| פרק ד | תוכן עניינים |
אב ותולדה: במ"מ שבת ז, ד כ':"שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור וכו' הרי זו אב כמותה, אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה". וע' כ"מ ז, ב.
אמירה לעכו"ם: טעם אמירה לעכו"ם: רש"י בשבת קנג· פי' משום דהוי שלוחו, ובע"ז טו· פי' משום ודבר דבר, וביארו האחרונים דהאומר בשבת הוי בכלל ודבר דבר, והאומר בע"ש לעשות בשבת אינו אלא משום שליחות. (אבני נזר מג ו, קוב"ש ביצה מט, קה"י שבת נה, וע' בית מאיר אה"ע ה, וע' פמ"ג שז מ"ז א, ושו"ע הרב רסג, קו"א). וביאור טעם שליחות: בהג"מ פ"ו אות ב' משמע שהוי מדין שליחות משום שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן (כמבואר בב"מ עא:) וכן פי' בבית מאיר אה"ע סי' ה ד' רש"י קנג·, וכן פי' המהר"ץ חיות יח: ד' רש"י בד' יח: ד"ה אלא כדי שיגיע. אבל החת"ס פי' דלענין שבת לא שייך שליחות דהוא דבר שבגופו, ומש"כ רש"י שליחות – פי' החת"ס בח"ו סי' כד (ד"ה ועוד) שהכוונה שאסור מדרבנן כיון שנראה שעושה בשבת בשבילו ולא שליחות ממש ((וע' בחי' חת"ס שבת קנ· ד"ה ובספר.)) .
הך סברא דל"ש שליחות גבי שבת מבואר בבית מאיר הנ"ל אך הוא דחה זאת מכח ד' רש"י קנג· הנ"ל, וע"ע חת"ס או"ח פד שהביא דבריו. וע' קה"י שבת נה שמד' הנ"י בב"ק (י· מד' הרי"ף) מבואר דלא כיסוד החת"ס ((וכ"ה בפמ"ג (א"א שד, ח) ובתיבת גמא פ בא דדן אם אומר למומר לעשות מלאכה אם שייך בזה אשלד"ע. וע"ע נתה"מ שמח, ד שמדבריו נראה דשייך שליחות דאו' באמירה לישראל, ובעכו"ם אינו מדאו' משום שלא שייך גבי' איסור.)) (וגם בקה"י ב"ק כא כ"כ, וכן בהר צבי או"ח ח"א קמה, וע"ש קכט, וע"ש ח"ב סו"ס ד, וסו"ס יג. וע"ע שו"מ א ח"ב סט, ומ"ו נג, וע"ע שע"ת רסג, ה). והרמב"ם פ"ו ה"א פי' טעם אמירה לעכו"ם משום שיבוא לעשות בעצמו. ובריטב"א בשבת קכב· סד"ה בשביל ישראל "שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת ע"י גוי, ונעשה השבת חול".
