על פירות האילן

בעצרת על פירות האילן (משנה ר"ה טז ע"א)

המשנה מלמדת שחג השבועות, זמן מתן תורתנו, נמנה בין ראשי השנה. לעומת יום ראש השנה, בו כל באים עולם עוברים לפני הקב"ה לדין, בשבועות נידונים אנו על "פירות האילן".

מהות הדין על פירות העולם, והקשר בין דין זה לבין התורה שניתנה בשבועות, דורשים התבוננות. ניגש לעניין מתוך נושא נוסף – נושא שעשוי להעסיק אותנו בימים אלו.

חלקנו בתורה

כולנו נטלנו חלק במעמד הר סיני. כפי שמגלים חז"ל, אפילו נשמות גרי צדק נכחו במעמד הר סיני. הכלילות של כל עם ישראל, "כאיש אחד בלב אחד", ((רש"י שמות יט, ב.)) היה חלק אינטגראלי של מתן התורה לישראל.

כפי שחז"ל מגלים בכמה מקומות, התורה מותאמת לאדם המקבל. בתורה רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא-תעשה, מספרים המקבילים לאברים וגידים שבגוף האדם. התורה מקבילה להרכב גוף האדם משום שהתורה, עם כל מעלתה, נבראה לצורך האדם: בשביל שתילמד ותקוים על ידי האדם הגשמי.

אותו אדם שאליו התורה מכוונת הוא האדם מישראל. כולם יחד בתחתית ההר, פרטי עם ישראל היוו קומת אדם אחת, גוף אחד המוכן לקבל תורה. חז"ל מגלים שכל אחד מישראל שעמד בסיני התרפא מחוליו: ישראל הגיעו לסיני בשלמות אינדיבידואלית ושלמות לאומית. רק בצורה כזו יכלה התורה להינתן.

עם מעלת העם "כאיש אחד בלב אחד", כל פרט מאישי האומה שימר את מעלתו כיחיד. יתרה-מזו, כל אחד מישראל קיבל חלק מיוחד בתורה, חלק מותאם לייחודיות של כל יחיד ויחיד. על-אף שמיעתם אותם מילים, כל אחד מישראל קיבל תורה מהפרספקטיבה האישית שלו, לפי טבעו הייחודי, הבנתו הייחודית, וכוחות נפשו הייחודיים. לא היו שניים שקיבלו אותו חלק בתורה: לכל אחד חלק אינדיבידואלי.

עיקרון זה תקף לא רק למקבלי התורה, אלא גם לצאצאיהם. חלקי התורה שניתנו בסיני מתחלקים שוב ושוב בכל דור ודור, עד שלכל אחד מהדור שלנו היום חלק ייחודי בתורה. יחדיו, בצירוף כל הפרטים של כל הדורות, נשלמת התורה – ועימה תכלית הבריאה המגולמת בתורה.

יודגש כי אין הכוונה ללימוד התורה בלבד, אלא גם לקיום התורה. לכל אחד חלק ייחודי הן בלימוד התורה והן בקיום מצוותיו: לא הרי מצוות אדם אחד כמצוות חברו. לכל אחד חלק ייחודי, חלק שאינו בר השלמה על-ידי אחר. אמרו חז"ל בבינתם שכפי שאין פרצופי האנשים דומים אחד לשני, כך אין דעותיהם שוות: הדעות השונות מעידות על חלקים ייחודיים בתורה, ועל זאת אנו מתפללים "תן חלקנו בתורתך". התפילה היא להשיג את החלק המיוחד לנו בתורה, למצות אותו הן בלימוד והן במעש, ולמצוא את תכליתנו בחיים.

קבלת התורה השנתית

הניתוח הנ"ל מוביל אותנו לשאלה במהות חג השבועות. בחג השבועות אין אנו רק "זוכרים" את מתן תורה לפני יותר משלשת אלפים שנה. כפי שהרמח"ל מלמד, בכל חג וחג חוזרים ההארות של אותו הזמן להתנוצץ, כך שבחג השבועות מואר עלינו הארת קבלת התורה מחדש.

דבר זה אינו רק מושג רעיוני – יש לו אף השלכה מעשית. בשולחן ערוך נפסק שאין להקיז גם בערב יום-טוב ((אורח חיים סימן תסח, סעיף י.)). הסיבה לכך, כפי שמבאר המשנה ברורה ((סקל"ח, ע"פ גמרא שבת, קכט ע"ב.)), הוא משום שבערב שבועות יוצא קטרוג בעולם, שאם לא יקבלו ישראל את התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו. עקב כך, עלינו להימנע מפעולה שיש בה משום סכנה (הקזת דם), וגזרו שאר ערבי ימים טובים משום ערב שבועות. מבואר, אפוא, שבכל שנה ושנה יש קבלת התורה חדשה, וכך סכנה חדשה באם שלא יקבלו ישראל את התורה.

וכאן יש לשאול: אם לכל אחד ואחד יש חלק מיוחד בתורה, חלק שניתן לו מיום היוולדו (ואף קודם לכן), אזי מה תוכן קבלת התורה מידי שנה ושנה? יום אחר יום, שנה אחר שנה, מקיימים אנו הן בלימוד והן במעש את חלקנו בתורה. עבור מה, אפוא, צריכים אנו לחזור מידי שנה לסיני, בחג השבועות, ולקבל תורה?

אורך ורוחב בתורה

על התורה נאמר שהיא "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים" ((איוב יא, ט; עירובין כא ע"ב.)). מחד, התורה היא ארוכה; מאידך, היא רחבה.

הכוונה בתיאורים אלו היא לשני רבדים חלוקים בתורה. הארץ מתארת כדבר סופי, דבר שיש לו גבול ומידה. כשנושאים "לאורך", נושאים מנקודת מקום אחת לנקודת מקום אחרת, עד שמגיעים למחוז חפצנו. כך תיאורה של ארץ: היא ארוכה, אבל סופית. הארץ הסופית היא מקום מדור האדם הסופי. אולם, היא מיוסדת על הים, כלשון ברכתנו בכל יום, "רוקע הארץ על המים". הים, בניגוד לסופיות הארץ, מתואר בגמרא כ"מים שאין להם סוף" ((יבמות קיח ע"ב.)), מקום "אין סופי".

אותו אין-סופיות של הים משמש כמשל לאין-סופיות של רצון הבורא ית', שעליו נוסד הארץ ומלואה. לכן מוצאים אנו שכל תוצרת הארץ ויצוריה אינם מתאימים לשימוש האדם ללא תיקון: הכנת פת מתוך חיטה דורשת שבעה מלאכות הפת; הכנת הבהמה למאכל האדם דורשת מעשה שחיטה, וכך הלאה. הארץ אינו "מושלמת", והיא צריכה את תיקוני האדם בשביל להביאה לשלמותה – אשר על-כן בהכנות הדרושות מצאנו מצוות: תרומות, מעשרות, שחיטה, וכדו'. כשם שההכנה הפיזית מתקנת את הפן החיצוני של העולם, כך המצווה מתקנת את הפן הפנימי-רוחני של העולם.

מצוות אלו אינן מצויות בים. דגים אינם צריכים שחיטה: מותר לאוכלם מיד עם הוצאתם מן הים. על מים ומלך אין חובת הפרשת תרומות ומעשרות; יתרה-מזו, אין עליהם חובת ברכה ראשונה ((אין מברכים על מים אלא אם-כן שתייתם באה לרוות צימאון.)), שאף היא עניינה "תיקון רוחני". הים מגלה רובד אין-סופי, רובד של רצון הא-ל המגולם בתוך העולם.

בניגוד לאורך הארץ, הים הוא רחב. רוחב אינו מבטא התקדמות מנקודת מקום אחת לאחרת, אלא התפרסות של אותו מקום על מרווח גדול. לעומת אורך, רוחב מצביע על אפשרות של אין-סופיות: התפשטות שאינה מוגבלת בתחומי מקום. הארץ מסוידת על המים משום שמטרתם של חיי עולם הזה הינם להגיע לאין-סופיות של עולם הבא ((נבין לפי זה שדגים הינם מאכלי שבת: האין-סופיות של הים, המסמלת אין האין-סופיות של עולם הבא, מתאים לשבת שהיא מעין עולם הבא.)). מתוך עמלנו בארץ הסופית, זוכים אנו ל"מרחב" של עולם הבא: "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" ((תהילים קיח, ה.)).

ממספר לאין-ספור

בשבועות חוצים אנו את הגבול בין סוף לאין-סוף. המילה "מדה" (מהפסוק ארוכה מארץ מדה) עולה למספר מ"ט, כמניין ימי ספירת העומר. לעומת זאת, מספר המילה "ים" עולה חמישים. המספר ארבעים-ותשע מבטא את סוף הגבול של הארץ הסופית. עד לשם ניתן לספור. החמישים הוא כבר מעבר לגבול, "רחבה מיני ים".

ספירת העומר מתווה שביל המוביל מסופיות לאין-סופיות, ממ"ט לחמישים ((וכבר אמרו חז"ל בזוה"ק שארבעים ותשעה ימי הספירה מקבילים למ"ט שערי בינה של עוה"ז, ואילו היום החמישים מקביל לשער החמישים שלעולם אצל הבורא ית'.)). התורה מצווה עלינו לספור חמישים יום, אבל בפועל סופרים אנו מ"ט בלבד. את היום החמישים אין אנו יכולים לספור – אבל כיון שסופרים אנו מ"ט, סופרים עד סוף גבול הספירה, אזי יום החמישים ניתן לנו כמתנה מן השמים. כך אנו זוכים לקבל תורה.

אלו הם שני רובדי תורה. התורה שקודמת לשבועות היא "תורת הארץ". התורה שלאחר שבועות היא "תורת הים". לכל שנה ושנה יש עבודה רוחנית מסוימת, מטרה שאליה צריך האדם להגיע. ביחס לשנה זו, עבודת שנה הבאה היא מעבר לגבול. כפי שלכל אחד יש חלק בתורה, כך לכל שנה יש חלק באותו חלק. החלק המסוים בתורה לשנה מסוימת ניתנת לנו בשבועות.

כך עוברים אנו מגבול וסופיות, מעבודה ניכרת שאנחנו עוסקים בה יום יום, לבלתי-גבול, לאין-סופיות. אלמלא שבועות לא היינו יכולים לעשות מעבר זה: היינו "תקועים" בחלק בתורה של אותה שנה. שבועות, החידוש בקבלת התורה, נותן לנו חלק חדש בתורה, חלק שעד היום היה ממנו והלאה, וכעת נכנס לתוך גבול השגנו.

העבודה שלנו במשך השנה מתוארת במונחי "אורך". הולכים צעד אחר צער, הישג אחר הישג. הצמיחה משנה לשנה, צמיחה שזוכים אליה בשבועות, מתוארת במונחי "רוחב". התחום שלנו "מתרחב". אנחנו יוצאים מהגבולות.

פירות האילן

בשבועות נידונים על פירות האילן. עץ השדה, כפי שהפסוק אומר, הוא האדם עצמו ((דברים כ, יט, כפי שדרשו חז"ל.)). פירות, מאידך, הרי הם המצוות, כפי שקבעה הגמרא במפורש ((סוטה מו ע"ב.)). בראש השנה נידונים אנו על עצם חיינו; בשבועות נידונים על חלקנו בתורה, על יכולתנו להוליד פירות. גזע העץ מגדיר את אורכו. אולם פירותיו, בצירוף עם ענפי העץ, מגדירים את רוחב העץ. על רוחב זה נידונים אנו בשבועות.

מיוחדים הם פירות האילן במה שהם מוכנים למאכל אדם ללא שום תיקון. גם בעומדנו על הארץ הסופית, מתיקון הפירות נותנת לנו איזשהו הארה מהאין-סופיות של הים. בשבועות נידונים על אותה הארה, אותו מפגש בין סופיות הארץ לבין אין-סופיות הים.

גילוי סיני, המביא לנו חלק חדש בתורה, ניתן למי שסופר. מי שעמל בתורה, מי שמותח את עצמו עד הגבול האפשרי, על מ"ט – הוא זה שזוכה להגיע ל"חמישים".

יה"ר שנזכה בדין, לקבלת את התורה, בפרט ובכלל, במלוא המובן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *