לתרומות לחץ כאן

הלווה באמצעות שיק, והבנק חייב את חשבון המלוה בפחות מערך השיק – המשך – מאמר ב

א.      לדעת רוב הפוסקים יש דין 'עבד כנעני' בגוי (היינו, אדם יכול לקנות קרקע בכסף שגוי נותן למוכר עבורו), וכן מוכח לכאורה בדברי הריטב"א והרמב"ן. אמנם, הערך ש"י, החזון איש והגר"ח הלוי סוברים שאין דין 'עבד כנעני' בגוי ובמי שאינו בתורת שליחות.

ב.      בנידון דידן, בנוסף למה שכתבנו במאמר א', שמסתבר שהלוה מתחייב תמורת קבלת השיק את כל הסכום הרשום בו, אף שעדיין לא גבה. במקרה שהלוה קיבל את הכסף מפקיד הבנק, יש לחייב את הלוה אף מצד סברא נוספת, שהכסף שקיבל מהבנק בשליחותו של המלוה משעבדת אותו למלוה, כאילו קיבל את הכסף מידיו, ומדין 'עבד כנעני' בגוי.

דעת הפוסקים שיש דין 'עבד כנעני' בגוי

במאמר הקודם הארכנו שיש לחייב את הלוה במלוא הסכום שקיבל מהבנק, מאחר והבנק נתן את הכסף ללוה בשליחות המלוה ולזכותו, והכסף שקיבל הלוה מהבנק משעבד אותו למלוה, כאילו קיבל מהמלוה עצמו, ומדין 'עבד כנעני'. אמנם, עדיין יש לדון באופן שבעלי הבנק הם גויים, אם הלוה משתעבד למלוה על ידי קבלת הכסף מהבנק, ויסוד הספק הוא אם דין 'עבד כנעני' מסתמך אף על דין שליחות, שנותן הכסף הוא שלוחו של הזוכה, וממילא אין שליחות לגוי, או שדין 'עבד כנעני' אינו תלוי בדין שליחות.

בקצות החושן סי' קכג סק"ה כתב שדין 'עבד כנעני' אינו תלוי בדין שליחות ומועיל אף בגוי. וכן כתב בהגהות רע"א על השו"ע סי' קצ סעיף ד. וכן כתב בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' טו שדין 'עבד כנעני' אינו תלוי בדין שליחות, ומועיל אף בגוי. וכן כתב בחידושי הרי"ם קידושין דף מא ע"א שדין עבד כנעני אינו צריך לדין שליחות. וכן כתב בספר אור שמח הלכות אישות פ"ה הלכה כב, שדין 'עבד כנעני' מועיל אף בחרש שאין לו דין שליחות. וכן מוכח מדברי הנתיבות בסי' סו ס"ק לד, שכתב שאדם שלוה כסף מגוי בשטר והגוי מכר את השטר ליהודי במסירה בלא כתיבה, יכול היהודי לגבות מהלוה, שכל המלוה לגוי מלוה על פי דיניהם, וכיון שבדיניהם הקונה יכול לגבות, הרי הוא כאילו פירש שהוא משתעבד לכל מי שיקנה מהגוי במסירה בלבד. הרי שקבלת הכסף מהגוי משעבדת את הלוה לאחרים.

מדברי שו"ת משאת בנימין אין להוכיח שיש דין 'עבד כנעני' בגוי

בספר דברי חיים (אוירבאך) הלכות מכירה סי' א בהג"ה מוכיח מדברי שו"ת משאת בנימין סי' צז שיש דין 'עבד כנעני' בגוי, שנשאל שם על גוי ששלח שליח לקנות עבורו את החמץ של יהודי בערב פסח והשליח שילם עבור החמץ בכסף של עצמו, והאריך שם שאין חסרון בכך שהכסף לא היה של הגוי הקונה אלא של הגוי השליח, שהגוי יכול לקנות באמצעות כסף של אחרים מדין 'עבד כנעני'. אמנם נראה שיש לדחות את הראיה, ששם מדובר שהמשלח והשליח שניהם גויים, ובתחילת התשובה האריך שם שיש דין שליחות כשניהם גויים ((חידוש זה מובא אף בש"ך סי' רמג סק"ה. אמנם, יש לציין שהרבה מהפוסקים חלקו עליו וסברו שאין שליחות מגוי לגוי. עיין נחלת שבעה תשובות סי' ל, מגן אברהם סי' תמח סק"ד, משנה למלך הלכות שלוחין פ"ב ה"א, קצות החושן סי' קפח סק"א ובפתחי תשובה אבה"ע סי' ה ס"ק יג.)), ואם כן ודאי שיש גם דין 'עבד כנעני', שהרי אף אם צריך לדין שליחות, הרי נותן הכסף הוא שליחו של הקונה. אבל אם הנותן הוא גוי והקונה יהודי, או להיפך, עדיין יתכן שאין דין 'עבד כנעני'.

ראיית החזון איש ועוד אחרונים שאין דין 'עבד כנעני' בגוי

אמנם, החזון איש בחו"מ סי' ג' אות יז חולק על הקצות (ואינו מציין לדברי הגרע"א והמחנה אפרים) וסובר שאין דין 'עבד כנעני' בגוי. וז"ל: "כתב הקצה"ח דאפשר לישראל ליתן עבור נכרי מדין עבד כנעני, שאין דין ע"כ צריך לשליחות, שהרי יוצא בכסף ע"י אחרים ע"כ של עבד, ולא נראה כן, ועוד דא"כ מאי קשיא ליה ב"מ (דף ע"א ע"ב) בהעמידו אצל נכרי הא שפיר מצי ישראל ליתן לישראל ממונו בשביל נכרי שישתעבד סך זה לנכרי וממילא הוי פרעון ואין ישראל חייב לישראל כלום אלא ישראל חייב לנכרי ובשביל המתנה מתחייב רבית לנכרי, אלא ודאי דגם זה מטעם שליחות ומ"מ מהני בעבד בע"כ דכיון דרבו בעלים עליו עושה גם זה שיהא בשביל העבד בעל כרחו". וכעין דבריו הקשה גם בחידושי רבינו חיים הלוי הלכות לוה ומלוה סוף פרק ה, ומסיק שאין דין 'עבד כנעני' בגוי. וכן הוכיח בספר ערך ש"י חו"מ סי' סא ד"ה ונלע"ד.

יישוב על ראיית החזון איש

כדי ליישב ראיית החזון איש והגר"ח יש להקדים ולצטט את סוגיית הגמ' בב"מ דף עא ע"ב. "ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור, ואם העמידו אצל נכרי מותר…(ומקשה) כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה הניחם על גבי קרקע והיפטר". פירוש דברי הגמ': ראובן לוה כסף מהגוי בריבית ובקש להחזירם, שמעון מבקש ממנו שיתן לו את הכסף והוא יתן לגוי את הריבית שראובן חייב, אסור. ואפילו אם העמיד ראובן את שמעון לפני הגוי והגוי הסכים שיתן את הכסף לשמעון, גם כן אסור, משום שאין ראובן נפטר מהגוי על ידי מה שנותן הכסף לשמעון שאין שליחות לגוי, ועדיין הכסף של ראובן, ושמעון לווה מראובן, והריבית שיתן שמעון לגוי היא במקום מה שחייב לראובן, וכאילו נותן לראובן ואסור. ורק אם יאמר הגוי לראובן הניחם על גבי קרקע והפטר מותר. ומקשה החזון איש שאם נאמר שיש דין 'עבד כנעני' בגוי, אם כן, אף שראובן נתן את הכסף לשמעון, מכל מקום שמעון מתחייב ישירות לגוי מדין 'עבד כנעני' וכאילו קיבל המעות מן הגוי, ואמאי יהיה איסור ריבית.

אמנם טענה זו שאם שמעון משתעבד ישירות לגוי, שוב אין איסור ריבית, איננה מוסכמת. יתכן לומר, שאף ששמעון חייב ישירות להגוי, מכל מקום, מכיון שחיוב זה נוצר מהכסף שראובן נתן לו כדי שישתעבד לגוי, נחשב ראובן למלוה בריבית. וכדלהלן:

דעות הפוסקים שיש איסור ריבית כשהלוה (השני) משתעבד לגוי

בחידושי מהרא"ל יו"ד סי' קסח סק"ג מאריך שם שאם ראובן נותן את הכסף לשמעון כדי ששמעון יפרע לגוי, אף אם שמעון השתעבד ישירות לגוי, ואף ראובן נפטר מחובו לגוי, מכל מקום נחשב שראובן הלוה לשמעון בריבית, מכיון שהגוי לא פטר את ראובן רק אם ישעבד את שמעון במקומו, ושמעון השתעבד קרן וריבית באמצעות הכסף שקיבל מראובן. ואם רוצים שלא יהיה איסור ריבית מן התורה, יש לעשות רק באופן כזה, שהגוי יאמר לראובן שבאמצעות נתינת הכסף לשמעון, נתינה בלבד ללא שום תנאי, יפטר מהחוב, והגוי יסכם עם שמעון שישתעבד לו תמורת הכסף שיקבל באמצעות השתדלותו. הרי שאף אם שמעון חייב ישירות לגוי וראובן נפטר מחובו, עדיין יש איסור ריבית אם חיוב שמעון לגוי הוא על פי דרישת ראובן כשנתן את הכסף.

ובאמת שהדברים מפורשים בחידושי הריטב"א (הישנים) שם וז"ל: "אית דאמרי הכא דאם לא אמר לו אני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר דלא שיעבד עצמו לישראל אלא אמר לעכו"ם אני חייב ק' דינרין בריבית, כגון שאמר לו לעכומ"ז אמור לישראל בעל חובך שיתן לי הק' דינרין שהוא חייב לך ואני מעלה לך הריבית והוא יפטר, ונתנם לו הישראל ואמר לו הישראל הילך ק' דינרין בריבית בשביל פלוני עכומ"ז ולעכו"ם תהיה משועבד ולא לי מותר ואפילו לא העמידו אצל עכומ"ז. ואית דאמרי אסור. וצ"ע מדלא אשכח היתירא אלא העמידו אצל עכומ"ז." הרי שדעתו נוטה שאסור אף אם הלוה השני משתעבד ישירות לגוי והגוי פוטר את הלוה הראשון. וכן כתב אף בהמשך דבריו, ומפרש כן בדברי הגמ', שבאופן כזה אסור מדינא, אלא שמחלק בין ריבית קבועה שהלוה יהיה חייב אפילו אם יפרע מיד, לבין ריבית שעולה כל יום, וז"ל: "והכי נמי מפרשינן ברישא דאם העמיד אצל כותים מותר. דכיון דאין שליחות לכותים אסור אם לא נשא ונתן ביד דישראל אדעתיה דנפשיה קא עביד. והוה ליה כישראל שאמר לישראל הילך מנה זו בהלואה ותן הקרן והריבית לעכומ"ז ולי לא תשתעבד כלל דאסור דהא בשליחותיה יהיב ריביתא הכי נמי לא שנא ודווקא דאסרינן כי האי גוונא הכי כגון שקוצב לו ישראל הריבית אבל אמר לו דינר בכל שבוע שרי דאשתכח דעכומ"ז שקיל ריביתא מפני הארכת זמנו". ובדברי הריטב"א נראה פשוט שאדם יכול להלוות כסף לחבירו ולהתנות איתו שישתעבד רק לגוי ולא אליו, אלא שהריטב"א דן אם במקרה כזה יש איסור ריבית.

ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' קפח אות ב מבאר שיש דין 'עבד כנעני' בהלואה, ובאות ג מפרש דברי הגמ' בדרך זו, וז"ל: "והיינו דפריך אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו דשקיל מיני' רביתא, שהרי הישראל הלוה לו שיתחייב לנכרי קרן ורבית, וזה מהני מדין עבד כנעני, ואסור דמה שמתחייב לנכרי על פיו כאילו מתחייב לו מדין ערב ואסור". ומסיים "שוב מצאתי הדברים בריטב"א בקצרה עיין שם". הרי שמפרש בדברי הריטב"א שהלוה השני משתעבד לגוי מדין 'עבד כנעני' ואף על פי כן אסור.

הלוה השני כתב שטר שהוא משתעבד לגוי

ונראה להוכיח גם מהשו"ע שאף במקרה שהלוה השני משתעבד ישירות לגוי עדיין יש איסור ריבית מן התורה. שביו"ד סי' קסח סעיף א נפסק "ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית, ובקש להחזירם לו, ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו, אסור. ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים, ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים, אסור". והרמ"א שם מוסיף "וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון, דהוי רבית קצוצה".

מקור דין זה שכתיבת שטר אינה מועלת הוא בשו"ת הרא"ש כלל קח סי' יג, וראייתו שבגמ' לא נתנו אפשרות להתיר איסור ריבית רק אם הישראל – הלוה הראשון יחזיר את הכסף לגוי והגוי יתן ללוה השני. וכן כתב בביאור הגר"א שם שהראייה מהגמ' היא ממה שלא כתבו אפשרות זו.

ובחוות דעת שם סק"א כתב וז"ל: "ואף דמבואר בחו"מ (סי' ס"ו) דבמוכר שט"ח וכתב לו שטרא בשמיה דאינו יכול למחול ומשמע דנקנה לו מדאורייתא דמכירה שהיא מדרבנן יכול למחול וכיון דהחוב נקנה להעובד כוכבים מדאורייתא הרי הריבית העולה בכל יומא ויומא לעובד כוכבים הוא עולה ומה"ת יצטרך הישראל להחזיר הריבית, זה אינו כיון דהישראל קצץ עמו זמן אף שנקנה החוב לעובד כוכבים א"י לבטל השכירות שהיא לזמן כמו בשכירות מטלטלין לזמן דאף שמוכרין בתוך הזמן אין הלוקח יכול לבטל השכירות, וכיון דקציצת הזמן קיים בשביל הישראל הוי כנותן הרבית בשביל הישראל וחייב להחזיר". ביאור דברי החוות דעת הוא שהמלוה בריבית נחשב זה שנתן ללוה את הזכות להחזיק בכסף במשך זמן מסוים וקבע את המחיר על המתנת המעות ((ונראה שלא רק אם ראובן הלוה לשמעון ולאחר מכן כתב שמעון שטר לגוי, מתייחסת קציצת הריבית לראובן, אלא אף אם ראובן נתן את הכסף לשמעון לאחר ששמעון נתן שטר לגוי, ושמעון לא היה חייב לראובן כלום אפילו רגע אחד, מתייחסת קציצת הריבית לראובן, וראובן נחשב למלוה בריבית. שהרי אף במקרה כזה אין שמעון חייב לתת את הכסף לגוי לפני הזמן שראובן קבע איתו. וכן נראה מלשון שו"ת הרא"ש שם שראובן נתן את הכסף לשמעון לאחר ששמעון כתב את השטר ומסרו לראובן. אמנם ייתכן לדחות ששמעון מסר את השטר לראובן אבל ראובן לא מסרו לגוי עד לאחר ההלואה, ומכיון שאין זכייה בגוי לא זכה הגוי בשטר עד לאחר ההלואה, אבל אם הגיע השטר ליד הגוי לפני ההלואה יהיה הדין שונה. ולא מסתבר, שאם כן הרא"ש היה צריך להדגיש זאת. גם משמע שם שלא נתן ראובן את הכסף לשמעון מיד לאחר שקיבל את השטר, שכתוב שם שהוצרך לשלוח את הכסף ביד שליח. ומצד ראיית הרא"ש שהגמ' לא כתבה אפשרות זו, ודאי מוכח שאין חילוק אם כתיבת השטר קדמה או נתינת הכסף, שאם באופן שכתיבת השטר קדמה אין איסור ריבית, היתה הגמ' צריכה להשמיע היתר זה.)) ולא זה שהלוה חייב לפרוע לו, ולכן לא יועיל אם שמעון יכתוב שטר לגוי. ואם כן אף אם שמעון השתעבד לגוי מדין 'עבד כנעני' מכל מקום קציצת הריבית נעשית על ידי ראובן ולא על ידי הגוי. שהרי אף בדין 'עבד כנעני', אם ראובן הלוה לשמעון על מנת שיפרע לאחר חודש ללוי, שמעון אינו חייב לראובן כלום אלא ללוי, היעלה על הדעת שלוי יוכל לדרוש את הכסף בתוך החודש שקבע ראובן, יוצא שקציצת הזמן תלויה בנותן הכסף. ועל כל פנים בדברי הרא"ש והשו"ע מוכח שאף אם הלוה השני משתעבד ישירות לגוי, יש איסור ריבית מן התורה על הלוה הראשון, ואם כן אף אם התנה הלוה הראשון שהשני ישתעבד לגוי ישירות מדין 'עבד כנעני' עדיין יש איסור מן התורה.

שוב מצאתי בספר אמרי בינה חו"מ קונטרס דיני קנינים סי' ד שמביא מחידושי הרמב"ן ביבמות דף מו ע"א שסובר שיש דין 'עבד כנעני' בגוי, שכתב שהקונה גוי לעבד ולא הטבילו לשם עבדות יכול לשחררו בכסף על ידי אחרים ((ואף שהחזון איש שם כתב שאף שקנין 'עבד כנעני' צריך לדין שליחות, מכל מקום ניתן לשחרר עבד כנעני בעל כרחו בכסף על ידי אחרים "דכיון דרבו בעלים עליו עושה גם זה שיהא בשביל העבד בעל כרחו", מכל מקום נראה שאין כוונתו שבעבד אין צריך דין שליחות, אלא שאין צריך דעת העבד, שדעת האדון כדעתו, אבל מכל מקום אף בעבד צריך לדין שליחות. ומדברי הרמב"ן מוכח שאין צריך לתורת שליחות כלל.)), והיינו מדין 'עבד כנעני'.

הכותב: הרב ברוך שובקס – חבר בית הדין נתיבות חיים

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.