לתרומות לחץ כאן

עניני 'אמירה לנכרי'

מהות האיסור

כל מלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לנכרי לעשותה בשבילו. ובספר יראים (סי' שד בתי' א'), הלבוש, ובאליהו רבא (או"ח סי' רמג) מבואר שאיסור זה הוא מן התורה, שנאמר (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, ודרשו: לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך ((וביראים שם מבואר שאין האיסור אלא בחפץ של ישראל, אבל בחפץ של נכרי, אפילו שעושה לצורך ישראל, איסורו הוא מדרבנן.)).

אולם דעת הרמב"ם (שבת פ"ו ה"א) שדבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם ((ברש"י (ע"ז טו. ד"ה כיון) כתב שהאיסור יוצא מהכתוב (ישעיהו נח יג) 'ממצוא חפצך ודבר דבר', והוא בכלל דיבור של חול שאסור בשבת. ובהגהות מימוני (שבת פ"ו ה"א), וכן בשו"ע הרב (או"ח רמג) כתבו לאסור מטעם זה שהנכרי נעשה שלוחו, ואף על פי שמן התורה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא, וכשהנכרי עושה בשבת בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה. הפנים  יפות עה"ת (שמות יב ט"ז), מבאר דבאופן שאמר לנכרי עשה לדעתך בזה אין שליחות, ולזה אצטריך לטעמא דאמירה לנכרי שבות. וכעין זה כתב במחנה חיים דכיון דאין רצונו של הישראל שיעשה הנכרי בשליחותו כדי שלא יעבור, אלא רצונו שהנכרי יעשה מדעתו, לא שייך לאסור מטעם שליחות. ועיין מה שתמה בזה בנו התורת חיים בסי' רמ"ג על סברה זו, וסיים שם דאמת דבר ה' בפי החת"ס דלעיל דלא שייך שליחות כשגופו נח, והא דנקטו הראשונים שליחות לשון מושאל הוא, ועיקר הדברים שלא יעשה לדעת הישראל. ואילו ברע"א סי' ש"ז סעיף כ"א כתב דחז"ל גזרו על אמירה משום דדמי לשליחות בדבר שבישראל שייך לשליחות. ולדבריו לכאורה חד טעמא הוא, ושליחות הוא נתינת טעם לאמירה לנכרי שבות.

)).

אמירה בערב שבת

אסור לומר לנכרי גם קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת ((אי אמירה לנכרי שבות אסור מע"ש או רק בשבת נחלקו בו הראשונים ז"ל. דהרא"ש בב"מ פ"ז סי' ה'  "מכאן פסק רב סעדיה גאון ז"ל דאסור לאדם שיאמר לנכרי ע"ש הילך מעות וקנה בשבת כו"כ, דהא חזינן הכא דאינו דש מיד כי אם אחר החסימה הוה איסור סקילה. ונ"ל דאין ראיה מכאן דהכא אמירה היה בשעת איסור המעשה,  הלכך אע"ג דהמעשה הוא אחר האמירה אסור עכ"ל. הרי דסובר הרא"ש דאמירה שלא בשעת איסור המעשה מותר. וראיה זו שהביא רב סעדיה גאון כתובה גם בחידושי הרשב"א, ודחיית הרא"ש כתובה בחידושי הר"ן בזה"ל "דשאני הכא שהוא אומר כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה אבל בחול שלא חל עדיין איסור מלאכת שבת ליכא למילף  מהכא". אלא שבחידושי הר"ן שם מסיים בה שבאמת איסור אמירה הוא גם מע"ש, וילפינן לה מפ' מי שהחשיך וז"ל אבל  יש ללמוד דין זה מדאיצטריך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו" עכ"ל. ובזה פליג רש"י על הר"ן וסובר דגם זה אינו ראיה לדין זה דההוא דריש פ' מי  שהחשיך שהוא בע"ש הוא מדין שליחות ולא  מדין אמירה. אמנם אפשר ללמוד משם לאסור לומר לנכרי בע"ש לעשות מלאכה בשבת ומדין שליחות וכדכתב הגה"מ דלעיל ריש דברינו. ויש לידע שמבואר בפוסקים שישנם הרבה נפק"מ שיש אי האיסור מדין שליחות או מדין אמירה.)), ואף על פי שאינו צריך לאותה המלאכה אלא לאחר השבת ((רמב"ם (שבת פ"ו ה"א), ואפילו מלאכה דרבנן אסור לומר לו קודם השבת שיעשה בשבת, ומטעם זה מבואר בשו"ע (או"ח סי' שז ס"ג) שאסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה לו איזה דבר בשבת, אבל יכול הוא לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת. וראה במגן אברהם (שם סק"ב) בדבר שאינו אסור אלא משום חומרא או מנהג, מותרת האמירה לנכרי.)).

אמירה ברמז

כתב הרמ"א (או"ח סי' שז סכ"ב) כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת ((ומכל מקום מותר לרמוז לנכרי שיעשה לו מלאכה לאחר השבת. רמ"א (שם).)), אסור לרמוז לו לעשותו. וכמו כן אסור לומר לו דבר שמבין מתוכו שיעשה מלאכה ((מגן אברהם (שם ס"ק לא).)). אמנם כתבו הפוסקים ((שו"ע הרב שם, משנה ברורה (שם ס"ק עו).)) שבאופן שאומר הרמיזה שלא בלשון ציווי, כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או שאינו יכול לקרות לאור הנר הזה שיש לו פחם, ושומע הנכרי ומתקנו, מותר. ומשום הנאה ממלאכת נכרי בשבת אין כאן, שאין זו כל כך הנאה, שאף קודם לכן היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו. ומותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת, אף שמתוך דבריו מבין הנכרי שרצון הישראל שיעשנה בשבת הבאה.

לצורך הנכרי

אין האמירה לנכרי אסורה אלא כשהמלאכה היא לצורך ישראל, אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה בשלו לצורך עצמו ((רמ"א (שם סכ"א).)). ומכל מקום אסור לומר לו הילך בשר ובשל לעצמך בשבת, אפילו כשאין מזונותיו עליו ((שו"ע (שם). וביאר בשו"ע הרב (שם סל"ה) לפי שאותו דבר שאומר לנכרי לעשות, היינו לבשל, הוא אינו יכול לעשות בעצמו, והרי הוא נראה כשלוחו, כשעושה המלאכה בחפץ של הישראל.)).

אמירה דאמירה

בשו"ת חוות יאיר (סי' נג) דן באופן שאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת. שיש מתירים, ויש אוסרים. ובשו"ת חתם סופר (ח"א סי' ס) הכריע שאמירה דאמירה מותרת בערב שבת, אך בשבת עצמה אסורה.

איסור הנאה כשעבר ואמר

כתב הרמב"ם (פ"ו ה"ח) שאם עבר ואמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, לוקה מכת מרדות. ומותר לו ליהנות ממלאכה זו לערב, לאחר שימתין בכדי שיעשה ((ובבית יוסף (סי' שז) הביא שיטת רבינו ירוחם (נתיב יב ח"יב) שאוסר ליהנות ממנה לעולם, משום קנס.)). וכן כתב השו"ע (או"ח סי' שכה ס"ו) שאסור ליהנות מן המלאכה, בשבת, וכן במוצאי שבת קודם הזמן של בכדי שיעשה, אפילו כשהנכרי עשה את המלאכה גם לצורך נכרי.

האופנים שהתירו אמירה לנכרי

א)    במקום מצוה בגמרא (עירובין סז:) מבואר שמותר להביא מים חמים מחצר לחצר שלא עירבו ביניהן, לרחוץ את הקטן לצורך מצות מילה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו ה"י). אלא שמבואר בגמרא (עירובין סח.) שלא התירו אלא שבות שאין בה מעשה, אבל לא שבות שיש בה מעשה. ונחלקו ראשונים בדבר, דעת הרי"ף והרמב"ם (שם ה"ט) ד'שבות שאין בה מעשה' היינו שאין בה מלאכה דאורייתא, שאומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן, כגון טלטול בחצר שלא עירבו, אבל לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא היא שבות שיש בה מעשה ואסורה אפילו לצורך מצוה, ולכן אסור לומר להנכרי שיחמם חמים בשבת לצורך מצות מילה. ובשבות שאין בה מלאכה דאורייתא מותרת אמירה לנכרי לאו דוקא לשם מצות מילה, שהיא בעצמה דוחה שבת, אלא אף לצורך כל מצוה אחרת, ולכן מותר לומר לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, וכן כתב הרמ"א (בשו"ע או"ח סי' שכה ס"ב) שמותר להוציא חמץ בפסח מביתו על ידי נכרי שלא ברשות הרבים ((או להטילו לים ע"י נכרי, מגן אברהם (סי' תמו סק"ב).)), ובסי' תנ"ט ס"ד כתב הרמ"א שאם אופה מצות ביום טוב, מותר לומר לנכרי לגרד הכלים והסכין, שלא ידבק בהם הבצק, שהגרידה אינה אלא שבות. אולם יש ראשונים הסוברים שלא התירו אלא לצורך מכשירי מילה, מפני שמילה גופה דוחה שבת, אבל לצורך מצוה אחרת אסור לומר לנכרי לעשות אפילו דבר שהוא שבות. ודעה זו הובאה בש"ע (סי' שז ס"ה) בשם יש אוסרין ((הרי"ף (שבת פי"ט) הביא בשם רבוותא שכל אמירה לנכרי הרי זו שבות שאין בה מעשה, שאין הישראל עושה מעשה בידים, ולא נקרא שבות שיש בה מעשה אלא כשהישראל עושה בעצמו מלאכת שבות דרבנן, ולכן אפילו כשאומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא מותר לצורך מצות מילה.)). והרמ"א (סי' רעו ס"ב) כתב שיש מתירים אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא אפילו לצורך מצוה אחרת ((וכן הביא תוס' (גיטין ח: ד"ה אע"ג) בשם בה"ג).)). וסיים שעל פי זה נהגו רבים להקל לצוות לנכרי להדליק נרות בשבת לצורך הסעודה, כשכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחושך ((הפוסקים דנו לגבי חולה ברגליו, שאינו יכול ללכת, אלא באופן שיושב על כסא גלגלים, ומי שהוא דוחף את הכסא בידו, ומוליכו אל המקום שירצה, האם מותר לו לצאת על כסא גלגלים לבית הכנסת בשבת על ידי גוי במקום שאין שם עירוב, וביביע אומר כתב לדון ע"פ הפוסקים שבזמן הזה אין לנו דין רה"ר, מפני שאין הדבר מצוי שיהיו ששים רבוא בוקעים ברחוב העיר בכל יום, והבאנו שיש אומרים כן גם בדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ולפ"ז אין כאן איסור אלא מדרבנן, כדין כרמלית, א"כ שפיר דמי לצאת בשבת על כסא גלגלים לבית הכנסת לענות קדיש וקדושה ולשמוע קריאת התורה, באופן שהגוי דוחף את כסא הגלגלים, ומוליכו לבית הכנסת, דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה, שפסק השו"ע (בסי' שז סעיף ה) להתיר. ואע"ג דלא נפקא מפלוגתא, אם מרן סובר שאין דין רה"ר בזמן הזה, כי החיד"א כתב בדעת השו"ע שא"צ ס' רבוא, וממילא יש דין רה"ר בזה"ז. וכ"כ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (סי' כב), ועוד אחרונים. מ"מ בנ"ד הו"ל ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת מי שאומר שאין לנו דין רה"ר בזה"ז, והוה ליה שבות דשבות במקום מצוה, ואת"ל שהלכה כדעת האומרים שגם בזה"ז יש דין רה"ר מן התורה, ואין כאן אלא שבות אחת, דאמירה לעכו"ם שבות, שמא הלכה כמ"ש בעל העיטור (שער ג חלק א), שמותר לומר לגוי בליל שבת להדליק לו נר לסעודת השבת. וכן כל שאר מלאכות לצורך מצוה. והובא להלכה בשו"ת תמים דעים (סי' קעה). וכן הובא בהר"ן (סוף פרק ר"א דמילה). ורצה להשוות לו דעת בה"ג שהתיר שבות דאמירה לעכו"ם להחם חמין בשבת לצורך המילה. ע"ש. וכן דעת התוס' ר"ה (כד:) ד"ה שאני ר"ג, וכן דעת רבינו יהונתן פרק הדר (סח.) וכו'. ע"ש. וכן העלה רבינו ישעיה הראשון בספר המכריע (סי' נז). וכ"כ המאירי (שבת קל:) בשם חכמי פרובינצא. גם בשו"ת הרשב"ש (סי' קמא) הביא בשם ספר המנהיג שכתב וז"ל ומצאתי כתוב בספר המכתם, מי ששכח ולא הדליק נר בע"ש, מותר להדליק הנר ע"י גוי בשבת, לסעודת שבת, והוא הדין לכל מילי דמצוה דעבדינן ע"י גוי בשבת. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקעו) בשם הגאונים. ואע"פ שהרמ"א הכריע (בהגה סי' רעו) להתיר רק במקום צורך גדול. מ"מ הרמ"א בהגה (סי' שלח ס"ב) כתב שמותר לומר לגוי לתקן כלי שיר בשבת לכבוד חתן וכלה, וכתב בעולת שבת שם, דה"ט משום דס"ל כדעת בעל העיטור, דשבות במקום מצוה מותר. וכ"כ בספר תוספת שבת ובביאורי הגר"א שם. וה"נ דהוי לצורך מצוה יש להקל. וכתב בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תנו), במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה, אפילו במלאכה גמורה, ואין פוצה פה, אפילו כשעושים כן לפני חכמים גדולים, רבים ועצומים בתורה וכו'. ומעשים בכל יום שמתירים בזה אפילו בשביל יחיד, ואין אנו מוחים בידם, אלא שאין לנו לעשות כן לעצמינו, שיאמרו התירו פרושים את הדבר. ובנ"ד שיש ספק נוסף, דשמא אין כאן איסור תורה, דבעינן ס' רבוא בוקעים בו, הו"ל ספק ספיקא, וגם לסברת הבית דוד יש להקל. וסיים ביב"ע שמה שאסר בשו"ת אור לציון ח"ב (פרק כג סי' ה), להוציא אדם לרה"ר על כסא גלגלים, מיירי בישראל, אבל כשהגוי דוחף ומוליך את כסא הגלגלים, יש להקל ע"פ האמור.

ב)     )). אכן כתב השו"ע הרב (סי' רעו ס"ח) שכל אדם צריך להחמיר לעצמו שלא לומר לנכרי להדליק נר אע"פ שיושב בחושך ואינו יכול לאכול סעודת שבת, כיון שהעיקר כהאומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, היינו אמירה לנכרי בדבר שאין בו אלא משום שבות, אלא שאין למחות במקילים, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ג)      לצורך חולה שאין בו סכנה, הרמב"ם (שבת פ"ב ה"י) ובשו"ע (סי' שכח סי"ז) מבואר שבחולה עושים לו כל צרכיו על ידי נכרי, ואפילו במלאכה האסורה מן התורה. ודוקא כשנפל מחמת חוליו למשכב. וכתב שם הרמ"א שכמו כן מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דומים לצרכי חולה שאין בו סכנה ((וראה בשו"ע סי' ש"ז ס"ה בשביל מקצת חולי, או לצורך גדול או למצטער, מותר רק שבות דשבות, כדרך שמותר לצורך מצוה.)).

ד)      משום צער בעלי חיים, כתב השו"ע (סי' שה ס"כ) מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו בשבת, אף על פי שחליבה בשבת היא לרוב הפוסקים מלאכה של תורה, משום צער בעלי חיים, שהחלב מצער את הבהמה, שאיסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה. ושיש אוסרים, אלא א"כ קנה החלב מהנכרי בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל ((בשבת (צה.) איתא, תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביו"ט לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ופירש רש"י, אחד זה ואחד זה, אחד שבת ואחד יו"ט. ובפסחים (סה.) פירש בזה"ל: אחד זה ואחד זה, מכבד ומרבץ ורודה חלות דבש, אבל מאידך לא קאמרי דתולדת אב מלאכה נינהו, כדאמר בשבת (צה.) חולב חייב משום מפרק, מגבן משום בונה, מחבץ משום בורר, ומכבד ומרבץ מפרש התם משום שמשוה גומות. ע"כ. ומבואר דס"ל דלכ"ע החולב חייב מן התורה. וכן מוכח בהרי"ף והרא"ש פרק כלל גדול (עג:) שכתבו וז"ל: גרסינן בפרק המצניע (צה.) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב חטאת. ואמרינן התם, דחולב חייב משום מפרק, ומפרק הוי תולדה דדש, מחבץ חייב משום בורר, ומגבן חייב משום בונה. עכ"ל. ולא הביאו כאן בכלל את הסיפא, "וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות", משום דס"ל דחכמים לא פליגי ארישא. ולכ"ע חייב חטאת. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' קכא). ע"ש. וז"ל הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ז), הדש כגרוגרת חייב, ואין דישה אלא בגידולי קרקע, והמפרק הוא תולדת הדש וחייב. והחולב את הבהמה חייב משום מפרק וכו'. והרב המגיד הביא לשון הברייתא דשבת (צה.) וכתב וז"ל: ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זו, יש מהם מי שסובר שחכמים לא נחלקו על כולם שאינם אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך, אבל החולב וכו' חייב לכ"ע. וכן הכריע רבינו חננאל בראיות. וכ"כ הרי"ף בתשובה. וזוהי דעת רבינו. ולדבריהם אע"פ שאמרו אין דישה אלא בגידולי קרקע, בהמה נקראת גידולי קרקע, כדאמרינן בב"ק (נד:) גבי מעשר שני, ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וכו', מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע. ולזה כתב רבינו שהחולב את הבהמה חייב. עכ"ל. (וק"ק שלא הביא מדברי הרי"ף בהלכות פרק כלל גדול). [אבל התוס' (שבת עג: וכתובות ס.) כתבו דקי"ל כר' יהודה שיש דישה אפילו שלא בגידולי קרקע, ומש"ה החולב בשבת חייב, ופליגי ע"ד הרמב"ם הנ"ל]. ותשובת הרי"ף הביאה בקיצור הרמב"ן במלחמותיו (שבת, פרק חבית קמד:). וכן בחידושיו לשבת (קמד:). והיא לו נדפסה בשו"ת הרי"ף (סי' שיב). וכן נדפסה תשובה זו בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' קכו) וז"ל: ודקא אמרת שלא מצינו חולב מן המלאכות, אישתמטיתך הא דגרסינן בפרק המצניע (שבת צה.) החולב והמגבן כגרוגרת חייב, ואמרינן התם חולב חייב משום מפרק תולדה דדש וכו'. ע"ש. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (בדפוס פראג סי' מט), שהביא מה שכתבו בתשובת הגאונים, ומה ששאלת מהו לחלוב הבהמה בשבת מפני שמסתכנת, ואמרת שבאו רבנים והתירו, הוי דלא כהלכתא ושלא כשורה ושלא כהוגן הורו, כי החולב בשבת חייב חטאת, אלא משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך, ומותר לו בכך. עכ"ל. וכ"כ עוד שם (בסי' תרלח). ותשובת הגאונים שהובאה בשו"ת מהר"ם הנ"ל, נדפסה גם בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' רכא). וכן הובאה גם בשבולי הלקט (סי' קכג). ע"ש. אבל הר"ן פרק חבית (קמה.) כתב בשם הרמב"ן, דהא דשרינן בכתובות (ס.) לגונח לינק חלב בעצמו מן הבהמה בשבת, משום דהו"ל מפרק כלאחר יד, ה"ט משום שהוא שבות שנעשה בשינוי שלא כדרך מלאכה. ע"ש. וכן הוא בחידושי הרמב"ן (שבת קמד:) וז"ל: "וכן י"ל שאע"פ שהחולב אסור מדבריהם, כיון דדמי למפרק, היכא דכי אורחיה קא עביד אסור, ולכן לא התירו (גבי גונח) אלא שבות בשינוי, דהיינו יונק חלב מן הבהמה". וכ"כ בתורת האדם שער הסכנה (דף ו ע"ד). ע"ש. אלמא דס"ל שהחולב בידים הוא איסור שבות, וכשהוא יונק בפיו, הו"ל שבות שנעשה בשינוי. וז"ל הרשב"א (שבת צה.) חולב חייב משום מפרק. וקשה דהא אמרינן (שבת עה.) אין דישה אלא בגידולי קרקע וכו'. וי"ל דר' אליעזר לית ליה הכי, ולא קי"ל כוותיה. ולפ"ז חולב אינו אסור דבר תורה. וההיא דכתובות (ס.) גונח יונק חלב מן הבהמה, מ"ט מפרק כלאחר יד הוא, אלמא דחליבה ביד לא, דהו"ל מפרק גמור ואסור דבר תורה. וי"ל דלדבריו דר' אליעזר קאמר, שאפילו לר"א שהחולב חייב, יונק בפיו שרי, דמפרק כלאחר יד הוא. ולעולם דאנן לא ס"ל כוותיה. וע"ע בחידושי הריטב"א (כתובות ס.) שכתב וז"ל: גונח יונק חלב בשבת, עיקר הפירוש הוא, משום דהו"ל שבות דרבנן ע"י שינוי, שאפילו אם היה חולב בידו ממש בשבת, אינו אלא שבות דרבנן, דהא המפרק תולדה דדש, וקי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע, הילכך כי יונק בפיו הו"ל שבות ע"י שינוי, ומש"ה לא גזרו ביה רבנן, היכא דהוי חולה שאין בו סכנה, אבל שבות גמור שלא בשינוי לא התירו בחולה, שלא התירו בו אלא אמירה לגוי שהוא שבות שאין בו מעשה דקיל משאר שבות שיש בו מעשה. כדאיתא בעירובין (סח.). וכ"כ מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל [הוא הרמב"ן]. וההיא דיבמות (קיד.) דאסר אבא שאול בשבת אף במקום צער, אפשר דס"ל שהחולב ביד איסורא דאורייתא הוא, כדאמר ר' אליעזר בשבת (צה.), וס"ל שיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע, ולית הלכתא כוותיה, כשם דלית הלכתא כר' אליעזר דהתם. עכ"ל. ומ"ש הריטב"א בשם מורו, הוא הרא"ה, כן כתב להדיא בבדק הבית (בית ג שער ז דף פט סע"א). ע"ש. ומבואר דס"ל דרבנן פליגי על ר' אליעזר גם על החולב והמחבץ והמגבן, ואכולהו קאמרי שאינם אלא משום שבות. וכ"כ הנימוקי יוסף (כתובות ס.) וז"ל: גונח יונק חלב בשבת וכו', שהרי אפילו אם היה חולב בידו ממש אינו אסור אלא משום שבות, דהוי מפרק תולדה דדש, וקי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ממש, ומש"ה לא גזרו רבנן בחולה אפילו אין בו סכנה, משום דהוי שבות דרבנן שנעשה על ידי שינוי, אבל שבות גמור שלא בשינוי לא התירו בחולה שאין בו סכנה אלא אמירה לגוי וכו'. ע"ש. וכן פסק הריא"ז (בסוף פרק המצניע), שהחולב אסור משום מפרק, ואיסורו מדרבנן, שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ע"ש.)).

ה)     במקום הפסד, כתב הרמב"ם (פ"ו הכ"ב) מי שהיה בא בדרך וקידש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו אפילו משחשכה, מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו בידו ויעבור על מלאכה של תורה, שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ובשו"ע (סי' שלד ס"כ) מבואר לגבי דליקה שנפלה, אסור לומר לנכרי שיכבנה, אבל התירו לומר 'כל המכבה אינו מפסיד', ואף אם אין כאן נכרי יכול לקרותו שיבוא, ולומר לו כן בפניו. ומשום בזיון כתבי הקודש שלא ישרפו, מותר לומר לנכרי להצילם אפילו דרך רשות הרבים ((שו"ע (שם סי"ח).)).

ו)       לצורך מת, מת שהסריח בבית, או שקרוב להסריח, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, כתב הרמ"א (סי' שיא ס"ב) שיש מתירים לומר לנכרי לטלטלו ולהוציאו לכרמלית, אבל אסור להוציאו על ידי נכרי לרשות הרבים, משום כבוד המת, שלא יאמרו נתחלל עליו שבת ((מגן אברהם (שם ס"ק יג). ובבית יוסף שם שיטת ר"ב שאוסר אפילו לכרמלית. ומטעם זה לדברי הכל אסור לומר לנכרי לקוברו בשבת, לפי שהוא בזיון למת שנקבר על ידי חלול שבת.)). ויש מתירים להוציאו על ידי נכרי אפילו לרשות הרבים ((בא"ר מצדד בשם כמה פוסקים שסוברין להקל גם בר"ה. הו"ד במשנה ברורה (שם ס"ק יב).)).

בביאור הטעמים לשבות דאמירה לנכרי

בשיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (שבת פ"ו ה"א), "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן".   ובהגהות מיימוניות שם ס"ק ב' כתב "אסור ליתן מעות לנכרי בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא, ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי, דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ואם ירצה לא יעשה למחר, ודמי לפוסק לשבות ואינו שובת אבל הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק. ויש לעיין מדוע לא הזכיר הרמב"ם טעם זה לאיסור האמירה משום דיש שליחות לחומרא. ואפשר לומר דהרמב"ם כתב שם לאסור אמירה אע"פ שאינו מצווה על השבת "ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת" ולהאמור בהגה"מ רק בשאי אפשר לעשות רק בשבת וכגון לקנות ביום השוק שהוא דוקא בשבת בזה שייך שליחות, משא"כ הרמב"ם שרצה לבאר דאיסור אמירה אע"פ שאינו מצווה לו לעשות בשבת דבזה ליכא שליחות, רק מד"ס כדי שלא תהא שבת קלה ויבואו לעשות בעצמן". ולפ"ז יסכים הרמב"ם דבמצווה לעשות בשבת והוא צריך לאותה המלאכה בשבת אסור גם אסור גם מטעם שליחות.

ביאור הבית מאיר והחתם סופר בשיטת רש"י שהוא משום 'שליחות'

הנה  רש"י במס' שבת קנג. ד"ה מ"ט כתב "והרי הוא שלוחו לישא בשבת", וכן כתב רש"י בע"ז כב. ד"ה לא, דבאומר לו טול חלקך בשבת הוי שלוחו. הרי  דס"ל דטעם האיסור משום שליחות,  ובע"ז ט"ו. בסוד"ה כיון  דזבנה כתב רש"י "ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לו כך זהו משום ממצוא חפציך ודבר דבור אסור". ואילו בשבת קנ"א. ד"ה רבה סתם רש"י וכתב "רבנן גזרו על אמירה לנכרי משום שבות". ועמדו האחרונים בתמיהה במאי דנקט רש"י פעם טעמא דשליחות ופעם טעמא דודבר דבר ופעם טעם דאמירה לנכרי  שבות. והנה בשו"ת פנ"י חיו"ד ס' ג' דהקשה לו כבר עשרים שנה לשיטת רש"י הסובר דיש שליחות לנכרי לחומרא (ב"מ ד"ה בשלמא סיפא ע"א:) אמאי איצטריך הגמרא (ב"מ צ. שנת ק"ו.) לחדש הא ד"אמירה לנכרי שבות" תפ"ל משום שליחות, ואי תימא אין שליח לדבר עבירה, תינח למ"ד בב"מ י: אי בעי עביד א"ב ל"ע, אבל למ"ד דלאו בר חיובא, ה"נ ל"ה בר חייבא, וא"כ יש שלד"ע ומחייב שולחו, ועוד הקשה שם  והא הוי שלב"ע כיון דחבירו לאו ב"ח דעדיין לא קיבל עליו שבת. ברם על הקושיא השניה תירץ שם הפנ"י בתרתי, או דכיון דאם רוצה חבירו מקבל עליו שבת הוי ב"ח, או דבעצם הוי ב"ח בחיוב שבת אלא שהזמן עכשיו אינו מתחייבו בזה. אולם בקושיא הא' לגבי שליחות בנכרי נשאר בקושיא. ובבית מאיר ס' ה' תירץ על קושית הפנ"י כך. דכוונת התורה באיסור המלאכה בשבת היתה, שגופו של הישראל ינוח בשבת, אבל אין כונת התורה על המלאכה שלא תיעשה בשבת שהרי מותר להעמיד קדירה על האש מע"ש ויתבשל בשבת, וא"כ כיון דצווי התורה שינוח גוף הישראל הוי מצוות שבגופו דומיא דהנחת תפילין (ע' תו' רי"ד ריש פ"ב דפסחים, ומה שביאר בזה הקצות ס' קפ"ב ס"ק א') ל"ש הכא שליחות לעבירה, כיון שגוף הישראל נח. ותירוץ זה אע"פ שהת"ס בחו"מ ס' קפ"ה קלסיה, אולם הב"מ עצמו דוחהו דהרי רש"י הכל בשבת קנג. פירש טעמא דשליחות אף שגם התם גוף הישראל נח.

קושית הקהילת יעקב על דבריהם וישוב על זה

ובקה"י ב"ק סימן כ' הוכיח מדברי הנמוק"י  בסוגיא דאשו משום חציו דלא כהב"מ והח"ס הנ"ל,  דכתב הנמוק"י וז"ל "אשו משום חציו כאילו בידיו הבעירו כדאמרן  אי קשיא לך א"כ היכי שרינן להדליק עם חשיכה את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת כו' לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מחמת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן לי' {מעשה דמכאן ולהבא} הוה לן למפטרי' דאנוס הוא כו'  עכ"ל. ולדעת הב"מ הנ"ל דעיקר קפידת התורה אמעשה שבגופו דוקא דהתורה הקפידה אמנוחת גופו של ישראל דוקא ולא על המלאכה, וא"כ ה"נ אפילו אי נימא שכל מה שנעשה בכוחו ואשו הוא נחשב מעשה שלו, מ"מ אינו בגדר עושה מלאכה בשבת כיון שגופו נח, ומוכח דלית ליה להנמוק"י  סברת הב"מ והח"ס.

ובכדי ליישב שלא יסתרו דברי הנמוק"י לסברת הב"מ, י"ל דהנה הא פשיטא דאם ישכב אדם במנוחת גופו על עור בהמה ויעבדו בכך יהא חייב משום מעבד, או אם ישכב על כלי ויחליקו בכך יהא חייב משום מכה בפטיש, אף שגופו נייח. והטעם בזה שכל שהוא מלאכתו בכך לא איפכת לן במנוחתו. וא"כ ה"נ אם פעולת ההבערה נחשבת מכאן ולהבא הרי שבכל רגע עושה מעשה הבערה אף שגופו נייח. משא"כ במעשה שליחות שעצם המעשה שנעשה בשליחותו אינה עבירה דהרי  אין עבירה במה שמתבשל מעצמו בשבת, אלא שע"י שליחות נחשב הוא כמבשל דאז נעשה כאן עבירה. ובזה לא החמירו לעשות שליחות לחומרא בכדי שיקרא מעשה עבירה.ויש להסתייע בסברה זו מהנתיבות סי' שמ"ח שמקשה דאף הוה לן לאסור אמירה לנכרי בשבת מדאורייתא מטעם שליחות, והוא ע"פ מה שביאר בס' קפ"ב, בדברי התוספות שבועות ג. שכתבו דאיש שאמר לקטן אקפי לו גדול, חייב למ"ד דבלאו בר חיובא יש שליח לד"ע, וקשה על תוספות דהרי קטן לאו בר שליחות וכן קשה על הנמוק"י בב"מ יא: שכתב שם בסוגיא דקטן הוי שליח לדבר עבירה, והקשה עליו הש"ך בס' קפ"ב דהרי קטן  לאו בר שליחות, ולכן חידש הנתיבות דשליחות לדבר עבירה אינה בפרשת הרגילה של שליחות, וכל שליחות הנלמד מגיטין וקרבן גילתה עליו התורה בתרומה "אתם גם אתם", שצריך בר דעת ובר שליחות, משא"כ שליחות לד"ע שנתמעט מפרשת שליחות, חוץ מבמקום שגילתה עליו התורה דיש שליח לד"ע, וכן בלאו בר חיובא, ואז ליכא התנאים דאתם גם אתם, ואף בלאו בר חיובא הוי שליח, ולכן כתבו התו' ונמוק"י דהוי שליח גם ע"י קטן, ולפ"ז מקשה הנתיבות דאמירה לנכרי שיהיה שליחות מה"ת כיון דהנכרי לאו ב"ח, א"צ בר שליחות והוי שליח. ומתרץ שם הנת' בס' שמ"ח דכיון דהנכרי הוא המבשל אין כאן מעשה עבירה כלל, דעצם הבישול אינו עבירה בשבת,  ולכן ליכא גם איסור אכילה על דבר שנתבשל, זולת מקנסא. רק המעשה עבירה הוא כשהישראל מבשל בשבת וזה לא נעשה ע"י הנכרי. משא"כ כהן שאמר לישראל לקדש לו גרושה שנעשה מעשה עבירה במה שהגרושה נתקדשה לכהן. וכן באמר לקטן אקפי לי גדול שנעשה כאן מעשה עבירה חייב המשלח אפילו הוא עבירה. אכן כפי שנתבאר הב"מ עצמו חזר בו מתירוצו זה, מחמת הקושיא דרש"י עצמו פירש טעמא דשליחות. וע"כ פירש הב"מ שם באופן אחר והוא דכיון דשליחות לחומרא הוא רק דרבנן, וחזינן בפ' מי שהחשיך דאקילו בה רבנן משום הפסד ממונו, לכן נוסף שבות דאמירה כשאומר בשבת לאסור אף במקום הפסד.

ביאור חדש בדברי רש"י

ובקושית הב"מ מרש"י ר"פ מי שהחשיך דכתב טעמא דשליחות. נראה לתרץ דרש"י לשיטתו  דיש שליחות לנכרי מדרבנן לחומרא, ואף שגוף הישראל נח. אלא שקשה עדיין אמאי לא פירש רש"י כפשוטו מטעם אמירה לנכרי שבות, וכמו שפירש בע"ז ט"ו.

ונראה שרש"י סובר דחז"ל לא גזרו שבות דאמירה כשאומר מע"ש, דבזה לא שייך מ"ש הרמב"ם שמא יבוא לעשות בעצמו. דהגזירה על שעת האמירה ולא על שעת העשייה, והיינו שחששו שמא כשמתעסק באמירה לעשות המלאכה יקל עליו גם עשייתה, אבל לא חששו שכשרואה שהנכרי עסוק במלאכה עבורו יעשה גם בעצמו, (ומה שאסרו ההנאה בעושה עבורו הוא משום לתא דאמירה וכמ"ש הפוסקים) ועל כן בע"ש שאומר לנכרי לישא חפציו פרש"י שם משום דהוי שלוחו לישא בשבת, ובזה הוי שלוחו אף שאמר לו מע"ש.

ונראה לדייק לפי רש"י דהא דאמרו בב"מ "אמירה לנכרי שבות" (שבת קנ. ב"מ צ.) איירי באמירה שבשבת עצמה, ובמקום שאיירי באמירה שקודם שבת כגון בריש פ' מי שהחשיך וכן כע"ז כב,  שם ליכא איסור אמירה, ולכן פרש"י משום שליחות.

בטעמא דאמירה לנכרי שבות ובגדרי איסור דממצוא חפצך ודבר דבר

אמרו חז"ל בכמה מקומות (שבת קנ. עירבין סז. גיטין ח: ב"מ צ. ב"ק פ:) " אמירה לנכרי שבות". והא פשיטא דאין כוונתם משום ממצוא חפצך ודבר דבר דהרי בב"מ "איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן אמירה לנכרי שבות. גכי שבת באיסור סקילה אבל חסמה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא". הרי דאיסור אמירה לנכרי שייך בכל איסורין, ולכן נתקשו אחרונים אמאי צריכי  לתרי טעמו וכן  מדוע ברש"י בע"ז טו. לאיסור אמירה משום ממצוא חפצך.  וכבר רמז הרע"א לקושיא זו בגליון במס' שבת קכא.

וביאר ע"ז בקה"י ע"ז סי' ח'   דאיסורא באמירה לנכרי שבות עיקרו שאסרו לומר לו לעשות בשבת מלאכה לצורך הישראל בשבת עצמו, ואילו איסור ודבר דבר עיקרו שלא ידבר בשבת על חפציו שיהיו נעשים בחול. אמנם כשישראל מצווה לנכרי לעשות בשבת מלאכה שהוא צריך לה בשבת אית בה תרתי גם ודבר דבר וגם אמל"נ שבות, וכשאומר לו בשבת לעשות אחר השבת אית בה רק משום ודבר דבר" ע"כ.

ומה דכתב רש"י בע"ז הטעם משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" פירש בפמ"ג סי' ש"ז מ"ז סק"א בשם התו"ש דטפי ניחא להו למינקט טעמא דאורייתא מדברי קבלה.

ואילו בקה"י שם כתב  "שדרך רש"י להראות שורש ההלכה היכן מקורו מה"ת.

טו.  ברם כבר עלתה שאלה זו בחוות יאיר סימן נ"ג וז"ל "וא"ת באמת לענין מה אסרו חז"ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור. נ"ל  דלא הרי זה כהרי  זה  אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בנ"א למשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה עמי לערב ע"מ לשכרו, דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ"ש הרמב"ם וכ"ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ"ש הר"ם, ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי, משא"כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום  אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא, כי  אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך, דאע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזירת משא ומתן, ומ"מ אסרו חז"ל אמירה לגוי בין לומר עשה מלאכה היום או עשה מלאכה למחר" עכ"ל.

ולדבריו ודבר דבר נאמר רק על דיבור שהוא דרך משא ומתן והוסיפו חז"ל לאסור אמירה לנכרי גם בסתם מלאכה. ובזה ירווח לנו מה דהעתיק רש"י בע"ז טו. טעמא דודבר דבר משום דהתם קאי כענין שכירות פועל.

הכותב:

הרב מאיר רבני האתר

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל