריש מעשר ((בשו"ת חתם סופר סי' ריא כתב שאם נהג שלושה פעמים לתת כספי המעשר לעניים חל עליו נדר לתת לעניים, וכדין כל הנהגה טובה שאם נהג שלושה פעמים חל עליו דין נדר אף אם לא חשב להדיא שרוצה לעשות כן לעולם. והארכנו בזה בגליון 28 דין 5.)) אמר או חשב שעושה כן בלי נדר ((שאם כל הנהגתו להפריש מעשר היא בלי נדר, לא יחול עליו נדר לתת את כספי המעשר רק לעניים, וכן כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א בקובץ תשובות ח"ג סי' קמז. יש לציין שהאהבת חסד בפרק יח סעיף ב ממליץ לנהוג כן, כשיתחיל להפריש מעשר כספים שיחשוב שעושה כן בלי נדר.)) או שישתמש בכסף גם עבור מצוות ((שו"ת חתם סופר שם, וכן כתב האהבת חסד בפרק יח בהגה"ה האחרונה ועוד הרבה אחרונים.)). אם נהג בתחילה לתת הכל לעניים וקשה לו להמשיך במנהגו, יכול לעשות התרת נדרים ולהתנות שמכאן ולהבא ישלם מכספי מעשר אף עבור מצוות ((כן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פג ובח"י סי' פה על פי הדין המבואר בשו"ע סי' רנח סעיף ו "הנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו", ואף שבשו"ת הרדב"ז סי' קלד כתב שמנדים לחכם המתיר נדר לצדקה, מכל מקום באופן שהוא דחוק אפשר להתיר, ועיין מה שכתבנו מענין זה בגליון 23 דין 6.)). ויש אומרים שבזמנינו מותר לשלם עבור מצוות אף אם לא חשב כלום, כיון שכך המנהג ועל דעת כן נהג ((כן כתב בספר באורח צדקה עמוד שסט בשם הגר"נ קרליץ שליט"א, ויתכן שזה כוונת המהרש"ל שכיון שנהגו אין צריך להתנות. וכן מסתבר לדינא, שהרי בכל ענין הדין הוא שאדם עושה על דעת המנהג, והמנהג בזמנינו הוא שאנשים תורמים מכספי מעשר למוסדות להחזרה בתשובה ולמניעת הפלות וכדומה מהדברים שאינם לצורך עניים. וקצת תמוה למה שאר פוסקי זמנינו שהובאו בהערות 14,16 לא הסתמכו על מנהג זה והצריכו להתנות בפירוש.)).
ו. בכל מקרה, לכתחילה אין לשלם מכספי מעשר עבור מצוה שאין בו הנאה לעניים, אלא אם קשה לו לקיים את המצוה מכספי חולין ((בתשובת רבי מנחם (מובא בהערה 12) שהתיר לשלם מכספי מעשר עבור מצות מסייג את ההיתר "אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותו מעשה". הש"ך בסי' רמט סק"ג לאחר שמביא תשובה זו מביא תשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' עה שמתיר לפרנס את בניו הגדולים מן הצדקה אם אינו חייב לפרנסם והם עניים, ומסיק הש"ך "ומשמע דמותר אפילו יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה". בספר צדקה ומשפט פ"י הערה ד הבין שהש"ך בא לומר שהמהר"ם חולק על רבי מנחם וסובר שאף אם יש לו את היכולת לשלם מכספי חולין. אבל בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קסא כתב שכוונת הש"ך לחלק בין דינו של רבי מנחם שמיירי במצות ובזה צריך שאין לו את היכולת, לבין דינו של מהר"ם שבניו עניים ומקיים מצות צדקה לעניים, לכן אין צורך שלא יהיה לנותן יכולת לתת מכספי חולין. האחרונים נוקטים לדינא שמותר לתת עבור מצוות רק אם אין לו יכולת, בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פג מתיר לשלם מכספי מעשר לבית הכנסת רק לאדם שאינו יכול לתת מכספי חולין, מכיון שמקור