שאלה:
אדם הפקיד ביד חבירו חבילת מסמכים, ובתוכם היו תעודת זהות, דרכון, כרטיס אשראי, כרטיס נסיעה, וכדומה. ופשע השומר ונאבדו המסמכים. יש לדון האם דין המסמכים כדבר שאין גופו ממון, ואין השומר חייב באחריותם.
תשובה:
מקור הדין:
מבואר בשולחן ערוך ((שולחן ערוך חושן משפט סימן שא סעיף א.)) שאין דין שמירה בדבר שאין גופו ממון, ומשום כך אם קיבל לידיו שטרות ונאבדו מידיו פטור מלשלם למלוה את סכום המעות שכתוב בהם ((ונחלקו הראשונים אם פטור מפשיעה גם כן וכדעת רוב הראשונים או שחייב בפשיעה וכדעת הרמב"ם והשו"ע הביא שתי השיטות, וכתב הרמ"א שהעיקר שפטור אף מפשיעה, ודעת הש"ך (סי' סו ס"ק קכו) שהעיקר כהרמב"ם שחייב בפשיעה, ועי' נתיבות המשפט (סי' שא סק"א) שכתב שבמקרה והניח את השטר ברשות הרבים לכל הדיעות חייב משום שנחשב כמזיק בידים.)).
ויש לברר בכמה דברים האם דינם כשטרות והשומר פטור או שדינם כשאר חפצים והשומר חייב על פשיעה בהם, או אם שאלם שיהיה חייב כדין שואל.
דרכון:
בשו"ת שואל ומשיב ((מהדורא א ח"א סי' לח.)) הביא ששאלוהו לגבי מי ששאל דרכון מחבירו וטוען שאבד מידו, ודעת הרב השואל שם היתה שפטור ((כמבואר במסכת בבא מציעא דף נו עמ' א.)), וכן העלה כדעתו הבית יצחק ((אבן העזר (ח"א סי' עג אות ט).)), וכן באבני החושן ((לר"ש רייזנער, סי' שמ ס"ק א.)).
ובטעם הדבר כתבו שלשה טעמים הרב השואל שם כתב שהטעם בזה משום שדרכון דינו כשטרות, כיון שאינו אלא נייר שרשום בו הפרטים, ואין בזה שימוש עצמי, ועל כן דינו כשטרות שאין בהם דין שבועה ושמירה ((ובאורחות המשפטים (כלל לב סי' א) תמה, שהרי במקרה של השואל ומשיב מדובר ש'שאל' את הדרכון להשתמש בו, א"כ הרי הוא שוה גם לאחרים, וכמו שהשאילו לזה יכול להשכירו או למוכרו לאחרים, אך באמת זה אינו, שהרי מבואר בכל הפוסקים לגבי מי שמת ונמצא אצלו דרכון או פספורט שדינו כסימן בינוני לכל הפחות עי' שו"ת רעק"א ח"א סי' קז, שו"ת יהודה יעלה ח"ב אהע"ז סי' ז, וביותר שבשואל ומשיב עצמו (שם סי' קמז) דן להתיר אשה מעגינותה וחלק מהטעמים היה בגלל הפספורט של האיש, אלא שהיה מקרה שהשאיל לו כפי ששמענו לפעמים אף בזמנינו שמשאילים לאחרים אך הוא דבר שכמעט ואינו מצוי, ועל כן פשוט שאין בזה שוויות לא למוכרו ולא להשכירו, כיון שאין דרך בני אדם בכך.)), והבית יצחק כתב לפוטרו משום שהדרכון אינו שווה אלא לבעליו, ואם כן אין בו שוויות בעצם ((ודימה דין זה לשומר על שור תם שלא שמר עליו והרג את האדם שדין השור למיתה, והשומר חייב לשלם לבעלים ומכל מקום אם החזירו לבעליו יכול לומר לו "הרי שלך לפניך", ומבואר בגמרא (כתובות לד.) שאם בא אחר והרגו שההורגו פטור מלשלם לשומר, אף על פי שמחמת כן אין השומר יכול להחזיר את השור לבעליו ולהיפטר, שכיון ששור הנסקל הוא אסור בהנאה, ואינו שווה רק לשומר אי אפשר להתחייב עליו, ודימה הבית יצחק דין זה לדרכון, וכסברא זו כתב אף בשו"ת אבן שתיה שיובא להלן.)), ובאבני החושן כתב לפוטרו מטעם נוסף, שהרי הדרכון אין בו שימוש, אלא הוא רק הוראת היתר לעבור ממדינה למדינה, ודומה הדבר לשמירה על שובר של שטר חוב, שהצורך בו ללוה הוא להראות שפרע למלוה, ופשוט שאין בו דין שמירה כמו כל דיני שטרות.
אולם יש מהאחרונים שכתבו לחייב בתשלום הדרכון, וכמו שכתב להשיב שם בשו"ת שואל ומשיב ((הנידון אם להשבע לכאורה הוא תמוה, שהרי מדובר בשואל, ושואל חייב בתשלום על אבידת החפץ, וכנראה היה פשוט לשואל שפטור מלשלם ורק הסתפק אם על כל פנים יש בזה חיוב שבועה שאינו ברשותו, ועל זה כתב שפטור משום שאין חיוב שבועה בשטרות אף שאינו ברשותו, וכמבואר בשו"ע (שם) ששומר על שטרות פטור אף משבועה שאינה ברשותו, והשו"מ שהשיב על דבריו לא נכנס לגבי חיובי שבועה אלא לעצם החיוב אם דרכון דינו כחפץ וחייב בשמירה או כשטר ופטור בשמירה.)), לפי שלא נאמר שאין דין שמירה אלא בשטר שאין שימוש בעצם השטר וכל כולו אינו עומד אלא לגבות בו ממון אחר וכדומה ואינו עומד אלא לראיה שבו, אבל בדרכון שצריך את גוף השטר, חשוב גופו ממון, והוכיח כן מהמבואר בגמרא ((בבא מציעא דף נו עמ' ב.)) שהמוכר שטרותיו לבַּשָׂם ((ופירש רש"י שם, לצור בהם אבקת סממנין, נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא.)), יש בו דין אונאה. ובאבן שתיה (סי' פד), ביאר דבריו, שדרכון אינו עומד לראיה כדי לגבות בו דבר אחר, אלא השטר עצמו הוא גופו הממון שלו, הלכך דומה ממש להמוכר שטרות לבַּשָׂם שיש בו דין אונאה וגם יש בו דין שמירה ((ואפשר לבאר החילוק בין שטר חוב לדרכון בכמה דרכים. א', שיש לחלק בין שטר חוב, שעיקרו לראיה ממונית לבין דרכון שמיועד לראיה שאינה ממונית. וטעם החילוק הוא, לפי שבראיה שאינה ממונית גוף החפץ משמש לראיה, וא"כ משתמש בגוף החפץ כמו השטר שמוכר לבשם, אבל בשטר חוב שעל ידו גובים חוב, אם כן אין משתמשים בגוף השטר אלא לצורך דבר אחר, אין גופו ממון. ועוד, שבראיה ממונית ערך השטר נובע מחמת הממון, שהוא דבר חיצוני מגוף השטר, אבל דרכון, וכן שאר כל חפץ שיש בו ראיה שאינה ממונית, ערכו נובע מחמת המחיר שגבה מנפיק השטר מבעליו, ולא הראיה קובעת את ערכו. ב', שיש לחלק בין דרכון שאפשר להוציא חדש כמותו, ואף אם אבד לא איבד הבעלים את זהותו, אלא שהוצרך לעשות דרכון חדש, וא"כ כשנתנו לשומר ודאי כוונתו הייתה לשמור את גוף החפץ ולא את הראיה שבו, וכוונת שומר ומפקיד היא הקובעת את מהות השמירה. אבל בשטר חוב שאי אפשר לכתבו מחדש, וכשנאבד אינו יכול יותר לגבות את חובו, א"כ ודאי שעיקר כוונתו הייתה שישמור על הראיה, וזה דבר שאין גופו ממון. אך מלשון השואל ומשיב שדימה דין זה לדין המוכר שטר לבשם נראה שאין כוונתו לחילוק זה, וצ"ע כוונתו. [ואולי יש לומר שמחלק בין 'שואל' דרכון שמשתמש בגוף הדרכון על מנת להבריח את הגבול, ולכן דינו כגופו ממון, והרי הוא כמו בשם שמשתמש בגוף השטר כדי לצור על פי צלוחיתו, אבל ב'שומר' דרכון מודה השואל ומשיב שאין גופו ממון, שהרי הוא שטר ראיה וככל שטר חוב. ולפי"ז כוונת דברי השו"מ במה שכתב לגוף השטר 'הוא' צריך, היינו שהשואל צריך את גוף השטר, ולאפוקי משומר. ולדרכים הקודמות כוונת השו"מ שהמשאיל צריך את גוף השטר, לאפוקי משטר חוב. אמנם מדברי ה'אבן שתיה' שחייב 'שומר' דרכון שפשע, מוכח שלא חילק בין שומר לשואל, ודו"ק].)).
דעה שלישית בזה כתב באבן שתיה שחילק בדבר, בין אם צריך מיד לקנות דרכון אחר, ובלעדיו אינו יכול להישאר במקומו [כגון שנמצא במדינה זרה], חייב לשלם לו מדין גרמי, הואיל ועל ידו הוכרח להוציא ממון. אבל אם הוא במקום דירתו שאינו צריך את הדרכון כדי לשהות שם, פטור. ואף שאם ירצה ללכת למדינה אחרת יצטרך לכך, אין זה אלא מבטל כיסו של חבירו, שמונעו מלצאת ממדינתו ((ראה הלכה ברורה סי' רצב ס"ז סקמ"ח בדין מבטל כיסו של חבירו.)).
ואולם בחבל יעקב (סי' כה) האריך לחלוק על דין זה, וסובר שאף חפץ שאינו שוה אלא לבעליו, אם לגבי בעליו הוא ממון גמור חייב המזיק לשלם, ואין המזיק פטור אלא באופן שגם לבעליו החפץ אינו אלא גורם לממון [וכגון קדשים שחייב באחריותם] ((וכ"כ באבני החושן (סי' שמ סק"א), וכן נוטה דעת המנחת פתים (שיירי מנחה חו"מ סי' שמ סק"א). [ונראה שכוונתם דווקא בדבר שכל מי שיהיה בעליו יסכים לשלם עליו כך, אבל חפץ שאינו שוה אף לבעליו אלא רק לזה, כגון שירש חפץ מאביו והוא יקר לבן יותר משאר יורשים, פשיטא שלא יקבע שוויו על פי הבעלים].)).