א. יש ארבעה דרכים להתחייב לצדקה על ידי נדר: במחשבה, בדיבור, בכתיבה ובקנין, ויש כמה חילוקי דינים ביניהם שיבוארו להלן.
ב. המבטיח לעני לתת לו מתנה, אסור לו לחזור בו ((ירושלמי, רי"ף (ב"ק יח: מדה"ר) ותוס' (ב"ק לו: ד"ה יד עניים).)) [אף במתנה גדולה, שאם הבטיחה לאדם שאינו עני יכול לחזור בו], כיון שדינו כנדר ((רמב"ם (מתנות עניים פ"ח ה"א) ושו"ע (סי' רנז ס"ג).)).
ג. אדם שהחליט בלבו לתת צדקה ולא פירש בפה, יש סוברים שאסור לו לחזור ממחשבתו ((רבינו תם (הובא ברא"ש תענית פ"א סי' יג) ומרדכי (ב"ב סי' תצא).)), ויש חולקים וסוברים שנדר חל רק על ידי דיבור ((שו"ת הרא"ש (כלל יג סי' א) וט"ז (או"ח סי' תקסב סק"ח).)). הכרעת הרמ"א ((יו"ד סי' רנח סי"ג, חו"מ סי' ריב ס"ח.)) והגר"א ((חו"מ שם ס"ק כב.)) היא להחמיר שהנדר חל אף במחשבה. והיינו אפילו אם לא הוציא כלום בפיו ((כן היא משמעות כל הפוסקים, דלא כשו"ת דת אש (סי' יד) שכתב שרק אם דיבר ולא פירש דבריו מועילה מחשבתו לפרש את דבריו, אך אם לא דיבר כלל, אין מחשבה לבד מועילה לצדקה.)). אך אם רק תכנן לתרום לצדקה אך עדיין לא החליט על כך החלטה גמורה, יכול לחזור בו ((מגן אברהם (סי' תקסב ס"ק יא) וביאור הגר"א (סי' תקנג) ומשנה ברורה (שם סק"ב, וסי' תקסב סק"ל).)).
ד. נחלקו הפוסקים האם בנדר לצדקה עובר הממון לרשות העני, או שזהו רק חוב על הנודר ((דעת הרמ"א (יו"ד סי' רנח ס"ז) שזהו רק חוב.)). אך הנודר במחשבה, אף לדעת הפוסקים שנדרו חל, אין זה אלא חוב בלבד, אבל אין הכסף עובר לבעלותו של העני ((שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' פב).)). ולכן מסתבר שאינו חייב ליתן לאותו עני שחשב לתת לו, אלא רשאי לתת את הצדקה לעני אחר ((צדקה ומשפט (פ"ד סוף הערה יג). ואף שיש סוברים שאסור לשנות מעני לעני אפילו בנדר צדקה שלא נקנה לעני (עיין בשו"ע חו"מ סי' פז סכ"ה ובנו"כ שם), נראה שיש לצרף את דעת הסוברים שאין צדקה חלה במחשבה כלל.)). דין זה מצוי במי שרואה עני שאוסף צדקה בבית הכנסת ומחליט בליבו לתת לו צדקה והעני הלך קודם שנתן לו את הצדקה, שאין התורם חייב לחפש את אותו עני דוקא, אלא יכול לתת את הצדקה לעני אחר.
ה. אם הגבאי אומר 'מי שברך' על פי בקשת העולה לתורה, ובנוסח זה הוא אומר שהעולה יתרום מעות לצדקה, או שהעולה אמר לגבאי את הסכום שהוא רוצה לתרום, העולה חייב לתת כפי מה שאמר הגבאי ((מהרש"ם (ח"ה סי' פד), ערך שי (יו"ד סי' רג) ועוד פוסקים.)). אמנם העולה נאמן לומר שהתכוון בשעת ה'מי שברך' לתת למטרה אחרת ממה שנהוג באותו בית הכנסת, אפילו אם בנוסח ה'מי שברך' אמר הגבאי שיתן העולה צדקה לבית הכנסת ((שו"ת דובב מישרים (ח"א סי' פז).)).
ו. דעת הרבה פוסקים שאף לשיטות שצדקה חלה במחשבה, מכל מקום אם חשב בליבו לומר בפה, אין הנדר חל עד שיאמר בפיו ((שו"ע הרב (ו"ח סי' תקכז בקונטרס אחרון אות ב) ודרך אמונה (מתנות עניים פ"ח ציון הלכה ס"ק צג בשם המהרש"ם).)), וכמו כן תנאי הנדר הם כפי שאמר בפיו ולא כפי שחשב. ולכן מי שהחליט בליבו לחתום על הוראת קבע לשנה וכן עשה, הדין תלוי. אם מתחילה חשב לתרום סכום מסוים, ואחר כך חתם על הוראת קבע כאמצעי תשלום בלבד, אינו רשאי לחזור בו, שהרי המחשבה היתה על עצם התרומה ולא על הוראת הקבע, ויש להחמיר כשיטות שמחשבה מועילה. אך אם החלטתו היתה רק לחתום על הוראת קבע וכפי תנאיה, הרי הוא רשאי לבטל את הוראת הקבע בתוך השנה, מכיון שאחד מתנאי הוראת הקבע הוא שניתן לבטלה בכל עת.
ז. אדם שכתב תרומה לצדקה חל עליו הנדר, לכל הפחות מדין 'מחשבה' ((בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' עב) צידד שכתיבה נחשבת אפילו כדיבור, ומ"מ לא גרעה ממחשבה.)), ולכן, מי שכתב שיק דחוי ומסרו לצדקה, אינו יכול לבטל את השיק מבלי להשאל על נדרו, אף במקומות שהחוק מתיר לבטל שיקים ((עי' בספר צדקה ומשפט (פ"ד הערה מה) שצידד לומר שמיד כשכתב את השיק אינו יכול לחזור בו, אפילו קודם שמסרו לצדקה.)). כמו כן המוסר את מספר כרטיס האשראי שלו למוסד צדקה כדי שיחייבו אותו סכום מסוים אינו יכול לחזור, אפילו אם המוסד עדיין לא קיבל את הכסף ((שם.)).
