האם מותר לנו לומר 'שלום' לפועל הערבי או לשכיר התאילנדי העובדים בביתנו? והאם יש הבדל בין ברכת 'שלום' לשאר הברכות המקובלות בפי בני אדם בהפגשם יחד, כמו 'ביי', 'בוקר טוב' וכדומה?
תשובה: א] נאמר בגיטין (ס"א, א) ששואלים בשלום גויים מפני דרכי שלום, ופירש רש"י שלמרות שמטיל על הנכרי שם שמים, שהרי השלום שמו של הקב"ה הוא, מ"מ מותר מפני דרכי שלום לומר להם שלום. ובברכות (י"ז, א') אמרינן: לעולם יהא מרבה שלום עם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק. אמנם אין לכפול להם שלום ולפיכך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העכו"ם לברכו ויצטרך לכפול לו שלום. וכ"פ השו"ע (יו"ד קמ"ח י'). ומ"מ דוקא שלום, שמו של הקב"ה, אין לכפול. אך מותר לברכו בשאר ברכות אשר אין בהם את שמו של ה', (ארחות חיים ח"ב עמוד 237, בדק הבית להב"י סי' קמ"ח וט"ז וש"ך ביו"ד שם). וכן מצינו שמהר"י ברונא ז"ל בירך את פועליו הנכריים בלשון אשכנז בשם ה' (שו"ת מהר"י ברונא סי' קי"ב) וע"ע בספר אהלך באמיתך פכ"ב.
ב] בימינו, אשר אנשים מברכים זה את זה גם בברכות אחרות כ"בוקר טוב" או "מה נשמע" וכדומה, לכאורה אפשר להמנע מלומר לנכרי דוקא ברכת שלום, שמו של הקב"ה, ויש להשתמש בנוסח ברכה אחרת. וכן נהג הגרש"ז אוירבך זצ"ל שנהג לומר לנכרים "שלון", אשר צליל שמיעתה דומה ל"שלום".
ואולי יש להעיר בדבר דהנה בגיטין (ס"ב א') אמרו שר' חסדא מקדים ויהיב להו שלמא, רב כהנא אמר ליה שלמא למר. ופירש רש"י שלא היה מתכוון לברך את הגוי, אלא כוונתו היתה לברך את רבו. והקשו התוספות דצ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות.
ואפשר דיתכן שרש"י ותוספות נחלקו בגדר ברכה לחבר. רש"י סבר שברכה זו מטרתה להראות על הקשר וחביבות בין המברכים זה את זה. שכאשר אדם מברך את חבירו וחבירו משיב לו ברכה, יש ביניהם קשר טוב. ומשום כך סבר רש"י שגם אם מתכוין ליתן את ברכתו לרבו ולא לנכרי שפגשו, מ"מ עצם ההתיחסות ואמירת הברכה למול הגוי מילאה את תפקידה, היינו לקשר בין שניהם, וממילא אין בזה כלל גונב דעת הבריות. אמנם התוספות סברו שבנוסף להתקשרות המילולית שבין שנים המברכים זה את זה, ישנה את עצם הברכה. ולפיכך המתכוון לברך את רבו ולא את הנכרי, גונב את דעתו, שהרי הראה לו שבירכו וכלל לא בירכו. לפי"ז האומר "שלון", כשהמנהג לברך בברכת "שלום" משום ברכה, הוי גניבת דעת. וכנראה סבר הגרשז"א זי"ע שאמירת שלום כיום אינה לברך בברכת השלום את המתברך, אלא רק לסימן של ידידות בעצם ההתייחסות זה לזה. שהרי איש אינו מקפיד באם הוא אומר לחבירו "שלום" וחבירו משיב לו במילה סתמית שאין בה ברכה, כמו "מה נשמע" או הנפת יד וחיוך נלווה. ועיין במש"כ בנדון אמירת שלום לאשה בספרנו זה, דון מינה ואוקי באתרא.
ג] ויל"ע כיום שגם האומרים "שלום" אינם מתכוונים לשמו של הקב"ה, ואף אפיקורסים ואתאיסטים שאינם מאמינים במי שהשלום שלו, מברכים זה את זה במילה זו. האם כה"ג מותר לברכו לנכרי ואף לכפול במילת שלום.
והנה מצינו (או"ח פ"ד א') ששאילת שלום אסורה בבית המרחץ. וכתב המג"א (סק"א) בשם הב"ח שכשם שאסור לשאול בשלום חבירו במקומות אלו, כך אסור לקרוא בשמו של אדם ששמו שלום במקומות אלו. אך הט"ז (סק"ג) נחלק עליהם וכתב וז"ל: דוקא בענין שמכיון באמרו שלום על השלום ממש כדרך נותני שלום לבאים מן הדרך. אבל אם יש אדם ששמו שלום, ודאי אין איסור להזכיר את שמו בבית המרחץ, דאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם, והמשנ"ב (סק"ו) כתב על כך שבדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין. אך ירא שמים יחמיר ויבלע את המ"ם ויקרא לשלום חבירו "שלו" או "שלון".
ונראה שנידונינו שלנו תלוי במחלוקת הפוסקים דנן. שלדעת הב"ח והמג"א מילת "שלום" היא קודש הגם שאינה קשורה לשמו של הקב"ה. ומנגד סבר הט"ז שמכיון ולא מכוין לשם ה', מותר להשתמש במילה זו גם בבית המרחץ. ולכאו' לדברי הט"ז נוכל גם כיום לכפול בשלום נכרים, כאשר ברור כשמש שאיננו מתכוונים לשם ה' אלא לאיחול בעלמא, או לברכה שיהיה שלום למתברך (כ"ונתתי שלום בארץ"), כפי שחושבים רבים בכוונת ברכת שלום.
הכותב:
הרב שמואל ברוך גנוט
מעניין להכיר את דברי בעל הטורים (על הפסוק "וישם לך שלום"):
שלום. בגימ' עשו; לרמז הוי מקדים שלום לכל אדם ואפי' בשלום נכרי.
השאר תגובה