שאלה: האם ישנה מניעה הלכתית להשתכר בכל ימות השנה?
תשובה: יעויין בביה"ל בסי' תרצ"ה שמצינו בכמה מקומות בתורה ובנביאים ששיכרות הוא עוון גדול, עי"ש. והגר"ל מינצברג בספר תורתי בקרבם (ח"א עמוד רמ"ב) נקט בפשיטות שלכו"ע אסור להגיע לידי שכרות לוט בכל ימות השנה ולהיהפך עי"כ לשוטה, מכיון שעי"כ מפקיע עצמו מכל מצוות ה'. ויעויין רמב"ם מלכים פ"ג ה"ה ובס' אבן האזל שם גבי שכרות במלך. ומו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א ציין לי בהאי עניינא לברכות כ"ט ב', שם נאמר "לא תרוי ולא תחטי" (היינו להשתכר), ולכן ברמב"ם (דעות ה' ג') גינה את השיכרות, יעוי"ש.
אמנם שאלתי את מורי הגר"ח שליט"א דהנה בברכות מ"ד ע"א איתא שהאמוראים אכלו פירות גינוסר רבים כיד המלך ורשב"ל אכיל עד דמריד, ופרש"י שדעתו נטרפה עליו. וא"כ חזינן שהאמוראים אכלו פירות ששיכרו את דעתם עד שנטרפה, הרי שמותר להכניס עצמו למצב של טירוף הדעת. והשיבני הגר"ח שליט"א שודאי שאין זה ראוי להשתכר סתם כך בימות החול, ואמנם דברי הגמ' בברכות גבי פירות גינוסר אינה כפשוטה. ואדרבה, שאסביר לו מהו הפירוש בזה שנאמר שם שרבי יוחנן אכל אלף פירות גינוסר. אלא שמסבירים בזה שבאכילה זו היו הרבה סודות התורה, ולפי"ז לא קשה קושייתי.
******************************************************************************************
נבוא לברר בס"ד את דין האדם שהונה את חברו בדברים בעת שכרותו, האם מחויב לרצותו ולפייסו כמשפט כל אדם שבייש את חברו בדברים.
תשובה: בעירובין ס"ה א' נאמר: שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו, מלקות – מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה. אמר ר' חנינא: לא שנא אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. וכן נפסק בהלכה, יעוין רמב"ם אישות פ"ד, מכירה פ"ט, טושו"ע אבהע"ז מ"ד וחו"מ רל"ה ועוד.
ובמשנה בנזיר י"א א' נאמר: מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו, אמרו חכמים, לא נתכוונה אלא לומר הרי הוא עלי קרבן. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש שכל זה אמור דוקא כשלא הגיעה לשכרותו של לוט, דמשהגיע לשיכרותו של לוט, הרי כל מעשיו ודבריו בטלים ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים. ועי' רש"ש שם.
וגבי תשלום נזיקין כתב הרמב"ם (חובל ומזיק א, י"א) שאדם מועד לעולם, בין ער ישן ובין שיכור. וכתב היש"ש (ב"ק פ"ג ג') שפשוט שגם שיכור כלוט חייב על נזקי חבירו, ועליו לקבל דינו על שהשתכר והשתגע דאל"כ אזי לא שבקת חיים לכל בריה, כאשר כל שונא ישתכר ויזיק בשכרותו לחברו. וכתב: "ואפילו בפורים דמחויב להשתכר, מ"מ אין כוונת רבותינו כדי שישתגע, רק כמו שכתב הרמב"ם "צריך להשתכר להיות נרדם בשכרותו", ואם אדם חירף את חבירו בעת שכרותו והוציא עליו שם רע, ולמחר אמר איני יודע, צריך לקבולי עליה ברבים שלא ידע מזה הלשון שאמר בעת שכרותו, ויאמר ברבים: "אף שקבלתי עלי שאיני יודע מאומה, מ"מ אני מבקש מחילה", ואין להוסיף עליו. ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו כמו על שאר אדם", עכ"ל היש"ש.
