האם מותר להפקיר את חמצי, להניח אותו ברחוב ולאחר הפסח אם הוא עדיין במקום לקחת אותו בחזרה.
בכבוד רב ובברכת פסח כשר ושמח
מוטי
תשובה:
אם בשעה שנותנים את החמץ ברשות הרבים בדעת הנותנו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח, לא מועיל מה שמפקירו ונותנו ברשות הרבים, אך אם הפקירו באופן גמור ברשות הרבים ולא חושב כלל לחזור וליטלו לאחר הפסח, ולאחר הפסח מצאו במקום שהפקירו ברשות הרבים, רשאי לחזור ולזכות בו.
מקורות:
כתב השו"ע (או"ח סי' תמה ס"ג) "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו" מדברי השו"ע למדו הפוסקים שסובר שאף אם מפקירו קודם זמן איסורו זה לא מספיק בשביל להיפטר מחיוב ביעור, ולכן אם הפקיר וראה את החמץ לאחר זמן איסורו שעדיין לא נעלם על ידי העורבים חייב לבער, אולם למעשה הסכמת הפוסקים שלא כן אלא כמו שכתב המשנ"ב (שם ס"ק יח) "והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א], אלא דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר" ומקור דבריו הוא מדברי שו"ע הרב (או"ח סי' תלו ס"כ, וסי' תמה ס"ב ובקונטרס אחרון סק"א), והטעם בזה משום שחששו חכמים שבני אדם יערימו ויאמרו שהפקירו ובאמת לא יפקיר זאת כמו שצריך.
כוונתי הייתה שתתייחס לדרכי משה בסי' תמה שמסתייג מהעניין. ורציתי לדעת מה דעת הפוסקים האחרונים בקשר לשאלה זו.
בכבוד רב
מוטי
ציינתי בגלל זה את דברי השו"ע הרב בקונטרס אחרון סק"א שמתייחס לנושא, ודעת הפוסקים בזה כמו שכתבנו.
השאר תגובה