לתרומות לחץ כאן

השבת הגזילה בקטן שגנב ועושה תשובה לאחר כמה שנים

א. חיוב השבה כשהגזילה קיימת או כשנהנה ממנה

ב. חיוב השבה לפנים משורת הדין

ג. שיעור הכפרה לפנים משורת הדין

ד. חיובים הנובעים ממשא ומתן

ה. חיובים הנובעים מהלואות

ו. חילוק בין קטן שיש לו אב לבין יתום

ז. אם לא יודע אם הגניבות היו קיימות כשהיה בן יג שנים

ח. חיוב השבה בגזלן מן הרבים

ט. כשהנגזלים אינם ידועים

י. חיוב השבת הגזל ליד הנגזל

יא. הצעה מעשית לתקנת השבים בבא לצאת ידי שמים

יב. סיכום

פרשת ויקרא

"והשיב את הגזלה אשר גזל"- (ויקרא ה כג)

השבת גניבות שגנב בקטנותו

אדם שנכשל בימי נעוריו באיסור גזל. מבקש לתקן לו דרך תשובה להשיב הגזילות שהיה רגיל בהם בצעירותו. וזאת מכיון שהיה רגיל לגנוב בחנויות למצרכי מזון וכן מחנויות של ספרים. וכן פריטים קטנים מהרבה מקומות, כיצד יקיים מצות והשיב את הגזילה בפרט שלא הכל זכור לו, ובנוסף בהיותו בעל משפחה כיום, אין ביכלתו להשיב כל הגזילות כי רבים המה ומצטרפים לחשבון גדול.

א. חיוב השבה כשהגזילה קיימת או כשנהנה ממנה

חלוק הדבר בין גניבות או גזילות שהיו קיימות בשעה שהגיע לגיל מצוות (בן יג שנים), לבין אם כבר לא היו קיימות אז, וכמבואר בשולחן ערוך סימן שמט סעיף ג "קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל", ולכן אותם גזילות שגנב כשהיה קודם יג שנים, ולא נשארו קיימות לאחר מכן פטור מלשלם, ואילו אותם גניבות שהיו קיימות כשהיה בן יג שנים חייב לשלם.

אולם בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קעז) הוסיף בזה חילוק נוסף והוא שאם נהנה הקטן מהגזילה חייב לשלם אף כאשר הגניבה אינה כבר בעין כהשגדיל, וכל מה שכתב השו"ע שפטור הוא דווקא בגזל ונאבד לפני שנהנה. וכתב לדייק כן מלשון הרמב"ם שהוא מקור דברי השו"ע, וז"ל השבות יעקב "ועיקר דין זה הוא ברמב"ם פ"א מה' גניבה דין ח' וז"ל קטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל עכ"ל [הרמב"ם] הרי להדיא דדוקא היכא שנאבד אינו חייב לשלם משא"כ היכי דעודו בידו ונהנה מהממון ודאי חייב לשלם וכמבואר בח"מ סי' רל"ה סס"י ט"ו, וכן מבואר שם בסמ"ע וזה ברור", וכוונתו שכמו שמצינו לגבי קטן שלוה מעות מאחרים בעודו קטן שחייב לשלם והטעם כיון שנהנה מהממון הוא הדין בגנב דבר ונהנה ממנו, הרי דמי ההנאה בידו ועליו לשלם על הנאתו.

לעומת זאת בערך שי (חו"מ סימן שמ"ט) ובשו"ת חמדת משה (השמטה לח"ג דף קיג. מדפי הספר) חלקו בתוקף על השבות יעקב, והוכיחו מדברי הש"ס והפוסקים שאין חילוק בין נהנה הקטן לנאבד, וכל שאין הגזילה בעין אין בו חיוב מדינא לשלם כשיגדיל, והוכחה לכך הוכיחו ממה שאמרו בגמ' (ב"ק קיב.) לגבי אדם שגנב והניח לפני בניו "תניא אידך, הגוזל ומאכיל בניו פטורין מלשלם, הניח לפניהם ואכלום בין גדולים בין קטנים חייבין – ומקשה הגמרא – קטנים מי מיחייבי? לא יהא אלא דאזיק אזוקי [כמי שנכנסו לחצרו של בעל הבית והזיקוהו שפטורים] א"ר פפא, הכי קאמר, הניח לפניהם ועדיין לא אכלום בין גדולים בין קטנים חייבין" ע"כ, ומבואר שדין גניבת קטן ואכילתו כדין מזיק קטן, ואין חילוק ביניהם, והוא לא כדברי השבות יעקב [וראה שם בחמדת משה שכתב שדוחק לחלק אם מעשה הגניבה נעשה על ידי האב או הקטן, שסוף סוף הוא נהנה מגניבה זו ומדוע לא יתחייב, ועוד שהרי הגמ' מדמה את זה לקטן שהזיק ולדברי השבות יעקב יש חילוק בין אם נהנה כמו בהניח לפניהם, לבין אם הזיק ומוכח שאין חילוק].

אמנם יש מהראשונים הסובר שקטן שגנב או הזיק חייב לשלם מעיקר הדין לכשיגדיל, וכל מה שאמרו "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים" היינו דווקא בעודם קטנים שאין בית דין נזקק לדון אותם כשהם קטנים, אולם לאחר שיגדלו בי"ד דן אותם וגובה מהם את מה שעשו בקטנותם, וכפי שכתב הגה' אשרי (ב"ק פ"ח סי' ט), אלא שכבר כתבו כל הפוסקים (ים של שלמה ב"ק פ"ח סי' כז, משנה למלך (מלוה ולוה פ"י הי"ד) ובשו"ת רבי עקיבא איגר ח"א סימן קמז).

ב. חיוב השבה לפנים משורת הדין

אמנם כל זה שנתבאר אם יש חיוב לאחר שהגדיל לשלם, הוא דווקא לגבי חיוב החזרת גזילה מעיקר הדין, אולם אף אם אין הגזילה בעין לדעת רבים מהפוסקים יש בזה על כל פנים חיוב לשלם לפנים משורת הדין את כל הגזילות כשהגדיל, ולכן אם בעל יכולת הוא יעשה כן.

וחיוב זה הביאו גם המשנה ברורה (סימן שמג ס"ק ט) "קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו] אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא, אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]".

ודעת הערך שי  (שם) שבית דין כופין את מי שהזיק או גנב בקטנותו לעשות לפנים משורת הדין בזה, וכמו שאמרו במס' ב"ק (צח:) שרפרם כפה על רב אשי לשלם שטר ששרף בילדותו. ולכן פשוט שאם יש ביכולתו להחזיר לכל הנגזלים יעשה כן. אולם הוסיף בזה שכל זה שכופין אותו לצאת ידי שמים הוא דווקא אם הזיק בקטנותו דבר שאם היה מזיק בגדלותו היה חייב מעיקר הדין,אך כאשר אם היה עושה דבר זה בגדלותו ולא חייב על היזק זה רק לצאת ידי שמים או לפנים משורת הדין, אין בו חיוב כלל לשלם על מה שעשה בקטנותו.

ג. שיעור הכפרה לפנים משורת הדין

מעתה יש לברר שיעור הממון שמחויב בו לפנים משורת הדין כשיגדיל להיות לו לכפרה, והנה בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סב) לא רצה לתת שיעור לדבר זה, וז"ל שם "אמנם בה"ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה, אני אינני רגיל כל כך להעריך כפרה ותשובה במשקל". ומדבריו אלה דייק בשו"ת שבות יעקב (שם) שאף כשצריך להחזיר כדי לצאת ידי שמים אין מן הצורך לשלם הכל.

והוסיף שם בשו"ת שבות יעקב, "וכן משמעות לשון רמ"א באו"ח שכתב שיקבל איזה דבר לתשובה על כן המוחל לא יהיה אכזרי ויפוייס במה דיפייס משום תקנת השבים כאלו שרוצים לצאת ידי שמים". והגם שבספר חסידים (סי' תרצ"ב) משמע שחייב לשלם הכל כשהגדיל, כתב על כך בשבות יעקב "ואולי ממדות חסידות קאמר או שהיה ממון הגניבה תחת ידו".

העולה מזה דאם יש לו אפשרות לפייס את הנגזל במחיר מסויים, יצא בזה ידי חובתו. ובאם קשה לו לפנות להנגזל מחמת הבושה וכיו"ב, יעשה הפיוס ע"י שליח שהנגזל מעריכו ויקבל ממנו הפיוס, אחר שיסביר לו שרוצה באמת בתקנת השבים אלא שאין באפשרות הגזלן כיום להשיב הכל, וא"צ השליח לומר לו מי הוא הגזלן.

ד. חיובים הנובעים ממשא ומתן

אמנם בדבר  של משא ומתן שסחר בהן בקטנותו אחר שהגיע לעונת הפעוטות, יש בזה חיוב מדינא גם על הקטן לשלם. ולכן אם הקטן קנה במכלת בהקפה ולא שילם תמורתם או שמחק והעלים חובות מקופת החנות בקטנותו, בזה יש חיוב מדינא לשלם אף בקטנותו וכ"ש משהגדיל.

והדברים מפורשים בשולחן ערוך (חו"מ סי' צו ס"ג) "אם טענו בדבר שיש לו הנאה לקטן, כגון עסק משא ומתן, לאחר שהגיע לעונת הפעוטות, והודה הקטן, נפרעים מנכסיו, ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו, וישלם. ואם כפר הקטן, ממתינים עד שיגדיל וישבע היסת. ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה, כגון נזקים וחבלות, אע"פ שמודה ואע"פ שיש לו ממה לשלם, פטור, ואפילו לאחר שהגדיל".

ה. חיובים הנובעים מהלואות

כתב השו"ע (סי' רלה סט"ו) "קטן שלוה מאחרים, יש מי שאומר שחייב לשלם כשיגדיל, ויש מי שפוטר. ויש מי שמחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו, אבל אם אינו ידוע שלוה לצורך מזונותיו אין נפרעין ממנו". מדברי השו"ע מבואר שלש שיטות בקטן שלוה מעות, או שחייב בכל ענין, או שפטור בכל ענין או שתלוי מדוע לוה, שאם לוה לצורך קנית מוצרי מזון חייב, אך אם לוה לצורך דברים אחרים אפילו לקניה וכדומה פטור מלשלם. ודעת הסמ"ע (ס"ק מ"ג) שדעה שלישית המחייבת קטן בהלואה לצורך מזונות מדובר אפילו בקטן ממש כבן שש אם יש לו דעת מעט. ובשו"ת רבי עקיבא איגר (שם) כתב שכל המחלוקת הוא רק בנותן לקטן מעות לצורך מזונות, אבל באופן שנתנו לקטן מזונות ממש בהלואה לכו"ע חייב הקטן לשלם כשיגדיל, וז"ל שם "דאף אם נימא דלא כהסמ"ע "דקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות פטור. היינו רק בהלוה לו מעות למזונות. דבשעה שהוציא מעותיו והלוה אותם לקטן עדיין לא נעשה צרכו דקטן. ולא נשתעבד הקטן לשלם ההלואה. ואח"כ כשהקטן בעצמו מפרנס את עצמו ממעות ההם. הוי רק כאכלו קטנים מעצמם מאיש אחר דרך גזילה דודאי פטורים כדפרכינן בפשיטות ר"פ הגוזל בתרא. קטנים מי מחייבי לו יהיה דאזיק אזוקי. אבל בזן אותם דרך הלואה כיון דמוציא המעות לצרכי יתומים חייבים לשלם".

ולפ"ז יש לדון בקטן הלוקח מזונות בהקפה מהחנות, דהוי כהלוה לו מזונות ממש. וא"כ החיוב עליו לשלם אף בקטנותו. והגם שהיה מקום לומר שמאחר ולמעשה בעל החנות זקף את המעות במלוה, ממילא נחשב כחוב בעלמא, אך למעיין שם בשו"ת רע"א יראה שמדובר גם באופן זה שאחד פירנס לקטן יתום ותובע דמי מזונות, והשוה את זה לנידון של הסמ"ע.

ו. חילוק בין קטן שיש לו אב לבין יתום

אמנם יש חילוק בזה בין אם קטן זה יש לו אב לבין אם אין לו אב, והיינו שכל דברי השו"ע שכתב את דעות הפוסקים אם קטן שלוה מאחרים אם חייב או פטור היינו דווקא באופן שאין לו אב, ולקח לצורך עצמו, אך אם יש לו אב, יתכן שפטור, ומקור הדברים הוא על פי מה שכתב השו"ע (שם ס"ב) לאחר שהביא בסעיף א את הדינים מתי קטן יכול לקנות ולמכור כתב השו"ע "אם היה לו אפוטרופוס, אין מעשיו כלום אפילו במטלטלים, אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו, במטלטלים, קיים" ע"כ, הרי מפורש שכל דיני מקח וממכר וחיוביו הוא דווקא באופן שאין לו אפוטרופוס, ולפי זה אם יש לו אב שהוא כמו אפורטרופוס, אין הלואתו הלואה.

והטעם בזה מאחר וכל מה שמעשי קטן בקניינו הוא משום תקנת חכמים ולא מן התורה, ותקנו כן משום "כדי חייו" וכמבואר בגמ' גיטין (נה.), לכן בקטן שיש מי שידאג לו לכל צרכיו לא תקנו בו חכמים קניינים, ולכן גם לא תקנו בו חיוב לגבי הלואה, שסיבת הדין שחייב בהלואות הוא משום שדומה למקח וממכר, וכמו שכתב הרא"ש (שהוא מקור דעות הראשונים שהביא השו"ע, כתובות פי"ג סי' ז), והדברים מפורשים בדברי תרומת הדשן (ח"א סי' שמח) וז"ל "ונראה נמי כיון דכתב אשירי דקטן שלוה לצורך חייב לפרוע, והטעם הואיל ומקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים ה"ה הלואתו הלואה. וא"כ אם יש לקטן אפטרופוס אין הלואתו הלואה כמו שאין לו מו"מ אם יש לו אפטרופוס כדמסיק תלמודא פ' מציאת האשה" עכ"ל. ולכן אם קטן זה יש לו אב דינו כקטן שגנב ותלוי אם זה בעין או לא, אבל אם היה יתום חייב על דברים שלקח בהלואה, אם לא מינו לו בית דין אפוטרופוס.

ז. אם לא יודע אם הגניבות היו קיימות כשהיה בן יג שנים

אם יודע שגנב קודם שהיה בן שלש עשרה, אך לא יודע איזה מהגניבות היו קיימות באותו זמן ואילו כבר נאכלו, מעיקר הדין פטור כיון שזה נחשב "איני יודע אם גזלתיך", אולם נראה שבכגון זה ודאי יש חיוב יותר לשלם כדי לצאת ידי שמים, כיון שודאי עשה מעשה גזילה ולא יודע אם נפטר מחמת שהיה קטן, וכן יש לדייק מלשון השו"ע "אם הן בעין" ולכאורה אפילו אם הם בעין מדוע יהיה חייב להשיב אם אינם תחת ידו, והיה השו"ע צריך לכתוב "שאם הם תחת ידו חייב" והטעם שכדי להתחייב בגניבה צריך לעשות מעשה קנין של גניבה, [וכמבואר בגמ' ב"ק עט. שרק לאחר שמוציא מרשות הבעלים ועושה מעשה כמו קנין משיכה או קנין חצר נחשב לגנב], ומזה שציין השו"ע רק אם הם בעין שחייב, מוכח שאין צריך מעשה גניבה מחודש אלא שהמעשה שעשה בקטנותו מועיל לענין חיובי השבה ודו"ק.

ועי' שו"ת ארץ צבי (פרומר, ח"ב סי' סב) שנסתפק אם קטן שגנב ונתייאשו הבעלים וגדל אם קונה, האם זה נחשב באיסורא אתא לידי' או בהיתירא וכתב לתלות במחל' הסוגיות (סנהדרין נה:, ויבמות לג.) אם מעשה עבירה של קטן חשיב מעשה אלא שהתורה חסה עליו ופטרתו מן העונש, או שלא נחשב מעשה עבירה כלל, ובשו"ת חלקת יואב (א, או"ח א) כתב שאין בזה מחל' הסוגיות ורק תלוי אם זה מעשה התלוי בהנאה וחשיב מעשה אף בקטן כמו במעשה דעריות, לבין מעשה עבירה רגיל דבזה לא נחשב למעשה, ולפי"ז בגזילה לא חשיב מעשה כלל, ואמנם מזה שמועיל מן התורה קנין לקטן על ידי דעת אחרת מקנה מוכח שמעשה קנין חשוב כמעשה והחסרון הוא רק ב'דעת', וע"כ נראה שנחשב בודאי שהגניבה היא בגדר של "באיסורא אתא לידיה" והוא הדין בנדון דידן שנחשב למעשה גניבה ויש עליו חיוב השבה מיד כשיגדיל.

אמנם בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קכו) כתב שמאחר ולא עבר על איסור לא תגזול אינו חייב להחזיר גם כשהגדיל, ודבריו צ"ב שא"כ מדוע חייב להחזיר אם הגזילה בעין, ובפתחי חשן (גניבה פ"ד הערה נו) כתב שלדבריו צ"ל דהכוונה שהבעלים נוטלים את שלהם, וזה תמוה, דהרי גם קודם שהגדילו יכולים הבעלים ליטול את שלהם, וכמו שכתב בשו"ת ארץ צבי (שם) והוא פשוט שהרי ודאי אינו של הקטן, וא"כ מה החילוק אם הגדילו או לא, והרי גם קודם שהגדילו יכולים הבעלים ליטול את שלהם, ומדוע נקט השו"ע חילוק בין קטנים לגדולים.

ח. חיוב השבה בגזלן מן הרבים

בבא לעשות תשובה לגבי הגזילות שגנב משהגיע לגיל חיוב מצוות. הנה אף שרבים הם הנגזלים, הרי  מן הדין חייב להחזיר לכל הנגזלים. אמנם אף שהוא חייב להחזיר אף אם אין הגזילה קיימת, מ"מ מפני תקנת השבים תקנו חז"ל שלא לקבל ממנו. כמו שכתב השו"ע (חו"מ סימן שסו) "גזלן מפורסם (שעסקיו בכך ותשובתו קשה) הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת  אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה, ואם רצה לצאת ידי שמים והחזיר, אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו". והוסיף הסמ"ע (ס"ק א) דאף בעשיר שיעלה לו ההשבה בהרבה הוצאות הדין כן. וז"ל "דגזלן כי האי כל אשר לו לא יספיק לו כשיחזיר לכל אחד מה שגזלו, ואף אם הגזלן הוא עשיר, מ"מ כיון דיצטרך לבזבז ולהוציא מידו ממון הרבה לא יחזור בתשובה, גם אינו יודע למי ישיב כיון שעסקיו בכך וגזל הרבה". וכל זה תקנה על נגזל שלא יקבל, אבל הגזלן מצד עצמו יש עליו החיוב השבה.

וכתב הש"ך שם סק"א בשם ספר חסידים סימן תתרפ"ז דוקא כשהנגזל אין חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לקבל כדי שיפרע לבעלים חובות שלו.

ולפ"ז שלפי המצב כהיום שבדרך כלל כל הנגזלים בעלי חובות, כיון שעליו החיוב להחזיר, ועל הנגזל ליכא תקנה שלא לקבל. ויש לעיין כיצד לתקן דרך תשובה גם באופן זה, לפתוח פתח לשבים באמת.

ט. כשהנגזלים אינם ידועים

וכשלא יודע למי להחזיר, יש תקנה לגזלן דרבים והוא מה שאמרו שם בשולחן ערוך סעיף ב' "הרועים והגבאים והמוכסים, תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואין יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות". וביאר בסמ"ע ס"ק ה דאז גם הנגזל יהנה מן הדברים הנעשים מדמי הגזילה". ועי"ש בפת"ש ס"ק ב' דבזה ליכא תקנה שלא לקבל ממנו.

ובערוך השולחן חושן משפט סימן שסו סעיף ג ביאר בזה וז"ל "לפיכך אמרו חכמים שיעשו בהגזילות צרכי רבים כגון בורות שיחין ומערות ותקוני דרכים ומרחצאות וכיוצא באלו דגם הנגזלים יהנו מזה, אבל מחילה לא שייך בהם דהא אין מי שיודע אם גזלו אם לאו. וכשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם יהנה כפי ערך גזילתו ושימחלו לו והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים".

ולפי האמור נמצא דבמקום שברור שאין הנגזל יגיע להנאה מהצרכי רבים שיעשה הגזלן כגון שדר במקום רחוק, אין שום ענין לעשות צרכי רבים. ובפתחי חושן (פרק ד' הערה ג) כתב שלדעתו שאין ענין זה לעשות צרכי רבים רק באותם שעסקיהם עם הרבים כאותם המנויים בשו"ע וכן במשקלות, אבל לא במי שגזל מרבים ובפרט שגם תקנת רבים אינה תקנה גמורה. ושוב הסתפק שם אם חיוב זה דצרכי רבים הוא מדינא או רק מדיני שמים. ובערוך השלחן כתב שאין ב"ד כופין לזה לעשות צרכי רבים. וכל זה כשאין יודע למי גזל, אבל ביודע ישאיר הממון אצלו עד שיגיע לידם, שהרי לאותם אנשים שמכיר שגזל מהם חייב להחזיר, ולא די במה שנהנה ממנו. וכן הביא שם בשם שו"ע הרב.

ומה שיש שנהגו לתת לצדקה לטובת בעל הממון, אין זה שום ענין אף באין ידוע ממי גזל, דבמקום שיש חיוב השבה צריך לעשות דרך השבה. וביאר שם בפת"ח דמה שיש נהגו כך הוא דוקא במקום שאין חיוב השבה מצד הדין, עשו כן לפנים משורת הדין.

י. חיוב השבת הגזל ליד הנגזל

כתב בשולחן ערוך סימן שסז סעיף א "הגוזל את חבירו, אע"פ שכפר בו, הואיל ולא נשבע, אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם, אלא יהא בידו עד שיבואו, (ויודיע אותם) ויטלו את שלהם". ולדעת הסמ"ע הוא מפני תקנת השבים. והש"ך (ס"ק ב) תמה על דבריו וכתב שמדברי הגמ' משמע שמעיקר הדין  אינו חייב לרדוף אחריו.

והש"ך (ס"ק א) הוסיף על מה שכתב השו"ע "אינו חייב לרדוף אחריו" שהוא אף באופן שרוצה לצאת ידי שמים אינו חייב לרדוף אחריו. אולם הנתיבות המשפט (סימן ע"ו סק"י) כתב שלצאת ידי שמים חייב עד שיגיע לידו. אך נראה שבאמת לא נחלקו בזה הש"ך והנתיבות, שבאופן שהודה הגזלן שחייב גם לדעת הנתיבות אין חיוב לצאת ידי שמים וכפי שכתב הוא עצמו שם שנחשב כפקדון ביד הגזלן.

ונמצא שכשמודה להנגזל שחייב לו ומוכן להשיבו, משעה זו כבר אין זה גזל תחת ידו ואינו עובר בלא תגזול. ומעתה אינו חייב לטרוח אחריו ונחשב כפקדון בידו עד שיבוא הנגזל ויקחנו בעצמו. ובקצות החושן ס"ק א  חידש שאין צריך להודות בפועל אלא שמכיון שמוחלט אצלו להשיב, הגזל הופך לפקדון. וז"ל שם "ונראה דאפילו אינו מודה כלל אלא שהוא בעצמו רוצה לצאת ידי שמים ולהחזיר הגזילה כיון דידע למאן גזליה ומזומן להחזיר הו"ל כפקדון גביה וא"צ כלל הודעה. ומה שאמרו בגמרא כמאן דאמר יהיו לי בידך, היינו כמאן דאמר בפירוש יהיו לי בידך ודאי אין צריך להוליך, כן בדינו זה שמזומן להחזיר".

אלא שבכך עדיין לא יצאנו ידי חובה, שהרי הגם שהוחלט אצלו להשיב, ואף שהודה על כך. מ"מ כיון שהנגזל אינו יודע מהודאתו והחלטתו, עדיין לא יצא ידי השבה. ולכן הוסיף הרמ"א שם בסעיף א' "ויודיע אותם". ולדעת הב"ח סוברים הטור והרא"ש שאם הנגזל דר במקום רחוק צריך לשלוח להודיע לו שהוא מוכן להשיב. אלא שהסמ"ע פירש שמספיק בכך כשיבוא לעיר להודיעו. ואילו להש"ך סוברים גם הרמב"ם והמחבר שצריך לשלוח להודיעו. וסיים הש"ך ס"ק ג "ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיע לו אינו יוצא ידי שמים לרבי טרפון ולר"ע אף מדינא חייב".

ובאופן שהגזלן הלך למקום אחר דעת נתיבות המשפט (סימן רל"ב סק"י) שגם בזה יש משום תקנת השבים ולא חייבוהו ללכת למקום הנגזל. לעומת זאת דעת ערוך השולחן (סימן שסז סעיף א) שחייב להחזיר למקום הנגזל, וז"ל "נראה דזהו דוקא כשגזלו כאן והנגזל הלך למקום אחר אבל אם גזלו במקום האחר שהנגזל גם עתה שם מחוייב להוליך לו למקום שגזלו דכל הגזלנים צריכין להשיב לאותו מקום שגזלו [וכ"מ בש"ך סי' שפ"ו סק"ח]". וראה גם במנחת פתים סימן שס"ז שדן בזה, וכתב שמסתבר שחייב להחזירו למקומו כמו במטבע שהפילה לים.

יא. הצעה מעשית לתקנת השבים בבא לצאת ידי שמים

ברם מכיון שבאופן מעשי קשה בהרבה מקרים בכאלו בני אדם שהיו רגילים בחטא הנ"ל לעשות תשובה ולהחזיר הגזילות, מכמה טעמים: הן מצד הבושה, הן מצד הקושי למצוא כל הנגזלים, הן מצד שקשה לשער גובה החיוב מצד רבוי הגזילות. וכן קשה לשער כמה בימי קטנותו וכמה בימי גדלותו. איזה מצד הדין ואיזה מצד לצאת ידי שמים.  משום כך נראה למצוא פתח לשבים באמת, בכדי להקל מעליהם דרכי התשובה בבואם לצאת ידי שמים בהשבת  הגזל כדלהלן.

מאחר ונתבאר לעיל שיוצאים ידי חובת השבה ע"י שמודיעים להנגזלים שהוא מוכן להשיב, נראה לתקן עצה בכך להבא לעשות תשובה. שיפנה לב"ד שבמקום מגוריו בימי נעוריו, ששם מקום הגזל.  שהם יפרסמו ברבים שיש מאן דהוא שגזל מהרבה חנויות באזור זה. לפני כך וכך שנים, והיות והם מכירים שהוא שב באמת ומוכן להשיב הגזילות וקשה עליו לבוא לכל אחד מהנגזלים, מתבקשים אלה הרוצים בכך, לבוא לב"ד לקבל דמיהם, (ואפשר להוסיף שמי שרוצה לסייע וכו' למצוה יחשב שימחל לו בלב שלם).

והרווחנו בזה בעיקר שכיון שההודעה שנתפרסמה הגיעה גם להנגזל, הפך הגזל לפקדון. ועוד שכשיבוא הנגזל לבי"ד לבקש דמיו, יש אפשרות לבקש ממנו שיתפשר למחול על חלק מהחוב לטובת הגזלן שדחוק הוא,  ומצוה גדולה יש בכך, וכן כשיראו שהוא קל ויש תקנה, עי"ז יחזירו גם אחרים שמבקשים להשיב ואין בידם.

יב. לסיכום:

גניבה או גזילה שעשה אדם בקטנותו לפני גיל בר מצוה, אם עשה כן לשם גניבה כגון שנכנס לחנות ולקח דברים על דעת שלא לשלם בלא שבעל החנות ידע וכל שכן אם נכנס לבית חבירו בגניבה ולקח שלא בידיעתו דבר, מעיקר הדין חייב להחזיר רק את הגזילות שהיו תחת ידו גם לאחר שנעשה בר מצוה, והגניבות שלא היו באותה שעה כבר בעולם יש להחזיר תמורתם לפנים משורת הדין וכפי יכלתו.

חובות שעשה קטן שאין לו אב או אחראי מטעם בית דין, מחמת שסחר במשא ומתן, כגון שנכנס לחנות לקחת ולא היה לו מעות וחשב לשלם בבוא הזמן, וכיוצא בזה, אם עשה כן לאחר שהגיע לגיל שבע ומעלה, עליו להחזירם מעיקר הדין. וכל שכן אם לוה כסף מחבר או מאדם גדול לקנות בהם מוצרי מזון שחייב להחזיר, וי"א שחובות אלו שהם לצורך מזונותיו חייב להחזיר אף בפחות מגיל שש.

גניבה וגזילה שעשה לאחר שנעשה בר מצוה, מן הדין חייב להחזיר לכל הנגזלים  אלא שאם הם רבים שאין ביכלתו להחזיר לכולם, יש בזה תקנת השבים, שתקנו חז"ל שלא לקבל ממנו. וכשאין יודע מי הם, יעשה מהם צרכי רבים כפי יכלתו בכדי שהנגזלים יהנו מכך כגון שיתן כסף למוסד העוסק בעזרה לכלל הציבור.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *