העולה מזה:
א. תעודת זהות – חייב לשלם לו את המחיר שעולה להוציא תעודה חדשה, הואיל ועל פי החוק מחוייב לשאת עימו את תעודת זהות, וחייב משום דינא דגרמי ((כמבואר באבן שתיה לעיל.)).
ב. דרכון – כאשר נמצא באותה ארץ והדרכון הוא לצורך יציאה לחוץ לארץ, יש להסתפק בו אם מחויב לשלם את ההוצאות ((שהרי נחלקו בו הפוסקים, וכדלעיל.)), והמוציא מחבירו עליו הראיה, אולם אם נמצא בחוץ לארץ הרי דין דרכון כדין תעודת זהות.
ג. כרטיס נסיעה ברכבת או באוטובוס – אין גופו ממון, הואיל ואינו אלא לראיה שיש לו זכות להשתמש בשירות התחבורה.
ד. כרטיסים 'חכמים' שעושים בהם פעולות [כגון, פתיחת דלתות או התקשרות בטלפון וכדומה] – דינו ככלי [כמפתח] וודאי שגופו ממון וחייב לשלם עליו, הואיל וע"י הכרטיס עושה פעולה ((וחייב לשלם את מחיר הכרטיס כפי שיוויו להמכר בשוק, דהיינו מחיר הנפקת הכרטיס בתוספת יתרת השימוש בו.)).
ה. כרטיסים 'חכמים' המשמשים לזיהוי [כגון כרטיס קופת חולים או כרטיס אשראי] – דינם כדרכון.
לדיון בהרחבה, וכן לענין קמיע או גט אם גופם ממון:
ראה בספר הלכה ברורה על הלכות שומרים סי' שא סעיף א, ובאוצר התשובות שם אות ג-י.
מאמר מתוך עלון 'פניני המשפט' שיו"ל ע"י 'מפעל מאור החושן'. לקבלת העלון לחץ כאן.
