כרטיסי נסיעה:
לגבי כרטיסי נסיעה נראה שלכל הדיעות פשוט שדינם כשטרות שהרי בודאי שאין גופם ממון, הואיל ואין עומדים אלא לראיה שיש זכות לבעלים להשתמש בשרות התחבורה (([א]ואעפ"י שהמאבד כרטיסייתו לא יועיל לו גם אם יביא עדים שנשרפה, מ"מ כיון שעפ"י דין-תורה לא אבד זכותו, דין הכרטיסיה כדין שטר חוב.)).
כרטיסים מגנטיים:
לגבי כרטיסים אלו יש לחלק בדבר, שאם הכרטיס בא כדי שעל ידו יזהו את בעל הכרטיס, והשירות ניתן בעקיפין ע"י מנפיק הכרטיס, כגון כרטיס קופ"ח או כרטיס אשראי, אלו דינם כדרכון, ויהיה תלוי במחלוקת האחרונים שנתבארה לעיל. ואם הוא כרטיס שעצם העברתו מביאה לפעולה המתבקשת, כגון כרטיס כניסה למקוה, דינו כמפתח ((אפשר להוכיח את החילוק בין הכרטיסים מהמילים 'אין הכרטיס לכשעצמו מהוה ראיה על זכותו של בעל הכרטיס לקבלת שירות' המודפסות על כל כרטיס קופ"ח. וכן גם כרטיס אשראי אין עצם הצגתו מוכיחה על יתרת אשראי, כידוע, אלא רק אמצעי לזיהוי בעל הכרטיס מתוך מאגר הנתונים של הבנק, והשירות ניתן ע"י חברת האשראי בעקבות הזיהוי, והכרטיס עצמו לא עושה שום פעולה. אבל כרטיס מקוה לעומת זאת, עצם העברתו פותחת את דלת המקוה, ואין הכרטיס משמש לזיהוי בעל הכרטיס, ומפני כך דינו כ'מפתח'. ואף שפעולת הפתיחה של המקווה נובעת מחמת חוב ממוני, אין צריך לדון מה הסיבה שנתנו לו להכנס לשם, אלא רק מה עושה הכרטיס.)).
