אכילת דונג ושעוה

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא פרק יא פסוק ד)

לעיסת דונג ושעוה האם מותרת

היוצא מן הטמא טמא

מדברי הפסוק הזה למדו חז"ל (בכורות ו.) ש"היוצא מן הטמא טמא" דהיינו שלא רק הדבר הטמא עצמו כשהוא טמא אסור אלא אף דברים היוצאים ממנו טמאים.

ומשום כך אמרו שם (ז.) שחלב חמורה אסור באכילה, שהרי יוצא הוא מן הטמא, ואולם דבש דבורים מותר באכילה אף על פי שיוצא מהדבורים שהינם שרץ העוף, ובטעם הדבר נחלקו התנאים דעת התנא קמא בברייתא הוא "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר – מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן", וביאור הדברים פירש שם רש"י "שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן. ואין ממצים אותו – דובשנו מגופו", והיינו שיש חילוק בין חלב וכדומה שאסור אם חולבים מבהמה או חיה טמאים משום שהחלב נעשה על ידי גוף ואברי הבעל חיים, מה שאין כן הדבש שנכנס לגוף הדבורה ולא נעשה חלק מאבריה כלל, ורק נכנס מצד אחד ויוצא ממקום אחר התמצית של הצוף, ואילו דעת רבי יעקב בברייתא היא שהדבר מותר מפני גזירת הכתוב שנאמר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל, וכו' אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא וכו'".

למעשה נחלקו הפוסקים בטעם הדבר שדבש דבורים מותר והאם גם דבש גזין וצרעין מותר שהרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג ה"ג) כתב "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים". אולם בשולחן ערוך (יו"ד סי' פא ס"ח וס"ט) הביא מחלוקת הפוסקים לגבי "דבש צרעין", ומבואר שטעם זה תלוי במחלוקת הפוסקים.

תיאור יצירת הדונג והשעוה

משום כך דנו הפוסקים בדבר אכילת השעוה.

וזאת בהקדם תיאור יצירת השעוה וכפי שהאריך בזה הר"י שרשבסקי ממכון משכיל לדוד בקובץ בית הלל (קובץ ה עמ' צג-צה) וז"ל הדבש נוצר בזפק הדבורה תחתית הגוון מהצוף אותו מוצצת הדבורה הצוף עשוי ממים בהם מומסים דו סוכרים דהיינו סוכרים אשר המולקולות שלהם הפרודות היסודיות מורכבות משתי יחידות סוכר, עיקרו של תהליך ייצור הדבש הינו פירוק הדר סוכרים ליחידות של חך סוכרים תוך פירוק מולקולות של מים והצמדת חלקיהן אל יחידות החד סוכנים, פעולה זאת הנקראת אינברסיה מביאה להפחתת כמות המים לעומת כמות הסוכר הנוזל הצמיג המתקבל בעקבות פעילות זאת הינו הדבש. הדבש נפלט מן הזפק אל מחוץ לגופה של הדבורה לעומת הדבש שעוות הדבורים מופרשת מבלוטה מיוחדת המצויה בחלקה התחתון של בטן הדבורה והחומרים המרכיבים אותה שונים מאד מהסוכרים שבצוף אותו אוכלות הדבורים השעווה מורכבת בעיקר מתרכובות שומניות הנוצרים כתוצאה מפירוק מוחלט של מולקולות הסוכרים בתאי הדבורה ובניה של חומרים חדשים מהשומן של מולקולות אלו. התהליך מתרחש בעקבות עיכולם המלא של הסוכרים ספיגתם בדם הדבורה וביצוע שינויים ביוכימיים מופלגים בדם במסגרת תהליכי חילוף החומרים בגוף הדבורה", ע"כ.

לכאורה על פי התיאור הנ"ל אין מקום להשוואה בין הדבש המוגדר 'כמאכל הנכנס והיוצא מגוף הדבורה אך לא מתמצה ממנו' לבין השעווה שהינה חומר גוף מובהק של הדבורה והיה מקום לומר שהשעווה המשמשת כיום להברקת סוכריות כרכיב המסטיקים וכרכיב השפתונים אסורה באכילה.

ונמצא שברור שלדעת הרמב"ם והפוסקים כמותו יש מקום לכאורה לאסור את הדונג והשעוה המיוצר מגוף הדבורה.

ואכן הרב דוב לנדא (תוספת תורנית לעיתון המודיע ערב ר"ה שנת תשנב) מחמת כן כתב שיש לאסור את השעוה אסורה.

הוכחה מדברי הראשונים והפוסקים להיתר

ואמנם מדברי הראשונים והפוסקים יש להביא ראיה להיתר והוא מדברי המרדכי (עבודה זרה סוף פרק שני) והמהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא ד"ה [יב] בישולי) שכתבו בתוך דבריהם כשדנים בדיני נותן טעם לפגם, כתבו "וכן כשמרתיחין דבש בכליהן להסיר השעוה", ויש שם את רגלי הדבורים ומדוע הכלי והדבש מותרים והרי יש בזה מרגלי הדבורים וכתבו שטעם ההיתר בזה הוא משום שהרגלים נותנים טעם לפגם ומתפרקים בבישול, ומבואר בדבריהם שלא היה מקום לאסור את הדבש רק משום שיש בזה את רגלי הדבורים, אך מה שמבשלים את הדבש יחד עם השעוה אין בכך איסור, ואם היה איסור אכילה בשעוה הרי יש לאסור את הדבש מפני השעוה שמתבשל עמה, ונותן בה טעם, ומוכח שאין איסור בשעוה, והדברים הובאו בקצרה ברמ"א (יו"ד סי' קג ס"ב), וכן הוכיח הגאון רבי שלום בראנדר (צפונות קובץ טו).

טעם ההיתר בזה

אולם למעשה דעת כל פוסקי דורינו להקל בדבר ושאין בזה כלל חשש.

ובטעם הדבר כתבו בזה שלשה טעמים.

א. אין השעוה אוכל.

ב. השעוה נחשבת ל'פסולת'.

ג. דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

א. דעת הפוסקים שאין השעוה אוכל.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (ספר "בדיקת המזון כהלכה" חלק ההלכות פרק ז' הערה 27 הביא בשמו) שהשעוה אינה ממין אוכלים ואין שום אדם אוכלה בתור אוכל והוא כעפר או סיד יבש ואף אם יש שמוצצים אותה כדי להוציא ממנה הדבש אין זה אלא כמי שמוצץ עצים או אבנים להוציא מהם טעם הבלוע דודאי אינם נעשים אוכל מחמת זה. וכטעם זה כתב הגאון רבי מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קיד) בשם האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור, שאין זה נחשב כלל לאוכל ולכן אין בזה איסור אף על פי שהוא מתמצה מגופו, ואף הגאון ר"מ קליין הוסיף להרחיב בזה (שם ובסי' קטו) שאין בזה איסור כיון שאינו דבר שהוא בר אכילה כלל, וע"ש שהוכיח כן מדברי הפוסקים.

ב. דעת הפוסקים שהוא משום שהשעוה נחשבת ל'פסולת'.

הגאון רבי ישראל יעקב פישר (שו"ת אבן ישראל ח"ט סי' סה) השיב לדברי הגאון רבי מנשה קליין, וכתב לו שאם אכן היה המצב שהשעוה נחשב שנקרא שהוא מתמצה מגופו של הדבורים ממש היה הדבר צריך להיות אסור, אולם מאחר ומבואר בגמ' שבת (כ.) שהשעוה נחשבת ל"פסולתא דדיבשא הוא", אם כן זה עדיין חלק מהדבש ואינו ממש מגופו של הדבורה. ואם כי שלפי מה שנתבאר לעיל הנסיון המדעי מוכיח שאכן יש איזושהיא תכונה שהדבורה מייצרת את הדבש, צריך לומר שעיקר היצור הוא באמת מחמת הדבש וכתוסף לוואי, אלא שיש דברים שמיוצרים על ידי הדבורה, ואזלינן בתר העיקר וצ"ע.

ויסוד לדברינו יש למצוא מדברי הציץ אליעזר (חי"א סי' נט) שדן לעניניו ויובא גם להלן, שכתב לבאר שכל דבר שמיוצר על ידי הדבורה מחמת צוף הפרחים אם כי שהדבורה מעבדת אותו בצורה שונה יש בזה את הדין של דבש ראה שם שהוכיח כן, ואף כאן הרי חלק מהשעוה נוצר בעיקר משום צוף הפרחים וכפי שהארכנו לעיל.

ג. דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג (שם) כשדן לגבי היתר "מזון המלכות" אם הוא מותר כתב שעיקר דעת הפוסקים בזה היא כפי השיטות שכל דבש דבורים מותר מגזירת הכתוב, ולכן כל דבר שיוצר כעין דבש או בשייכות לדבש יש להכלילו בכלל הדין של דבש דבורים שמותר ולא מן הטעם ש"לא מתמצות מגופן" [כדעת הרמב"ם], ואמנם על זה לבד אין לסמוך כיון שדעת כמה מהפוסקים להחמיר בזה וכדעת הרמב"ם וכפי שהאריך שם, אך בצירוף כל הנתבאר יש יסוד גדול להתיר את השעוה וכמו שנתבאר.

וראה עוד בשו"ת מעשה חושב (ח"ה סי' ז) שהאריך לבאר בטוב טעם את היתר השעוה לאכילה.

וכן דעת הגר"ש ואזנר שליט"א (הובא בקובץ מבית לוי (ד) תשרי תשנח עמ' יז) להתיר. וכן בקובץ צפונות (שם) הכריע הגאון רבי שלום ברנדר, וכן כתב בהלכות חג בחג (פסח פ"ב הערה 11), [בספר בדיקת המזון כהלכתה הביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א להתיר, ואילו הגר"ד לנדו הביא בתוספת הנ"ל משמו לאסור].

הנהגת גדולי הדור למעשה

הגאון רבי שלום בראנדר (קובץ צפונות שם) הביא שהאדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה נוהג כן למעשה בליל ראש השנה שלאכילת הדבש עם החלה והתפוח, לקח בדווקא דבש אמיתי עם השעוה והיה לועסו, וכן נהג הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל למעשה בליל ר"ה כפי שהובא בקובץ מוריה (קלד שנה כד קובץ י-יב עמ' קד הערה 5)].

וכפי שנתבאר דעת גדולי הפוסקים הגרש"ז אויערבאך והגרי"י פישר, והאדמו"ר רפ"מ אלתר מגור, והגר"ש וואזנר, והגאון רבי שלום בראנדר, והגאון ר"מ קליין, ועוד להתיר את השעוה ואין זה נחשב "יוצא מן הטמא".

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא פרק יא פסוק ד)

לעיסת דונג ושעוה האם מותרת

היוצא מן הטמא טמא

מדברי הפסוק הזה למדו חז"ל (בכורות ו.) ש"היוצא מן הטמא טמא" דהיינו שלא רק הדבר הטמא עצמו כשהוא טמא אסור אלא אף דברים היוצאים ממנו טמאים.

ומשום כך אמרו שם (ז.) שחלב חמורה אסור באכילה, שהרי יוצא הוא מן הטמא, ואולם דבש דבורים מותר באכילה אף על פי שיוצא מהדבורים שהינם שרץ העוף, ובטעם הדבר נחלקו התנאים דעת התנא קמא בברייתא הוא "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר – מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן", וביאור הדברים פירש שם רש"י "שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן. ואין ממצים אותו – דובשנו מגופו", והיינו שיש חילוק בין חלב וכדומה שאסור אם חולבים מבהמה או חיה טמאים משום שהחלב נעשה על ידי גוף ואברי הבעל חיים, מה שאין כן הדבש שנכנס לגוף הדבורה ולא נעשה חלק מאבריה כלל, ורק נכנס מצד אחד ויוצא ממקום אחר התמצית של הצוף, ואילו דעת רבי יעקב בברייתא היא שהדבר מותר מפני גזירת הכתוב שנאמר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל, וכו' אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא וכו'".

למעשה נחלקו הפוסקים בטעם הדבר שדבש דבורים מותר והאם גם דבש גזין וצרעין מותר שהרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג ה"ג) כתב "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים". אולם בשולחן ערוך (יו"ד סי' פא ס"ח וס"ט) הביא מחלוקת הפוסקים לגבי "דבש צרעין", ומבואר שטעם זה תלוי במחלוקת הפוסקים.

תיאור יצירת הדונג והשעוה

משום כך דנו הפוסקים בדבר אכילת השעוה.

וזאת בהקדם תיאור יצירת השעוה וכפי שהאריך בזה הר"י שרשבסקי ממכון משכיל לדוד בקובץ בית הלל (קובץ ה עמ' צג-צה) וז"ל הדבש נוצר בזפק הדבורה תחתית הגוון מהצוף אותו מוצצת הדבורה הצוף עשוי ממים בהם מומסים דו סוכרים דהיינו סוכרים אשר המולקולות שלהם הפרודות היסודיות מורכבות משתי יחידות סוכר, עיקרו של תהליך ייצור הדבש הינו פירוק הדר סוכרים ליחידות של חך סוכרים תוך פירוק מולקולות של מים והצמדת חלקיהן אל יחידות החד סוכנים, פעולה זאת הנקראת אינברסיה מביאה להפחתת כמות המים לעומת כמות הסוכר הנוזל הצמיג המתקבל בעקבות פעילות זאת הינו הדבש. הדבש נפלט מן הזפק אל מחוץ לגופה של הדבורה לעומת הדבש שעוות הדבורים מופרשת מבלוטה מיוחדת המצויה בחלקה התחתון של בטן הדבורה והחומרים המרכיבים אותה שונים מאד מהסוכרים שבצוף אותו אוכלות הדבורים השעווה מורכבת בעיקר מתרכובות שומניות הנוצרים כתוצאה מפירוק מוחלט של מולקולות הסוכרים בתאי הדבורה ובניה של חומרים חדשים מהשומן של מולקולות אלו. התהליך מתרחש בעקבות עיכולם המלא של הסוכרים ספיגתם בדם הדבורה וביצוע שינויים ביוכימיים מופלגים בדם במסגרת תהליכי חילוף החומרים בגוף הדבורה", ע"כ.

לכאורה על פי התיאור הנ"ל אין מקום להשוואה בין הדבש המוגדר 'כמאכל הנכנס והיוצא מגוף הדבורה אך לא מתמצה ממנו' לבין השעווה שהינה חומר גוף מובהק של הדבורה והיה מקום לומר שהשעווה המשמשת כיום להברקת סוכריות כרכיב המסטיקים וכרכיב השפתונים אסורה באכילה.

ונמצא שברור שלדעת הרמב"ם והפוסקים כמותו יש מקום לכאורה לאסור את הדונג והשעוה המיוצר מגוף הדבורה.

ואכן הרב דוב לנדא (תוספת תורנית לעיתון המודיע ערב ר"ה שנת תשנב) מחמת כן כתב שיש לאסור את השעוה אסורה.

הוכחה מדברי הראשונים והפוסקים להיתר

ואמנם מדברי הראשונים והפוסקים יש להביא ראיה להיתר והוא מדברי המרדכי (עבודה זרה סוף פרק שני) והמהרי"ל (מנהגים הלכות איסור והיתר משערי דורא ד"ה [יב] בישולי) שכתבו בתוך דבריהם כשדנים בדיני נותן טעם לפגם, כתבו "וכן כשמרתיחין דבש בכליהן להסיר השעוה", ויש שם את רגלי הדבורים ומדוע הכלי והדבש מותרים והרי יש בזה מרגלי הדבורים וכתבו שטעם ההיתר בזה הוא משום שהרגלים נותנים טעם לפגם ומתפרקים בבישול, ומבואר בדבריהם שלא היה מקום לאסור את הדבש רק משום שיש בזה את רגלי הדבורים, אך מה שמבשלים את הדבש יחד עם השעוה אין בכך איסור, ואם היה איסור אכילה בשעוה הרי יש לאסור את הדבש מפני השעוה שמתבשל עמה, ונותן בה טעם, ומוכח שאין איסור בשעוה, והדברים הובאו בקצרה ברמ"א (יו"ד סי' קג ס"ב), וכן הוכיח הגאון רבי שלום בראנדר (צפונות קובץ טו).

טעם ההיתר בזה

אולם למעשה דעת כל פוסקי דורינו להקל בדבר ושאין בזה כלל חשש.

ובטעם הדבר כתבו בזה שלשה טעמים.

א. אין השעוה אוכל.

ב. השעוה נחשבת ל'פסולת'.

ג. דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

א. דעת הפוסקים שאין השעוה אוכל.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (ספר "בדיקת המזון כהלכה" חלק ההלכות פרק ז' הערה 27 הביא בשמו) שהשעוה אינה ממין אוכלים ואין שום אדם אוכלה בתור אוכל והוא כעפר או סיד יבש ואף אם יש שמוצצים אותה כדי להוציא ממנה הדבש אין זה אלא כמי שמוצץ עצים או אבנים להוציא מהם טעם הבלוע דודאי אינם נעשים אוכל מחמת זה. וכטעם זה כתב הגאון רבי מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קיד) בשם האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור, שאין זה נחשב כלל לאוכל ולכן אין בזה איסור אף על פי שהוא מתמצה מגופו, ואף הגאון ר"מ קליין הוסיף להרחיב בזה (שם ובסי' קטו) שאין בזה איסור כיון שאינו דבר שהוא בר אכילה כלל, וע"ש שהוכיח כן מדברי הפוסקים.

ב. דעת הפוסקים שהוא משום שהשעוה נחשבת ל'פסולת'.

הגאון רבי ישראל יעקב פישר (שו"ת אבן ישראל ח"ט סי' סה) השיב לדברי הגאון רבי מנשה קליין, וכתב לו שאם אכן היה המצב שהשעוה נחשב שנקרא שהוא מתמצה מגופו של הדבורים ממש היה הדבר צריך להיות אסור, אולם מאחר ומבואר בגמ' שבת (כ.) שהשעוה נחשבת ל"פסולתא דדיבשא הוא", אם כן זה עדיין חלק מהדבש ואינו ממש מגופו של הדבורה. ואם כי שלפי מה שנתבאר לעיל הנסיון המדעי מוכיח שאכן יש איזושהיא תכונה שהדבורה מייצרת את הדבש, צריך לומר שעיקר היצור הוא באמת מחמת הדבש וכתוסף לוואי, אלא שיש דברים שמיוצרים על ידי הדבורה, ואזלינן בתר העיקר וצ"ע.

ויסוד לדברינו יש למצוא מדברי הציץ אליעזר (חי"א סי' נט) שדן לעניניו ויובא גם להלן, שכתב לבאר שכל דבר שמיוצר על ידי הדבורה מחמת צוף הפרחים אם כי שהדבורה מעבדת אותו בצורה שונה יש בזה את הדין של דבש ראה שם שהוכיח כן, ואף כאן הרי חלק מהשעוה נוצר בעיקר משום צוף הפרחים וכפי שהארכנו לעיל.

ג. דעת הפוסקים שטעם היתר הדבש מגזירת הכתוב.

הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג (שם) כשדן לגבי היתר "מזון המלכות" אם הוא מותר כתב שעיקר דעת הפוסקים בזה היא כפי השיטות שכל דבש דבורים מותר מגזירת הכתוב, ולכן כל דבר שיוצר כעין דבש או בשייכות לדבש יש להכלילו בכלל הדין של דבש דבורים שמותר ולא מן הטעם ש"לא מתמצות מגופן" [כדעת הרמב"ם], ואמנם על זה לבד אין לסמוך כיון שדעת כמה מהפוסקים להחמיר בזה וכדעת הרמב"ם וכפי שהאריך שם, אך בצירוף כל הנתבאר יש יסוד גדול להתיר את השעוה וכמו שנתבאר.

וראה עוד בשו"ת מעשה חושב (ח"ה סי' ז) שהאריך לבאר בטוב טעם את היתר השעוה לאכילה.

וכן דעת הגר"ש ואזנר שליט"א (הובא בקובץ מבית לוי (ד) תשרי תשנח עמ' יז) להתיר. וכן בקובץ צפונות (שם) הכריע הגאון רבי שלום ברנדר, וכן כתב בהלכות חג בחג (פסח פ"ב הערה 11), [בספר בדיקת המזון כהלכתה הביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א להתיר, ואילו הגר"ד לנדו הביא בתוספת הנ"ל משמו לאסור].

הנהגת גדולי הדור למעשה

הגאון רבי שלום בראנדר (קובץ צפונות שם) הביא שהאדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה נוהג כן למעשה בליל ראש השנה שלאכילת הדבש עם החלה והתפוח, לקח בדווקא דבש אמיתי עם השעוה והיה לועסו, וכן נהג הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל למעשה בליל ר"ה כפי שהובא בקובץ מוריה (קלד שנה כד קובץ י-יב עמ' קד הערה 5)].

וכפי שנתבאר דעת גדולי הפוסקים הגרש"ז אויערבאך והגרי"י פישר, והאדמו"ר רפ"מ אלתר מגור, והגר"ש וואזנר, והגאון רבי שלום בראנדר, והגאון ר"מ קליין, ועוד להתיר את השעוה ואין זה נחשב "יוצא מן דהטמא".