עציץ שאינו נקוב ששתלו בו כמה מיני תבלינים האם יש איסור כלאים בדבר?
תשובה:
כתב הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ד) "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים", וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצז ס"ב).
ובכס"מ (שם) ובט"ז (סק"ב) כתבו דכמו דאסור העשוי למאכל אדם אסור גם זרע של מאכל בהמה, ובכס"מ ביאר הדבר משום דדרך זרעים אלו שעושים אותם לקיום וז"ל "נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד" וע"ש שהוכיח כן מדברי הירושלמי [מהא דזונין כלאים בחיטין, אע"פ דזונין אינן אלא מאכל בהמה], והחזו"א (סי' יב סקי"ד) אע"פ שטפי ניח"ל לומר דרק מאכל אדם מ"מ למעשה מחמיר אף במאכל בהמה כיון דמבואר כן בירושלמי. אכן הרדב"ז (פ"ב ה"ח-ט) כתב דאין איסור כלאים אלא במאכל אדם בלבד.
עוד נחלקו בדין שניהם מאכל בהמה בפוסקים, דדעת הערוך השולחן (סי' רצז ס"ח) והאמרי בינה (ח"א סימן י) שאף אם שניהם רק מאכל בהמה יש בו משום איסור כלאים, אך דעת הגר"י מקוטנא (הובא שם באמ"ב) והחזו"א (שם) דרק באופן שזרע אחד לפחות הוא מאכל אדם, אבל אם שניהם מאכל בהמה אין בהם משום כלאים.
ולפי דבריהם יל"ע אם תבלין בכלל זה
דהנה לגבי חיוב מעשר מבואר בש"ס (פסחים מד: זבחים עו.) דחייב במעשר, אך עיקר התבלין דהתם הוא דניתן בתבשיל כחלק מהתבשיל, ונאכל עמו, כפטרוזליה וכד', אבל אם אינו אלא לריח או לטעם קלוש רבים מהפוסקים ס"ל דאינו חייב במעשר כיון דאינו בגדר "אוכל", אך בכלאים משמע דיש יותר חיוב וכמבואר בכס"מ הנ"ל דאף אם נעשה לקיום חייב, והרי מיני רפואה פטורים מן המעשר, ואע"פ כן לא התירו לד' הכס"מ אלא משום דאין דרך בנ"א לזורעם. ומאידך גיסא חזינן דאם שניהם מאכל בהמה דעת כמה פוסקים דאין בהם איסור כלאים, הרי לנו דאין גדר אחד לשניהם.
ואכן דעת גדולי הפוסקים (הובא בספר מים חיים להגר"ח הוכמן פ"ג סעיף ד הערה י) הגריש"א והגרנ"ק שיש להחמיר גם בדבר שאין עשוי רק לטעם ואינו נאכל עצמו. ואע"פ שלגבי חיוב תרו"מ דעתם שתה צמחים פטור ממעשר (עי' תרומת שמעון הוצ' מכון התורה והארץ עמ' 191 שהביא כן מדבריהם שכן פסק הגריש"א בע"פ לרב יאיר שחור רב הישוב מעלה לבונה, והגרנ"ק הובאו דבריו במפרי הארץ ח"ד עמ' קלד) משום כך כתבו ש"תה צמחים" חייב בתרו"מ, [ודעת הגר"מ אליהו הובא שם, שאף תה צמחים חייב בתרו"מ דנחשב מאכל אדם וא"כ כ"ש בנדו"ד].
ועכ"פ אין לנו ראיה ברורה לומר דתבלין שנטע ע"מ לקיימו דאין בו איסור כלאים, וע"כ לכא' יש להחמיר בזה אע"פ שכלאים בעציץ שאינו נקוב אינו אלא מדרבנן, מ"מ אין זה בפשטות בגדר ספק.
אמנם צריך לברר באופן מעמיק האם תבלינים מסוג לואיזה ונרוון האם בני אדם רגילים לזורעם, וזאת מאחר דאף אם נחשב למאכל אדם מ"מ אין איסור כלאים אלא במינים שדרך בני אדם לקיימן אבל אם אין דרך רוב בנ"א לקיימן בבאותו מקום אף שראוי למאכל אדם אין בו משוך כלאים ואפילו אם אחד מהמינים הנ"ל אין מקיימים אותו אין בו משום כלאים וכמבואר ברמב"ם (שם פ"ה הי"ח), ובחזו"א (סי' א סקי"ב) ובדרך אמונה (כלאים פ"א ה"ד סקכ"ב), ובערוך השלחן הנוסח הוא "אין איסור בכלאי זרעים אלא הזרעים הראויים למאכל אדם או למאכל בהמה אם דרך המדינה לזרוע מהן שדות".
ועדיין יש מקום עיון בדבר, דכיון דלדעת הכס"מ ורוב הפוסקים וכנ"ל דאם דרך "לקיימם" סגי בהכי, [ורק לרפואה דעולין מאליהן וכד' אין בהם משום כלאים] א"כ הו"ה דבר כזה הראוי לאכילה כתבלין לתה וכד', ומקיימים אותם ורוצים בקיומם יש בזה משום איסור כלאים [וכן משמע בדרך אמונה שם בה"ל ד"ה הראוין].
