שלום לכבוד הרב !
ראיתי במשנה ברורה סימן שי"ח ס"ק ע"א שכותב שמותר ליתן סוכר בכלי ראשון שהעבירוהו מעל האש, אך עם זאת מביא דעה המפקפקת בדין זה , מכיון שאף על פי שהסוכר נתבשל, היות והוא נימוח יש לדונו כנוזל שיש בו בישול אחר בישול.
אמנם, בס"ק ק' כותב המשנ"ב לגבי פשטידא (שלדעת השו"ע מותר ליתנה כנגד האש) שאין בעיה של בישול של השומן מכיון שבשעה שנתן את הפשטידא על גבי האש השומן עדיין לא נימוח.המשנ"ב לא הביא את דעת המפקפקין בדבר זה כמו שהביא בס"ק ע"א.
מה ההסבר לסתירה זו, והאם יש להחמיר כמו שכתב המשנ"ב בס"ק ע"א?
( לכאורה היה ניתן לחלק ולומר, שבמקרה של הסוכר , לאחר שינתנו עליו מים רותחים, ישאר לעולם כנוזל , ולכן החמיר המשנ"ב. ולגבי השומן, כשיחזור ויתקרר יהפך מוצק , ואין להחמיר אף לכתחילה. אמנם מהמשנ"ב בס"ק ק' לא משמע שזו הסיבה).
בתודה !
תשובה:
דעת המשנ"ב ברורה שדבר שעתה הוא יבש, אפילו אם לאחר מכן יהיה לח שדינו כיבש.
ואין הטעם בסוכר משום שנימוח ויהיה דינו כלח, שטעם זה לא יתכן כלל, שאם כן אף מלח היה צריך להיות אסור להניחו בכלי ראשון שהרי גם הוא נימוח, והרי מבואר במפורש בשולחן ערוך שמלח שמבשלים אותו מותר ליתנו אפילו בכלי ראשון.
ומה שכתב המשנ"ב בס"ק עא שיש מפקפקים לאסור עירוי מכלי ראשון על סוכר, אינו מחמת שעל ידי העירוי הסוכר נמס, אלא מטעם אחר, וכמו שיתבאר. [וכנראה מקור טעותו של מעלתו הוא מדברי ספר תורת המלאכות (ח"ב אופה עמ' קב) שכתב כן, אך אין הדברים אמת].
ובמקורות הארכנו כאן בטעם הדבר.
מקורות:
המקור לדברי המתירים הוא דברי הפנים מאירות והובא שם בשערי תשובה ושאר אחרונים, והמקור לפקפק בהיתר הזה הוא דברי הרעק"א בשם המרדכי, והשע"ת בשם הזרע אמת וכמו שהביא השע"ת הנ"ל בשם המחזיק ברכה.
וז"ל המרדכי (פרק כירה סי' שח) "וה"ר דן אמר לי דממלח שלנו דמתקנין אותו ע"י בישול אין לחוש כדתניא [לקמן דף קמה ב] כל שבא בחמין לפני השבת כו' ומ"מ המחמיר תע"ב שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו הואיל ואיכא איסור דאורייתא בבישול", ולכא' דבריו סתומין ויתבאר בהמשך.
וז"ל הזרע אמת "ולע"ד אין לסמוך ע"ז מכמה טעמי, חדא דנראה קצת דמה שעושים בצוקא"ר מתחילתו אינו בישול אלא כעין אפיה, וא"כ הוה ליה כבישול אחר אפיה דאסור לדעת הרבה פוסקים וכו', ועוד דכיון דלא נגמר עשייתו ותכליתו של הצוק"ר דאין דרך לאכול הצוק"ר בעיניה אלא מחוי במים הו"ל כאלו לא נתבשל כל צרכו דאסור לגמור בישולו וכו'" עכ"ל הזרע אמת, הרי מבואר שרצה לאסור מחמת א' בישול אחר אפיה, ב' אפילו אם זה כן נחשב בישול נחשב כאילו לא נתבשל כל צרכו.
ומבואר שאין הטעם משום נימוח, ועל כן לדעת המשנ"ב אין מקום להחמיר בדבר שיהיה נימוח מחמת הבישול ודינו כיבש.
ובאמת טעמו השני הוא תמוה מאד, שהרי ראוי להשתמש בו גם בקר וגם כדבר בפני עצמו, וכל הטעם שמניחים אותו במים חמים הוא בשביל ליתן טעם בקפה ולא כדי לגמור בישולו,
ונראה ביאור דבריו ובזה יתבארו גם דברי המרדכי, שדין סוכר דומה למבואר בדג מלוח בשו"ע (סי' שיח סעיף ד) שאסור ליתנו בכלי שני כיון שמתבשל אף בכלי שני, והגם ששם מדובר על דבר שלא נתבשל כלל, מכל מקום סוברים המרדכי והזרע אמת שמכיון שכל תכליתו של הסוכר ליתנו דווקא במים חמים הרי נחשב כאילו לא נגמר בישולו עד שיתנוהו בכלי שני, אלא שלפי זה יש לתמוה מאד, שעד כאן לא דיברו הפוסקים אלא בדבר שממש אינו ראוי לאכילה וכן שלא נתבשל כלל כאבקת קפה טורקי וכד', אך סוכר שגם נתבשל וגם ראוי והגון לאכילה ומניחים אותו גם בתבשילים לא, ואולי בזמנם לא היו משתמשים בסוכר אלא לשתית קפה ומשום כך דעתם לאיסור.
ומכל מקום נראה לפי זה שבזמנינו אין מקום לאיסור אלא משום טעם ראשון שלא שנחשב כאפיה, אולם לפי הידוע כיום דרך בישול הסוכר הוא שמבשלים אותו במים עד שהמים מתאדים וא"כ זה ממש כמו במלח שמבואר בפוסקים שדינו כבישול ואין בזה משום בישול אחר בישול לכל הדיעות אך מכל מקום המנהג להניח את הסוכר בכלי שני דווקא כמו שכתב המשנ"ב והטעם בכל זה כיון שדברים אלו אין ידוע אם לא ישתנה דרך בישולם ולכן מעדיפים לעשות זאת לעולם בכלי שני.
