לתרומות לחץ כאן

סעיף בחוזה ש"לא אתבע אותך" אם יש בו ממש

שאלה:

פלוני קנה דירה בפרויקט ובפיו תלונות על לקויי בנייה בדירה, וחפץ הוא להזמין את המוכר לדין תורה, ואילו המוכר טוען שבחוזה הקנייה שהקונה חתום עליו, כתוב שמוסכם שאין זכות לקונה לתבוע את המוכר לא בבית דין ולא בכל מקום שיפוט אחר, ועל כן על הקונה להציג לפניו את טענותיו, והוא יחליט אם להתייחס אליהן אם לאו. הקונה טוען שאכן סמך על אמינות המוכר, אבל לא העלה בדעתו שהמוכר ירמה אותו כל כך, ודורש את זכותו להתדיינות אובייקטיבית.

תשובה:

לוה העושה הסכם עם המלוה, או מוכר עם קונה, שלא יוכל לתובעו בבי"ד – לדעת מהר"ח א"ז ומהרא"ל צינץ (במקצוע בתורה) אין התנאי מחייב וכפיטומי מילי, ויתכן שאף דעת מהר"ם רוטנבורג כן.לדעת הרדב"ז, הר"י קורקוס, הכס"מ והתומים, התנאי מחייב.

אפשר שאף לדעת אלו הרואים בזה  תנאי, הוא רק כשאמר בלשון על מנת שאפשר לפרש התנאי שאם יתבע המלוה יחזרו המעות להיות מתנה, אמנם בלשון ויתור לא מועיל.

בסוף המאמר יתבאר גם לגבי התניה שלא לתבוע בורר אם חל התנאי

מקורות :

הנה, לכאורה ניתן לפרש התנאי בשתי דרכים: א. שהקונה מחל על כל לקוי שיהיה בדירה, ביודעו שאין אפשרות להוציא יותר ממה שהמוכר יסכים לתת לו. ב. שהמוכר אכן יתחייב בדיני שמים לשלם כל מה שדין תורה מחייב אותו, אך שולל מהקונה את הזכות לתובעו בבי"ד.

והנה, אם נפרש את כוונתו כמחילה על כל לקויי בנייה, הלא ככזו היא אינה מועילה, כמבואר בשו"ע חו"מ (רלב, ז) ז"ל: כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו (כל מום) שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו, עכ"ל. הרי לנו שא"א למחול על מומין מבלי לפרט אותם. וא"כ לא יחול תנאם אא"כ נפרש כוונתם, שלא יתחייב המוכר כי אם בדיני שמים, אך אין לו זכות לתובעו בבי"ד.

ובירושלמי שביעית (כט.) אמרינן: המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטת. וכן נפסק ברמב"ם (שמיטה פ"ט ה"ט). והקשה מהר"ח א"ז (בתשובה לט) וז"ל: אכן הירושלמי צריך ליישב מאי שנא על מנת שלא לתובעו מלעשר שנים (שהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, שאינו בכלל לא יגוש, כיון שלא הגיע זמן הפרעון בשנת השבע), אכן זה עצמו צריך לדעת וכי עבור שאמר לו לא אתבעך קאי בלא יחל דברו אם יתבענו, אלא מיירי כגון שנדר או נתן תקיעת כף שלא לתובעו. ומעתה איסור שבועה ונדר גורמים שלא יוכל לתובעו ודמי לאיסור שבת ויום טוב, ע"כ. וכוונתו לחלק בין היכא שההלואה מצד עצמה אינה יכולה להתבע, כמו זה שהלווה לעשר שנים, שבזה אין "לא יגוש", וממילא אין השמיטה משמטתו, לבין היכא שההלוואה מצד עצמה ניתנת להתבע, אלא שהתנה עמו שלא יתבענו, דכה"ג המעכב מתביעה הוא דבר חיצוני דכה"ג שביעית משמטת, כיון שיכול לנוגשו, וס"ל דתנאי זה שלא יתבענו, מועיל רק מכח נדר או שבועה.

ומוכח מדבריו דא"א להתנות שיהיה הלוה חייב בדיני שמים והמלוה לא יוכל לתובעו, ואינו נחשב לתנאי שבממון, שהרי כתב דלא מהני רק בנדר ושבועה. [ואין לומר דכוונת מהר"ח דמיירי שלא התנה כן בשעת מתן מעות, דלשון הירושלמי המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו משמע שהתנה בשעת הלואה.] ולכאורה ס"ל דזכות המלוה לתבוע בבי"ד אינה זכות נוספת במקחם, אלא כל אדם יכול לתבוע חבירו בבי"ד מכח הזכות לתבוע, ואם בי"ד רואים שהנתבע לוה מן התובע והוא חייב, בי"ד מצווים לכוף הלוה לפרוע.

בדומה לזה מצאתי בתשו' מהר"ם רוטנבורג (ח"ד סי' תלה) דהאומר לא אתבעך אין זו מחילה, אלא פיטומי מילי ויכול לתובעו. אלא שאין מדבריו ראיה לניד"ד דאפשר דתנאי בתחילת החיוב מועיל, ורק אחר ההתחייבות אינו מועיל. ואף שהרווחת זמן הפרעון מועילה בלא קנין כדין מחילה, מכ"מ אפשר דהאומר שלא אתבעך אינו נחשב למקצת מחילה.

שוב ראיתי בכסף משנה שם כתב על דברי הרמב"ם וז"ל: וכתב הר"י קורקוס ז"ל: נ"ל טעם הדבר שאע"פ שאינו יכול לנגוש אותו, כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים, גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו, קרינן ביה "לא יגוש". ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן, ע"כ. וכמו"כ כתב הרדב"ז שם וז"ל: נ"ל טעמא דאע"ג שלא יתבענו כל שעה שהוא רואה אותו הרי הוא נגוש מעצמו, ע"כ. ומדבריהם נראה שהתנאי ע"מ שלא לתובעו חל, אלא שאעפ"כ אין שביעית משמטת.

***

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל