ספירת אנשים בהלכה – פרשת כי תשא

א) הקדמה

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיי בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל יב).

מדברי הפסוק למדנו שספירת בני ישראל יכולה להביא לידי מיתה, וכפי שהביא רש"י "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".

בטעם הדבר מצינו ברבינו בחיי שמבאר זאת "וְגִלָה לְךָ הַכָּתוּב כִּי הָעָם הַנִּפְרָט בְּמִנְיָנוֹ כָּל אֶחָד לְגֻלְגְּלוֹתָם, הִנֵּה הוּא מֻשְׁגָּח מִבַּעַל הַהַשְׁגָּחָה יִתְעַלֶּה וְכָל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו וְאָז יָחוּל הַנָּגֶף, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה עִנְיָנוֹ נִמְשָׁךְ בִּכְלָל הָרַבִּים, אֲבָל עַתָּה בִּהְיוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד וְכָל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין אִי אֶפְשָׁר מִבִּלְתִּי עוֹנֵשׁ וּכְעִנְיַן שֶּׁהֵשִׁיבָה הַשּׁוּנַמִּית לֶאֱלִישָׁע"בְּתוֹךְ עַמִּי" וגו', כְּלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתִּתְפַּלֵּל בִּשְׁמִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא, מוּטָב לִי שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנִי נִכְלָל בִּכְלָל הָרַבִּים וְלֹא נִפְרֶטֶת פֶּן אֶעָנֵשׁ", הנה גילה הבחיי סוד הדבר שמאחר ועל ידי פירוט האנשים כפרט ולא ככלול בציבור יש בזה השגחה מיוחדת מאתו יתברך על כל אחד ויש חשש שיהיה כל אחד ספרו נפתח וכפי שהוא בראש השנה, וראה עוד בפנים יפות (במדבר ב,א) שכתב שעל ידי ספירה מפרידים אחד מחבירו, שנותנים מספר לכל אחד בפני עצמו, ועיקרו של עם ישראל הוא דווקא באחדותו ולא בהפרדתו.

ב) מקור האיסור בדברי חז"ל

חז"ל כתבו שני מקורות לכך שאסור לספור את בני ישראל.

במסכת יומא מבארת המשנה (פ"ב מ"ב) את סדר היום בבית המקדש, ושם מביאה המשנה שצורת ההגרלה במי שיזכה לתרום את תרומת הדשן הוא באופן זה "ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו. ומה הן מוציאין אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש" ובגמרא (יומא כב:) מבארת הגמ' בדבר זה "ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו וכו'. תנא, הוציאו אצבעותיכם למנין. – מקשה הגמרא – ונימנינהו לדידהו [-שימנה אותם בעצמם ומדוע צריך להוציא את האצבעות למנות את האצבעות] – מיישבת הגמרא – מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב 'ויפקדם בבזק' – [לשון שברי חרסים, נטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו, ומנו החרסים] – מקשה על כך הגמרא אולי הכוונה שהמקום קראו לו בזק ומשום כך מסיימת הגמרא את ההוכחה על כך מהפסוק שנאמר במלחמת שאול ועמלק (שמואל א' טו) 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים'. -מוסיפה על כך הגמרא – 'אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר 'לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'.

מדברי הגמרא למדנו שתי מקורות לאיסור מנין בני ישראל, או מכך ששאול מנה את ישראל דווקא על ידי הטלאים, או שהאיסור נלמד מהפסוק של 'לא ימד' ו'לא יספר.

ג) האם הוא איסור מן התורה או מדברי קבלה

מדברי הגמרא משמע שאין מקור לאיסור זה מן התורה, אלא הוא מדברי הנביאים וממעשיהם, ולכאורה יש לתמוה בזה, שהרי מבואר במסכת ברכות (סב:) דרשו שם על הפסוק (שמואל א,כו) 'אם ה' הסיתך בי ירח מנחה' אמר רבי אלעזר אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב (שמות ל) 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו' וגו'. מיד וכו' וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב (שמואל ב' כ"ד) 'ויתן ה' דֶבֶר בישראל מהבקר ועד עת מועד וכו' ויאמר למלאך המשחית בעם רב' אמר רבי אלעזר, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. עיין שם. ואם כן תמוה מדוע לא הביאה הגמרא במסכת יומא את המקור לאיסור של מנין בני ישראל כפי שמבואר במסכת ברכות מהפסוק 'ונתנו איש כופר נפשו'.

ומצינו כמה דרכים בדברי המפרשים. א. המהרש"א (חי' אגדות יומא שם) כתב שמדברי הפסוק לא מבואר איסור אלא רק שהקב"ה ביקש ממנו שיקח מעם ישראל מחצית השקל לכפר על חטא העגל ((ועי' בספר עיון יעקב על העין יעקב (שם) שתמה על דבריו שהרי מפורש במס' ברכות שיש איסור בזה מחמת הפסוק של כי תשא, ועוד קשה על דברי המהרש"א שהרי גם כהנים ולווים חייבים במחצית השקל וכמבואר במסכת שקלים (פ"א מ"ד) אולם זה לא קשה לפי מה שכתב רש"י שמחצית השקל לכל העובר על הפקודים הוא למלאכת המשכן, ומפורש בפסוק (שמות ל כה) שזה היה רק שאר השבטים ולא שבט בני לוי.)), ב. העיון יעקב (יומא שם) כתב לבאר שמן התורה יש ללמוד לאסור למנות את ישראל שלא במקום מצוה, וזה המבואר במסכת ברכות, ואילו במסכת יומא נתחדש שאף לדבר מצוה אסור למנות. וכן כתבו הט"ז (פי' על התורה) הגהות המהרש"ם (יומא שם) ג. החיד"א (עין זוכר יומא שם) והשפת אמת (יומא שם) כתבו שמדברי הפסוק בשמות לא מתבאר אלא כשסופרים את כל עם ישראל ואילו מדברי הנביאים מתבאר שאף ספירה של חלק מעם ישראל יש בה איסור ((והעיר על כך בברכת משה (יומא שם) שהרי גם בפרשת כי תשא לא מנו אלא את ישראל מבן כ' עד בן ס' ולא את כל ישראל.)).

ומדברי החתם סופר (שו"ת חדשות סי' ח" מתבאר ביאור נוסף שיש מקום לומר שבדברי הגמרא במס' ברכות שלמדה מהפסוק שבפרשת כי תשא לא נלמד אלא כשצריך לספור את האנשים עצמם 'לגלגלתם', ואילו מדברי הגמרא במסכת יומא מתבאר שאפילו כשצריך לדעת דבר אחר אסור לספור וכגון בכהנים שהיה צריך לעשות גורל לדעת מי יוצא אסור לספור את האנשים ולכן למדוהו דווקא מ'לא ימד' ו'לא יספר' שבכל ענין אין לספור.

ד) הוכחה מדברי הראשונים אם הוא מהתורה או מדברי קבלה

ובאחרונים האריכו להוכיח מדברי הראשונים שאיסור זה הינו מדברי קבלה ואינו אסור מן התורה.

וכמו שכתבו בשו"ת חוות יאיר (סי' ט) ובספר עין זוכר והר"י פרלא בפירושו על הרס"ג (ל"ת רסד-ה) והוכחתם הוא מזה שכל מוני המצוות הרס"ג והבה"ג והרמב"ם ועוד לא הביאו כלל איסור זה במנין המצוות, ומוכח שאין זה איסור מן התורה אלא מדברי קבלה, ואף הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ד ה"ד) כשהביא איסור זה הביא רק את הפסוק של 'ויפקדם בטלאים' ועי' בספר שדה צופים (יומא שם) שהביא מתשובת רבי אברהם בן הרמב"ם שביאר שאף על פי שידענו שאין למנות מהאמור בפרשת כי תשא אולם עיקר האיסור נלמד מהפסוקים שהובאו בנביאים.

ולכאורה דבר זה קשה לביאורים שנתבאר לעיל מדוע לא הביאה הגמ' מהפסוק של פרשת כי תשא, שלפי תירוץ העיון יעקב והט"ז קשה מדוע לא נמנה איסור של מנית בני ישראל שלא לצורך מצוה שהוא איסור מן התורה לדבריהם, וכן לתירוץ החיד"א והשפת אמת קשה מדוע ספירת כל ישראל לא נמנית לאיסור מן התורה, וכן לדברי החתם סופר עדיין קשה מדוע לא נמנה איסור של ספירה לדעת מספר האנשים לאיסור תורה, ורק לפי תירוץ המהרש"א שאין ללמוד כלל מהפסוקים שבפרשת כי תשא מיושב.

אולם מצינו בדברי הדברי אמת (לרבי דוד בכר, חלק הלאוין דף פו ע"ב) שאיסור זה הוא מן התורה, ומה שלא הביאו מוני המצוות כחלק מתרי"ג מצוות משום שהוא איסור שנלמד ממצות עשה של מחצית השקל, והיינו שמאחר והתורה ציותה על מחצית השקל כדי שלא למנות אלא על ידיהם חשוב כלאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה בכלל מנין המצוות, ולדבריו מיושב שאכן איסור זה הוא מן התורה [לפי כל אחד מהתירוצים שנתבארו לעיל] אך לא נמנה במנין המצוות משום שנחשב ללאו הבא מכלל עשה, ואין הוכחה מדברי הראשונים שאינו איסור תורה.

ולפי זה מה שהרמב"ם בהל' תמידין ומוספין נקט את האיסור רק מהפסוק של 'ויפקדם בטלאים', הוא משום שמדובר שם או במנין מצומצם של אנשים ולא של כל ישראל, או שהוא מנין לדבר מצוה או משום שמדבר בענין ספירת האנשים כדי לדעת מי יצא בגורל ולא כדי לדעת מנינם, ובמקרים אלו אין זה אסור מן התורה וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שהאריך בזה לפי דרכו.

ה) הלכה למעשה

ואכן המגן אברהם (או"ח סי' קנו) הביא הלכה זו למעשה שאין למנות את ישראל אף אם על ידי המנין רוצה לדעת מי יצא בגורל, וכתבו הפוסקים (חסד לאלפים ויפה ללב ועוד) שאין חילוק אם מונה את האנשים במספרים או באותיות או בלשון לע"ז, ובחתם סופר (קובץ תשובות סי' ח) חידש שאפילו לכתוב את מספר האנשים על גבי הכתב לפי מספר גם אסור, אלא אם כן רושם שמשפחה פלונית מקבלת סכום מסוים כי מונה כך וכך נפשות.

אולם מותר למנות את מספר האנשים במחשבה כמו שכתבו בחסד לאלפים ויפה ללב או על ידי אמירת פסוק 'הושיעה את עמך' שמנינו הוא עשר מילים, כיון שאין זה משמעות של מספר, וכפי שכתב הקיצור שולחן ערוך (סי' טו סעיף ג).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *