נטילת ידים בים
הנוגע בגופו הרחוץ ממי הים באמצע אכילתו, כתב הכף החיים (סי' ד' ס"ק פ"ח) שאינו צריך ליטול את ידיו שוב, מפני שאין חשש שנגע במקום מלמולי זיעה, שהרי גופו רחוץ הוא כעת חיה. ואולם מרנן הגראי"ל שטינמן שליט"א והגר"ח קניבסקי שליט"א הורו שעליו ליטול את ידיו שוב, מפני שלא פלוג רבנן.
יציאה לישראל מחו"ל בים
שאלו את מרן החזו"א זצ"ל שמאחר שמקפידים שלא לצאת מארץ ישראל כלל, האם מותר לשחות בים לדעות הראשונים הסוברים שגבול מערב ארץ ישראל הוא עד הים ולא עד בכלל. והשיב שכששוחים בקרבת החוף, מסתבר שחשוב כנמצא בארץ ישראל.
ברכת ציצית לאחר רחצה בים
הרמ"א (סי' ח' סי"ד) נראה שאין מברכין על הציצית כאשר פשטה ודעתו להחזירה ולהתעטף ורק בשהה כתב המשנ"ב שראוי לברך, ובביה"ל הביא מנהג רבנן קשישאי שבירושלים תובב"א נהגו לברך על הציצית כשיוצאים מבית המרחץ ונדחק ליישב המנהג שלא לברך. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ב) הביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאפילו אם פשט את הטלית גדול לשעה, אינו מברך עליה שוב. וכתב: ולא שמענו השיעור בזה לדעת החזו"א.וכתב שבימינו דאכשר דרא והטלית קטן כשיעור וראויה לברכה כטלית גדול, אם שהה אפילו כשעה, נקרא "שהה" וראוי לברך,אך לא נהגו כן. ואמנם הנוהג לברך לאחר שהיה ארוכה בים, יש לו על מי לסמוך. ואמנם שמעתי מת"ח אחד שמרן הגראי"ל שטינמן שליט"א העיד בפניו שמרן החזו"א זצ"ל פשט את טליתו אחר תפילת מוסף ביום הכיפורים והתעטף בה שוב לאחר שעתיים וחצי ולא בירך עליה, מספק שמא לא חשוב עדיין לזמן מרובה שצריך לברך כשפושט את טליתו כדי להשיבה.
תפילת מנחה קודם רחצה בים
כתב השו"ע (או"ח פט, ג): אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י"ח. וכתב המשנ"ב שגם אין לעשות כן כשהגיע זמן מנחה ומעריב, ואפילו כשיגיע למקום בו יוכל להתפלל עם הציבור בזמנו,אסור. מפני שהליכה בדרך היא כעוסק בצרכיו. ולפי זה לא מובן כיצד נוסעים לים קודם שמתפללים מנחה. ובספר הליכות שלמה כתבו בשם מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאנו מקילים לרחוץ כשהגיע כבר זמן מנחה, הוא מפני שכל דיני הקדימה נאמרו רק כשרוצה להתפלל. אך כשאינו רוצה להתפלל כעת,אפשר דשפיר שרי לצאת לדרך, לים וכדומה, גם לפני תפילתו. וממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי שבודאי שמותר לצאת מבני ברק לירושלים כדי להתפלל מנחה בכותל המערבי. וראה בשו"ת אור לציון שכאשר משך זמן הנסיעה ועיסוקיה היא פחות משעה וחומש, מותר לצאת לדרך קודם התפילה.
תשלום על כניסה לים
הובא ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להיכנס בלא תשלום לחופי רחצה, שמורות טבע וכדומה, שהאחראים דורשים כסף על הכניסה למקום. מפני שבדרך כלל הוציאו הם ממון על תיחזוק המקום ונקיונו. וכבר דשו ביה רבים שגם לרבים הסוברים שאין "דינא דמלכותא דינא" כלל וכלל בארץ ישראל, אסור לגנוב את האחראים לכך ולהיכנס בלא תשלום, משום חילול שם שמים ומשום שמרגיל עצמו ליטול מאחרים בלא רשות. ועיין מנוחת אמת פרק י', ובספרי שלהי דקייטא סימן ל"ז בגדרי זכות המדינה על קרקעות שהשתלטו הם עליהם.
אבידה ומציאה בים
שכח מגבת בים וכשהגיע שוב לאותו המקום כעבור זמן, מצא באותו המקום מגבת כמו שלו, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' י"ז) שהמיקום אינו נחשב לסימן, וכבב"מ כג,ב. אך בספר פתחי חושן (פ"ג סי"ח)כתב שבמקרה זה יכול הוא לקחתו, כיון שגם חבירו לא יוכל להוציאו ממנו, כיון שאין לו סימן בדיוק כמוהו. וממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי שכאשר יש לו אומדנה חזקה שאכן מדובר בחפץ שלו, יכול לקחתו. וב"משפט האבידה" כתב שאם החליף בשפת הים את בגדו עם בגדי אחרים,יכול להשתמש בו, אך במקביל גם יכריז עליו. אך אם נראה לו בבירור שחבירו לא לקח במקביל את הבגד שלו, אין להשתמש בבגד ויכריז עליו,דרך מדורי "השבת אבידה" בעיתון, כאשר בדרך כלל כל אדם שנאבד לו דבר מה, בודק שם.
מציאת חפץ פחות ערך
מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א הורה שכשמוצא חפץ פחות ערך, כגון צעצוע ים פשוט או גלגל ים פשוט הנמכר במספר שקלים בודדים,והמאבד לא יטרח ויגיע לקחתו ממנו אם יכריז עליו, שאינו חייב להרימו כדי ללכת ולהחזירו בעצמו. שהרי התורה אמרה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו" [דברים כב,ב] ואין חיוב על המוצא להוליכו בעצמו אל בית המאבד.
הכותב:
הרב שמואל ברוך גנוט
