האם נשים הולכות לבית הקברות?
תשובה:
אשה טהורה מותר לה ללכת לבית הקברות, אולם יש להזהר בשעת נדתה שלא תלך עד שתטבל, ובפרט אין ללכת בשעה שהדם זב [ויש שכתבו שמנהג ירושלים להחמיר בזה רק בשעת שפית הדם, ולא בעת ליבונה], ואם היא טמאה רק משום כתם יש להקל בדבר.
בעת יארצייט שכל בני המשפחה הולכים, נהגו להקל לאבלה ללכת, אך לא מי שאינה אבילה.
כמו כן אם אינה מתקרבת לד' אמות של הקברים יש להקל אף בעת נידותה.
אשה מעוברת נהגו שאינה הולכת לבית הקברות.
לדעת הגר"א אין לאשה לעלות כלל לקברים.
בשעת הלוויה, יש לנשים להזהר מאד שלא ללכת לבית הקברות, ואף סכנה יש בדבר ואסור להסתכל על הנשים בשעה שחוזרות מבית הקברות.
מקורות:
שו"ע יו"ד סי' שנט ס"ב ופתחי תשובה (יו"ד סי' קצה ס"ק יט), משנ"ב סי' פח סק"ז, דעת תורה (או"ח סי' פח ס"א) ושו"ת באר משה (ח"ח סוף סי' סו) שבמקום צער גדול כיארצייט יש להקל, ודברי סופרים (קיצור הל' אבילות פי"ב סי"ב ואילך, ופס"ב סכ"ט) נטעי גבריאל (אבילות ח"ב פרק פד), נשמת ישראל (אבילות, להר"י הרפנסס סי' לו פרק ב).
דברי הגר"א הם במכתבו לאמו ששלח כשהיה בדרכו לארץ ישראל [אלא שלא עלתה בידו] וזה לשונו שם: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל [ולנוסח אחר הוסיף: ששם מתדבקים הקליפות מאד וכל שכן בנשים], וכל הצרות והעוונות באים מזה"
[וראה בספר דרכי משה החדש מנהגי בעל מהר"מ שי"ק ז"ל אות נ"ג משם בעמח"ס הלכתא רבתא לשבתא ז"ל שמעשה נורא אירע לבתו של המהר"ם שיק זצ"ל שבאתה לבקר אביה והזהירה אביה שלא תלך לבקר קבר אמה בימי טומאתה מפני שיש חשש סכנה שבדבר ולא עמדה על נפשה והלכה ונזדמן לה חתול גדול ורצה להזיקה ואביה המהר"ם שיק ז"ל הצילה ע"י שמות הקדושים].