ההיתר הוא תשובת רבי מנחם ושם מתיר רק באופן זה. וכן נראה דעת הנחלת שבעה בסי' ח סעיף ז אות ב שמתיר לשלם מכספי מעשר עבור מצוות, אם הכסף ילך לעני או שאין לו את היכולת לעשות המצוה מכספי חולין, ומשמע מדבריו כמו שמפרש בשו"ת בצל החכמה בדעת הש"ך. ונראה שהגדר שלא היה יכולת בידו, אינו שהוא עני ממש שאין לו כסף לפרנסתו, שאז פטור מלהפריש מעשר, אלא שלפי מצבו הכלכלי קשה לו להוציא ממון נוסף עבור המצוה, ולכן אם לא נתיר לו לשלם מכספי מעשר ימנע מלקיים את המצוה, ולכן כתב רבי מנחם "ולא היה עושה אותה מעשה" והיינו שהגדר הוא שהיה נמנע מלקיים את המצוה.)). דוגמאות למצוות שאין מחויבים בהן: לנסוע לחתונה שאין שם אנשים שישמחו ((על מקרה זה דן בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קסא.)), לבקר בארץ ישראל ((כן כתב בספר באורח צדקה בעמוד שכט אות כב בשם הגרש"ז אויערבאך בקובץ 'קול תורה', וכתב שצריך לחשב את ההוצאות שיש לו כתוצאה מהביקור, יותר מהוצאות המחיה שיש לו בלאו הכי.)) ולעזור להוריו שאינם עניים. בכל אלו ישתמש בכספי מעשר אם קשה לו לממן מכספי חולין.
ז. יש אומרים שאפילו מצוה שהוא מחויב בה, כגון תפילין ומזוזות, רשאי להדר ולקנות מהודרים יותר ולשלם את ההפרש מכספי מעשר, אם אין לו את האפשרות לקנות מהודרים מכספי חולין ((כן פסק הלקט יושר (תלמיד של התרומת הדשן) ח"ב עמוד עו וז"ל: "ובתחילה כשהתחיל ליתן מעשר צריך להתנות שיתן המעשר לכל דבר מצוה, אבל מכל מקום אינו רשאי לקנות ממנו לא טלית ולא תפילין ולא אתרוג, אע"פ דאם ירצה הוא יוצא באתרוג של קהל. משום שהם דברים של ירושה, אבל יכול לקנות ממנו הידור אתרוג". ובשו"ת משנה שכיר סי' פא האריך לבאר שיש הסוברים שאין חיוב להדר במצוה, ומוכיח עוד שהכלל "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" אמור רק לענין קרבנות ולא לענין מצוות, ובפרט לא במצוה דרבנן, ולדעתו הידור מצוה אינו אלא מדרבנן, ולכן סובר שכל מה שמוציא על הידור מצוה אפשר לנכות מכספי מעשר, כשם שמותר לשלם מכספי מעשר עבור מצוה שאינו מחויב בה, ובאותם תנאים.)). ויש אומרים שעד תוספת שליש חייב לשלם מכספי חולין, והיותר מתוספת שליש מכספי מעשר ((בב"ק דף ט ע"ב "אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה, בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר, תיקו, במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה", ובשו"ע או"ח סי' תרנו נפסק שיש חיוב להוסיף להידור מצוה עד שליש מלגאו. ולענין מימרא דמערבא, כל הראשונים מפרשים על דרך האגדה. אבל בשו"ת משנה שכיר סי' פא מביא שהגר"ח ברלין בהסכמתו לספר אוצר הלכה מפרש בדרך מחודשת ששליש הוא חיוב וצריך לשלם מכספי חולין, ויותר משליש אינו חיוב ואפשר לשלם מכספי מעשר. וכן פסק בסוף ספר ערך שי יו"ד סי' ב. יש לציין, שבשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רל כתב שאסור לשלם חלק היותר משליש מכספי מעשר, ומוכיח מכך שאף אחד מן הראשונים לא פירש את הגמ' בב"ק לענין שיהיה מותר לשלם מכספי מעשר, וטעם האיסור הוא מהגמ' בחגיגה דף ח "אין טופלין מעות למעות" שאין לערב כספי מעשר עם כספי חולין.)).
ח. לכל הדעות מותר לשלם מכספי מעשר עבור מצוה שאף העניים יהנו ((כן פסק האהבת חסד פי"ט סעיף ב וז"ל "ונראה דאם על ידי שהוא בעל ברית יש טובה לאבי הבן שמטה ידו ואין לאל ידו להוציא הוצאות… אין להחמיר בזה כלל דזה גופא הוא כמו צדקה", וכוונתו שאין להחמיר בזה כדעות שאין לשלם מכספי מעשר עבור מצוות, שבאופן זה מותר לכל הדעות. וכן מסתבר שהרי הכסף הולך לצדקה, ואף שיש טובת הנאה לנותן שמתכבד בסנדקאות, אין בכך כלום. וכן כתב בספר דרך אמונה בהלכות מתנות עניים פ"ז ציון ההלכה סק"ס בשם החזון איש שאסור לתת כספי מעשר לצורך הוצאה לאור של ספר שאין הציבור זקוק לו, אפילו אם המחבר עני, אלא אם כן המחבר יתפרנס ממכירת הספר, שאז יקיים מצות צדקה במה שנותן לעני אפשרות להתפרנס.)), ואף אם יש ביכולתו לקיים את המצוה מכספי חולין ((שהרי תנאי זה אמור רק לענין לשלם מכספי מעשר עבור מצוות, ובמקרה זה נחשב כנותן צדקה לעני, ולא כעושה מצוה בכספי מעשר.)). לדוגמא: מותר לקנות עליה לתורה מכספי מעשר, אם כספי העליות מתחלקים לעניים ((דוגמא זאת כתב באהבת חסד שם. אמנם, בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כה נראה שסובר שאין מקיימים מצוות צדקה בקניית מצוות מכיון שמקבל תמורה, ואין זה נתינה אלא מקח וממכר, שכתב שם שאין בקניית עליה לתורה משום 'אמירה לגבוה כמסירה להדיוט' (אף להסוברים שיש 'אמירה לגבוה' בצדקה שנותנים לבית הכנסת), משום שאינו נותן תרומה לבית הכנסת, אלא קונה דבר ומשלם תמורתו, ואם כן היה נראה לומר שאי אפשר לקנות עליה לתורה לעצמו מכספי מעשר, אף אם הכסף מתחלק לעניים, שהרי אין כאן מתנה כלל. ואף שבשו"ת צמח צדק סי' עב סובר שיש בקניית עליה משום נדר לצדקה, אבל המגן אברהם באו"ח סוף סי' קנד כתב שהמנהג אינו כמו שכתב הצמח צדק, עיין שם. ויש לעיין אם משתמשים בכסף כדי לכסות הוצאת מיזוג אויר, שהעשירים והעניים נהנים, האם נאמר שכיון שגם העניים נהנים מותר, או לא. והנה האהבת חסד מביא דוגמא נוספת שמותר לקנות ספרים כדי להשאילם לעניים, ולכאורה אין הכוונה שהוא משאיל רק לעניים ולא לעשירים, אלא שגם עניים נהנים. ולפי זה היה נראה לומר שגם במיזוג אויר מותר. אבל מדברי המהרי"ל (הובא בהערה 1) שכתב שאין לקנות נרות לבית הכנסת מכספי מעשר, משמע שאין לשלם עבור דבר שגם עניים נהנים, שהרי לא מסתבר שאין עניים באים לבית הכנסת, או שהנרות הם רק לכבוד. ויתכן לדחות את הראיה מספרים, שבספרים בדרך כלל העניים משתמשים, שלעשירים יש משל עצמם, מה שאין כן מיזוג אויר מיועד לשניהם יחד. ומסתבר שאם רוב הציבור הם עניים, כגון אברכי כולל, והתורם מתכוון בעיקר לטובת הציבור, אפשר לתרום עבור המיזוג מכספי מעשר, אף שגם התורם נהנה, כיון שהעיקר הוא לעניים, אבל אם התורם היה מפעיל את המיזוג על חשבונו גם כשהוא נמצא לבד, אינו יכול לשלם מכספי מעשר.)), או אם תמורת זה ייפטרו העניים מלשלם 'דמי חבר' לבית הכנסת ((דומה לכך כתבנו בדין 4, שמותר לשלם מכספי מעשר את התוספת בשכר לימוד שבא לכסות את מה שהעניים אינם משלמים.)).
ט. אם התורם נהנה הנאה צדדית מהתרומה, אינו צריך לשלם שווי הנאה זו מכספי חולין, אלא יכול לשלם את הכל מכספי מעשר ((הנאה צדדית נקראת בלשון חז"ל 'טובת הנאה', והמהרי"ל בתשובות סי' נו אות ז כתב על מעשר כספים "ואין לו בו אלא טובת הנאה", וכן פסק האהבת חסד בפרק יט, ובספר צדקה ומשפט פ"ו הלכה יב.)). ולכן מותר לקנות בכספי מעשר עליה לתורה לחבירו, אף שנהנה מכך שחבירו יכיר לו טובה על כך ((כן כתב הט"ז בסי' רמט סק"א "ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר, נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי, דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים". יש לציין שהט"ז סובר בסי' שלא ס"ק לב שיש ללמוד דיני מעשר כספים מדיני מעשר שני, ואם כן מה שלומד מכל מעשר לענין טובת הנאה הוא לשיטתו, ואפילו לדעת הב"ח שסובר שאין לדמות מעשר כספים למעשר תבואה, נראה שעל כל פנים אינו חמור יותר ממעשר תבואה ומכוח כל שכן יש לדון שטובת הנאה מותרת. והנה הט"ז לא כותב האם אדם יכול לקנות עליה לתורה גם לעצמו בכספי מעשר, ונראה שלעצמו ודאי יכול, כיון שאין לו שום הנאה גשמית נוספת, רק מצות עליה לתורה יחד עם מצות צדקה, אבל לחבירו שיכיר לו טובה על כך ותהיה לו הנאה גשמית, היה מקום לומר שאי אפשר, ומחדש הט"ז שאף לחבירו מותר.)). במקרה כזה, צריך שיתכוון בשעה שקונה לשלם מכספי מעשר ((כך כתב הט"ז שם. והטעם שאם לא התכוון כך, נמצא שהתחייב כבר עבור העליה, ואין אדם פורע חובו מכספי מעשר. ועיין דין 2. בשו"ת לבושי מרדכי ח"א יו"ד סי' קעז מסתפק אם אפשר לשלם מכספי מעשר כדי לעשות 'פדיון נפש' לעצמו, שאפשר ש'פדיון נפש' הוא חיוב כדי להציל את עצמו ממיתה, ש'צדקה תציל ממות' ולכן הוא יותר מטובת הנאה שהתיר הט"ז, ומסיים שישלם מה שצריך עבור ה'פדיון נפש' מכספי חולין, ויכול להוסיף מכספי מעשר, וכמו במתנות לאביונים שפסק המהרי"ל בתשובות סי' נו שיתן שתי פרוטות מכספי חולין ויוסיף מכספי מעשר. ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קיב נשאל אם אפשר ליתן כספי מעשר לתלמיד חכם שילמד ויתפלל עבורו בחוליו, שהרי אם לומד ומתפלל עבורו הרי הוא כשכירות פועלים ואינה צדקה, ומכריע שאפשר לעשות כן, כיון שמתכוון לתת להם צדקה כדי שילמדו, ומה שהם מתכוונים לזכותו, אין זה אלא טובת הנאה בעלמא.)). ויש מי שאומר שרשאי לשלם מכספי מעשר רק את הסכום שהוסיף יותר מהמציע הקודם, שסכום הוא מרוויח לצדקה, אבל את הסכום שקודמו הציע, יש לשלם מכספי חולין, מכיון שגם בלעדיו היתה קופת הצדקה מקבלת סך זה תמורת המצוה ((כן כתב השל"ה במסכת מגילה אות לז, והביאו בהגהות רע"א יו"ד סי' רמט והאליה רבה באו"ח סי' קנו, ומוסיף האליה רבה "ויש לדחות", ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קיב סובר כדעת השל"ה. ואולי החולקים לא סוברים סברא זו שקופת הצדקה אינה מרוויחה רק מה שהוסיף על קודמו, שהרי אף הקודם היה רשאי ליתן מכספי מעשר.)).
י. מותר לקנות מכספי מעשר ספר שחיבר עני, אם אינו זקוק לספר וקונה רק כדי לפרנס את העני ((כן כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז באור ההלכה ד"ה ואחד, ודעתו שמותר לקונה להשתמש עם הספר לעצמו. ולכאורה טעמו הוא, שעיקר מטרתו הוא לפרנס את העני, והוא 'צדקה מעולה' וכמו שכתב בספר אהבת חסד ח"ג פ"ז בשם ספר חסידים, והספר שמקבל הוי כמו טובת הנאה. יש לציין שהיות שהכסף הולך לעני, אפשר לשלם מכספי מעשר אף לסוברים שאין להשתמש בהם למצוות.)). ויש אומרים שיש לנכות את הסכום המוזל שהיה מוכן לשלם עבור הספר, גם אם המחבר לא היה עני ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פ"א הערה פה. ויש להעיר על דבריו שגם טובת הנאה שווה ממון, ואף על פי כן אין צורך לנכות שווי זה, וביותר לפי מה שכתב שם שאפשר לקנות עליות לתורה בכספי מעשר, ולא התנה שצריך לנכות את הסכום שהיה מוכן לשלם אם הכסף לא היה הולך לצדקה. ואפשר שלא כתב כן רק במי שהיה הולך מיוזמתו לקנות את הספר אם הוא היה במחיר מוזל, ואז אי אפשר להחשיב הנאה זו כשולית, ואם כן אף מי שקונה עליה לתורה בשביל הכבוד או המצוה לעצמו, צריך לנכות את השווי. ואולי יש לחלק בין הנאה של דבר ממשי או דבר שאינו ממשי, או לחלק בין דבר שאנשים רגילים לשלם עליו, לבין עליה לתורה שעיקר המטרה הוא צדקה.)).
יא. 11. אדם שהלווה כסף לעני, והוא רואה שלא יצליח לגבות את חובו, או שמרחם על העני ואינו רוצה לגבות ממנו, אינו רשאי למחול את החוב ולקזזו מחשבון המעשר, אלא עליו לנהוג כדלהלן: ייתן מכספי מעשר כסך החוב לעני הלווה, ויפרש שנותן לו כדי שישלם את חובו ((כן כתב בספר לבושי שרד (שבסוף ספר תבואות שור) סי' קד, וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לד אות ח.)), והעני יחזיר את הכסף ((ואם יחליט העני שלא להחזיר את הכסף למלווה זה, אלא לנושה אחר, רשאי. ויש לעיין אם המלווה יכול לתת את הכסף על תנאי שהלווה ישתמש בו כדי לפרוע את חובו, שהרי ברור שאי אפשר ליתן מעשר כספים לעני במתנה על מנת להחזיר, אלא שייתכן לומר שאם נותן על מנת שיפרע חובו, והעני נהנה מכך שחובו נפרע, הרי הוא ככל נותן צדקה לעני על מנת שישתמש בה לדבר מיוחד. ומסתבר שאי אפשר לעשות תנאי כזה מהטעם שכתב הנודע ביהודה, הובא בהערה 41.)) ובכך יפרע את החוב. ולפי רוב הפוסקים עצה זו מועילה גם בחוב שהתייאש המלווה ממנו, כיון שהחוב קיים אף לאחר יאוש ((בחו"מ סי' קסג נחלקו הקצות והנתיבות אם יש דין יאוש בחוב, ודעת החכם צבי, התומים והנתיבות שאין יאוש בחוב, ולעולם יכול המלווה לגבות את חובו.)). ונראה שאין צורך לתת את הכסף לעני עצמו, אלא יכול לזכות לו על ידי אחר, וחוזר ולוקח הכסף לעצמו עבור החוב ((בספר לבושי שרד שם ביאורים ס"ק ריג מחדש שצריך לתת את הכסף לעני בעצמו, ואינו יכול לזכות לו על ידי אחר, ולגבות מן הזוכה, כיון שהוא גזל העני, על פי המבואר בשו"ע סוף סי' רנג שעני המקבל צדקה אינו צריך לפרוע חובו מהצדקה, ואם יתפוס המלוה מיד הזוכה מבלי רשות הלוה יעבור על איסור גזל. אמנם דבריו מוקשים מאד, שהטעם שעני אינו רשאי לשלם חובות מהצדקה שקיבל, מבואר בהגהות מרדכי ב"ב סי' תרנט (מובא בבית יוסף סוף סי' רנג) משום "דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו" ואם כן מלווה זה שנותן במפורש כדי לחזור ולגבות, ודאי שאין בכך חשש גזל. ואפילו אם יש נושים נוספים שזמנם קודם, ואפילו הלוואות בשטר, אין איסור לתפוס מהזוכה, שאין דין קדימה במטלטלין, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קד סעיף ג ובסמ"ע שם סק"ט.)). ויש סוברים שהמלווה יכול להפריש את הסכום ולקחת אותו לעצמו בחובו ((בשו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קצט כתב דרך אחרת (מבלי להתייחס לעצה של הלבושי שרד) על פי המשנה בגיטין דף ל ע"א "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן" והיינו שאדם רשאי להלוות לכהן, ללוי או לעני ולהתנות שיפריש עבורם מעשרות וייקחם לעצמו תמורת החוב. ואף שבמשנה מדובר מאחד שהלווה לכתחילה על דעת כן, מכל מקום בירושלמי נחלקו אמוראים אם עצה זו מועלת אף אם לא הלוה מתחילה על דעת כן, אלא שהעני היה חייב לו ורוצה המלווה לנכות את החוב מהמעשרות, וכנידון דידן, והנודע ביהודה מכריע כדיעה המקילה שמותר. ואם מזכה על ידי אחר לכאורה אינו תלוי במחלוקת הירושלמי, שהרי דרך זו מועילה מעיקר הדין, וכמו שכתבנו בהערה 36, אמנם אפשר שכיון שנותן באמת, אלא כדי לחזור ולגבות, יש מקום לומר שלא יועיל זיכוי על ידי אחר, לפי הדעה בירושלמי שמיירי רק בהלווה על דעת כן.)), ודי בכך ((בגיטין שם מקשה הגמ' שהרי המעשרות עדיין לא הגיעו לידי הלוה, וכיצד יכול המלווה ליטול בחובו, ומתרץ שם בשלשה דרכים: רב מתרץ שמיירי ב'מכירי כהונה' (שהמלווה היה רגיל לתת לו את המעשרות), שמואל מתרץ שמיירי במזכה על ידי אחר ועולא מעמיד את המשנה כרבי יוסי שסובר 'עשו שאינו זוכה כזוכה'. הרמב"ם בהלכות מעשר פ"ז הלכה ו ועוד ראשונים פסקו כרב ושמואל, והיינו שאם אינו מ'מכירי כהונה' צריך לזכות על ידי אחר, אבל הרמ"א ביו"ד סי' רנז סעיף ה לא הזכיר שצריך 'מכירי כהונה' או זכייה על ידי אחר, ומפרש הש"ך בס"ק יג שהרמ"א פוסק כעולא ש'עשו שאינו זוכה כזוכה', והש"ך מביא הרבה ראשונים שסוברים שאין הלכה כעולא, ולכאורה סובר כן. אמנם בשו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סי' עג פוסק שלענין מעשר כספים אפשר לסמוך על עולא, ולשיטתו שדין המשנה אמור גם למי שלא הלווה לכתחילה על דעת כן, אין צורך לזכות את הכסף על ידי אחר ודי בהפרשה.)). אמנם יש אומרים שדרך זו, הפרשה ללא זיכוי, מועילה רק לאחד שפירש כשהתחיל להפריש מעשר שעושה כן 'בלי נדר', ולא לאחד שחייב בהפרשת מעשר ((בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קנג וכן הלבושי שרד (שהובא בהערה 33) כתבו שהש"ך בסי' רנז ס"ק יב חולק על הנודע ביהודה וסובר שהדרך של המשנה אינה מועלת רק למי שהלווה על דעת כן. ולכן מסיק האגרות משה שרק מי שלא קיבל עליו בנדר להפריש מעשר כספים יכול להסתמך על הנודע ביהודה. אמנם, דבריהם מוקשים שלא מצינו שהש"ך חולק, ואף שהש"ך מדבר ממקרה שהלווה על דעת כן, אבל לא כתב שאם הלווה בעבר ישתנה הדין.)). ויש סוברים שצריך לקבל רשות מהעני על זה ((כן כתב בשו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סוף סי' קצט, בלא ראיה, ובשו"ת אגרות משה שם חולק עליו, שבכסף אין צריך רשות, רק בתבואה שיתכן שהעני רוצה בתבואה יותר מכסף. ויתכן שטעמו של הנודע ביהודה הוא אותו טעם שכתבנו בהערה הבאה.)), וכן שיכול לעשות כן רק בסכום כסף שהיה מוכן לתת לעני כתרומה, מבלי לגבות את הכסף בחובו ((כן כתב הנודע ביהודה שם וכתב הטעם "דאם לא כן לא שבקת חיי לעניים, דכל עשיר יש לו חובות שנתייאשו, ויפריש מעשרותיו על אלו החובות".)). ויש סוברים שאין צריך רשות העני. עוד נחלקו הפוסקים אם העצה מועילה לאחר שהמלווה התייאש מלגבות את החוב ((עיין לשון הנודע ביהודה שהובא בהערה הקודמת, ומשמע שהעצה מועלת אף בחוב שהתייאש, אמנם דין זה תמוה, שבפירוש אמרו בגמ' שם שאם המלוה התייאש מהחוב אינו יכול להפריש עליו, וכן הקשה עליו בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לד אות ח. ובאמת שהקצות בסי' קסג מוכיח מגמ' זו שיאוש מועיל בחוב, אבל גם החולקים (עיין הערה 35) בהכרח שיודו שיש איזה חילוק, שאף שאין יאוש בחוב מכל מקום אי אפשר להפריש עליו מעשר, ויתכן לפרש דברי הנודע ביהודה שאין כוונתו ליאוש ממש שאמר המלוה "ווי לה לחסרון כיס", אלא שאין למלווה תקווה גדולה שיוכל לגבות את החוב. אמנם, המנחת יצחק שם מיישב דברי הנודע ביהודה שאפילו לאחר יאוש גמור יכול להפריש מעשר, וכן אפשר ליישב על פי מה שכתב האור שמח בהלכות מכירה פ"ו שרק במלוה על מנת להפריש עליו מעשר אמרו בגמ' שמועיל יאוש, כיון שאין שעבוד הגוף על הלוה, שאין המלוה יכול להפרע רק מן המעשרות, אבל בכל הלואה שיש שעבוד הגוף אין מועיל יאוש.)).