ובשו"ת הב"ח (סי' ס"ב) כתב ששיכור שהזיק, הגם שהוא שיכור כלוט, מתחייב בד' דברים, כיון שהיה עליו לחדול מלשתות ואיהו דגרמיה אנפשיה, ומ"מ פטור מתשלום בושת, כיון דאין בושת אלא במתכוין, עי"ש.
והנה במש"כ היש"ש שגם שיכור כלוט צריך לבקש מחילה כשחירף את חבירו, יש לדון האם כוונתו מדינא או כתקנה לבל ישתכרו האנשים ויחרפו אחרים כביכול ללא כוונה ובאמת כוונתם רעה היא וכדו'. דהנה נתבאר לנו עד כה ששיכור כלוט פטור מכל חיובי התורה, לבד מחיובי נזיקין. וא"כ יש לדון טובא דמהיכ"ת שאונאת דברים ובזיון השני נחשב כנזיקין לענין חיוב, ומדוע שלא נפטרנו – אף מבקשת המחילה – כיון שהיה אנוס בשעה שחירף, כפי שפטור מכל חיובי תורה דאנוס רחמנא פטריה.
ואולי התחדש לנו כאן חידוש שזה שאמרו בב"ק צ"ב א' שהחובל בחבירו אין נמחל לו עד שירצה את חבירו ויבקש סליחתו, ומה שאמרו שאין יוה"כ מכפר על עוונות שבין אדם לחבירו עד שחבירו ימחל לו, שהוא כעין תשלום על הצער. שכמו שהחובל בחבירו או הזיק ממונו, חייב לשלם לו חסרונו בממון, כך המעליב את חבירו ומביישו בדברים (באופן שאינו מחויב בתשלום ממון), חייב לשלם לו בבקשת מחילה, כיון שצער הלב נחשב לחסרון, לפחות כחסרון ממון או נזק גופני וכדמצינו בב"מ נ"ח ב' דגדול אונאת דברים מאונאת ממון, והתשלום בזה הוא ע"י דברי פיוס ומחילה, ולכן סבר היש"ש שצריך לבקש מחילה. ואמנם מדברי היש"ש משמע שכוונתו שע"י מחילה זו מיפטר מתשלום דמי הבושת. וא"נ כן אכתי יקשה על מש"כ היש"ש ד"אם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו ככל אדם". דלכאו' אם כוונתו לענין תשלומי הבושת, אמאי צריך להחמיר עליו ככל אדם שהתכוין לבייש, והרי לא התכוין לבייש ובבושת בעינן כוונה, וכדברי הש"ס בב"ק וכדברי הב"ח. אלא דצ"ל דהיש"ש גדר מילתא, כדי שלא ירבו בשיכרות מדומה ובהעלבה אמיתית, וממילא לאו מדינא קאמר, וצ"ע.
ואם נאמר ששיכור כלוט שהעליב לחבירו אינו צריך לבקש את מחילתו, יל"ע באחד שתיכנן מראש, בעודו שפוי ובלתי שתוי, להעליב את חבירו לכשישתכר, ואכן השתכר והעליבו בשיכרותו, האם חייב במחילתו. שמצד אחד י"ל שפטור, כיון שתכנון ומחשבה אינו מעשה איסור, ואילו מעשה ההעלבה נעשה כשלא היה שפוי. ומצד שני יתכן ועצם התכנון להעליב ושינון מוחו לכך, מחשיבו כמזיד, הגם שההעלבה בפועל התרחשה בהיותו שיכור, ותחילתו בפשיעה שכזאת מחשיבתו גם כל סופו בפשיעה, וצ"ע. והנה אין מקום לדון האם מוחלים בפורים ע"ז מדין שמחת פורים דהא כבר האריכו האחרונים שבהיזק כזה לא מוחלים, כיון שהוא היזק גדול.
הכותב:
הרב שמואל ברוך גנוט
שיכור שעשה קנין האם קניינו קנוי כגון שיכור שקידש אשה האם היא מקודשת
ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלה סעיף כב:
השכור, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות. ואם הגיע לשכרות של לוט, והוא העושה ואינו יודע מה עושה, אין מעשיו כלום והרי הוא כמו השוטה.
השאר תגובה