מה שהבאתי מח' אם אמירה לעכו"ם משום שליחות כפשוטו (בד' רש"י) נראה להביא ראי' מכתובות ע: שכ' גבי כל המכבה אינו מפסיד שזה דין מיוחד בשבת – שאסור כשאין הפסד, ופי' רש"י ששבת חמור. ושליחות ממש אסור גם בנדר כמבואר שם [וגם בשאר איסורין (ע' ב"מ עא: וצ·)], ומשמע דב"כל המכבה" אין ענין שליחות, ואעפ"כ אסור בשבת, וצריך טעם, ולכאו' הי' נראה לפרש דהטעם משום ודבר דבר, ולכן דוקא בשבת, אבל לפ"ז צע"ק מש"כ רש"י ששבת חמור, דמה שאין איסור ודבר דבר בשאר איסורין – לא צריך לפרשו משום דחמיר. ולכן נראה דשייך סיבה נוספת שאינה שליחות ממש, אלא עצם זה שעושה בשבילו דמי לאיסור, וזה שייך גם בשאר איסורין, אלא דקיל משבת. והשתא אם נאמר שאיסור אמירה לעכו"ם משום שליחות ממש נצטרך לומר דיש ג' גדרים (ודבר דבר, שליחות, ועושה בשבילו), וזה צ"ע מדוע הוצרכו לעשות ב' איסורין, דקשה לומר שעשו כן בשביל כל העושה אינו מפסיד, ובפרט שאיסור זה אין לו מקור מתנאים, אלא רק ממשמעות מד' רב אמי. ואם בשבת ל"ש שליחות והוצרכו לגזור על כל דבר שאינו ע"י דיבור מפורש בשבת עצמה מצד שעושה בשבילו דמי לאיסור – מובן (ואחר שעשו איסור זה בשבת – לולא דחמיר הי' כולל כל האיסורין אף שבמקום דשייך שליחות א"צ לזה כ"כ).
גרמא: בד' קכ: ילפי' מקרא שאין איסור בגרמא. ובסי' שלד סכ"ב נחלקו המחבר והרמ"א אם מותר גם בלי הפסד.
צידה בגרמא – ע' תוס' יז: ד"ה אין פורסין, ורשב"א ותוס' רא"ש שם, ומ"א רנב סק"כ ונתיב חיים, ושאר נו"כ שם. ובמ"א מבואר גם גבי ריחיים של מים.
בביאור ד' התוס' בד' יז: נלענ"ד שגרמא נחשב רק אם אין התוצאה ודאית, וגם אינה מיידית, דאל"כ נחשב מעשה ממש בצידה. ובנתיב חיים נראה שאם במשכן הי' בגרמא – המלאכה היינו לגרום, ולכן אין זה גרם מלאכה. אלא מלאכה ממש, ודו"ק.
דבר שאינו מתכוון: (נתבאר באריכות, ומ"מ אציין קצת מ"מ): לר' יהודה דס"ל דשא"מ אסור, האם באיסורי שבת האיסור מדאו' או מדרבנן: ע' תוס' מא: ד"ה מיחם דלר"י הוי מדרבנן וכ"כ בד' צה·, וכ"כ בסוכה לג: וביומא לד, וכ"כ רש"י קכא: ד"ה דילמא לפי תומו. וע' בס' הקובץ על הרמב"ם בריש שבת (א, ה) הובא בס' הליקוטים. וברשב"א קלג· משמע דהוי מדאו', וכ"כ הרשב"א בכתובות ה:, הובא בשטמ"ק שם. (ומדובר שם בשבת).
מקור דשא"מ: בריטב"א יומא לד כ' דיליף ממלאכת מחשבת, אבל בתוס' כתובות ו· (הנמשך מה:) מבואר דלא ס"ל כן, (וכ"מ בתוס' עה· ד"ה מתעסק). ובקוב"ש ח"ב כג כ' דהוא מסברא והוציא כן מד' הרשב"א ביבמות.
וע"ע פ"ר.
הוצאה: מלאכה גרועה: מקורות: תוס' ב· (ד"ה פשט), ורמב"ן ורשב"א שם, (ותוס' צו: ד"ה הוצאה וד"ה הכנסה), או"ז פב.
הטעם: בתוס' כ' מה לי מרה"י לרה"ר מ"ל מרה"י לרה"י, ברמב"ן ורשב"א – מ"ל נושא חפץ גדול ברה"י, מ"ל מעביר מרה"י לרה"ר, ואו"ז כ' שהחפץ לא נשתנה ((ואולי הדברים משלימים זא"ז דמצד הטורח – אינו יותר טורח מחפץ גדול בתוך אותה רשות, ומצד התוצאה – אין שינוי בחפץ עצמו.)) .
גדר הוצאה: אם העקירה וההנחה הוו מעצם המלאכה או תנאי – ע' אפיקי ים ח"ב ד, ח. תוצ"ח ז, ד, ושם ט אות יא יב, אבנ"ז רמה (פט – בסי' שבסוף האג"ט). גר"ח סטנסיל סי' יא (וכן בשיעורי ר' חיים בשיעור שנדפס בסוף ב"ק), אבן האזל גניבה ג ב ד"ה ושמעתי, אבי עזרי פ"א ופי"ג. (נכלל בזה אם בהעברת ד"א המלאכה היא העקירה וההנחה או עצם ההעברה).
העברת ד"א ברה"ר: ביאור ענין ד"א היינו משום שמחוץ לד"א הוי כמקום אחר, ודומה להוצאה. כ"כ בעה"מ ריש פ' הזורק (לו: מד' הרי"ף), והובא ברשב"א שם (ד' צו:), וכ"ה ברמב"ן עג· ובחי' הר"ן שם. וכ"כ מהרש"א צו: בד' התוס' שם ד"ה הכנסה (וע' קה"י כתובות לב (ד"ה ואולם) דהכוונה ד"א של החפץ, ולא של האדם, וצ"ע בל' הרמב"ן עג· הנ"ל, וע' חת"ס צו: ד"ה ותו). וע' אפיקי ים ח"ב לז.
חצי שיעור: אם יש איסור חצי שיעור במלאכת שבת – ע' רש"י עד· (ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור) דאסור מדאורייתא. וע' חכם צבי פו (ד"ה ומזה) דרק באיסורי אכילה יש איסור דאו' בח"ש, ולא בשבת, וע' מל"מ יח, א, פמ"ג פתיחה להל' שבת (קרוב לסוף הפתיחה), חת"ס עד·, שפ"א ב·, עד·, מהרצ"ח עד·, ובתוצאות חיים סי' ח' הביא מתוספתא ביצה ד, ב דכותב אות א' – שבות (וע"ש בחזון יחזקאל), ומתו"כ דמ' כרש"י, ע"ש. וע' שד"ח כללים ח, ה. וע' אבן האזל ריש שבת. וע' בה"ל שמ א ד"ה על.
לאחר ידו (-שינוי): במשנה צב· וכן בד' קד: כ' שפטור. טעם הפטור משום שאינו מלאכת מחשבת, כ"כ בחלקת מחוקק אה"ע קכג ס"ה. וע' הקדמת אג"ט ג, וע"ש במלאכת אופה מד, ג.
איסור מדרבן במלאכה בשינוי: במשנה צב· מבואר דפטור, וקי"ל (ג·) דכל פטורי שבת – אסור, וטעם האיסור מבואר ברש"י יא: (ד"ה כי) – אטו היכא דלא בשינוי, [וע' בד' לט· ברש"י (ד"ה דשרי) דמשום שאין דרך לבשל בחמה אין איסור אפי' מדרבנן, ומבואר שם משום שלא מיחלפא חמה באור ((באג"ט אופה מד ג ביאר ד' רש"י משום שהוי שינוי בתוצאה. וע' אג"מ או"ח ג נב. וע' שולחן שלמה שיח ס"ק יג ג וס"ק טו.)) ].
אם שינוי היינו לפי האב או לפי הפעולה: ברמב"ן בכורות פ"ג הובא בקה"י סי' מא מבואר דשינוי נקבע לפי האב ולא לפי המעשה. מד' רש"י בד' קג· יש ללמוד שחולק ע"ז (בד"ה הא מני ר' יוסי, ע"ש דמ' דהחיוב בכותב בשמאל היינו משום דרושם מיהא איכא, ולא משום דכיון דהאב היינו רושם ניתן לחייב על הכתיבה).
וע' א"ר (שמ, יא) דשבירת עוגה וסגירת ופתיחת ספר שאותיות על חודיו בשמאל הוי שינוי, ובאבנ"ז רט, ט השיגו דבזה אינו שינוי בשמאל, ולכאו' תלוי בזה. [וכעין זה יש לדון במוקצה ע"י נפיחה שהתיר המהרי"ל משום שאינו כאורחי', והובא בשו"ע שח מג וברמ"א בס"ג, ולא הובא טעמו, ולא הוזכר בפוסקים שבדבר שהדרך לנפוח בו אסור, ולהנ"ל אולי י"ל דגם במוקצה אמרו חז"ל כעין דאו' שהאורחי' נקבע לפי עיקר הדבר, ועיקר טלטול בידים].
מלאכת המשכן – שממנה לומדים האם דוקא בניית המשכן וכליו ((לגבי כלים ע' בפני יהושע עד: בתד"ה חביתא, ולגבי בגדי כהונה ע' שפ"א עד: (בד"ה שם בגמ' קשירה במשכן), ובתוס' צד· ד"ה רבי, ובד' קב: ד"ה מכה מפורש דגם כלים בכלל מלאכת המשכן, ולכאו' מוכח כן מדמייתי מנשיאת הארון בד' צב· וצל"ע בד רש"י.)) או גם מלאכת הקרבנות – ע' בד' עד: דמ' שאופה לא הי' במשכן, וכ"ה ברש"י עג· במתני' ד"ה האופה, מבואר דרק מלאכת ההקמה, אמנם בירושלמי פ"י מבואר דגם נשיאת המנחה והקטורת, והובא ברש"י צב·. וע' אג"ט בראש הספר.
מסייע – ע' דף צג·
מכה בפטיש – הגדרתה – קה"י מא.
מוחק ע"מ לכתוב – ע"ע קורע ע"מ לתפור.
סותר ע"מ לבנות – ע"ע " " ".
מלאכת מחשבת: הפטורים הנלמדים ממלאכת מחשבת: משאצל"ג ומקלקל (חגיגה י:). [וע' קה"י כתובות סי' ד שהביא מהבית יעקב דמשאצל"ג אינו משום מלאכת מחשבת, ותמה עליו מהגמ' בחגיגה, וצ"ל בדעת הבית יעקב שמפ' שמלאכת מחשבת נאמר רק על מקלקל שכ' שם בסוף ((אבל בתוס' שבת עה· ד"ה טפי כ' דבחגיגה משמע שנלמד ממלאכת מחשבת.)) , ע"ש]. מתעסק (ע' תוס' עב: ד"ה נתכוון (ותוס' עה· ד"ה מתעסק).). מלאכה כלאחר יד (-שינוי) – כ"כ בחלקת מחוקק וב"ש אה"ע קכג ס"ה (וע' הקדמת אג"ט ג, ואופה מד, ג). דבר שאינו מתכוון – לד' ר' יהודה שאין פטור זה בכה"ת מ"מ כ' תוס' (מא: ד"ה מיחם, צה· ד"ה המכבד) דבשבת אינו מדאו' משום דאינו מלאכת מחשבת (וע"ע דשא"מ).
פסיק ריש': פסק: בשו"ע שכ סי"ח, שלז ס"א.
האם גם בקרוב לפ"ר אסור: ע' שבת קכ: למהרש"א נחלקו בזה רב והתנא וקי"ל כרב דאסור גם בקרוב לפ"ר, ולהמאירי קרוב לפ"ר אינו אסור, אלא ראוי לקללה ((וע' בשו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' יט (בד' אביו).)) . וריטב"א (והמיוחס לר"ן) כ' דנחלקו אם הוי פ"ר, ויל"פ שנחלקו אם הוי ודאי גמור, וצע"ק, א"נ דהוי קרוב ונחלקו אם קרוב אסור, כמהרש"א, א"נ נחלקו עד כמה קרוב צריך. ולתי' ב' בריטב"א אין מסוגיין מקור לענין זה כלל.
וע' ריטב"א בכתובות ה: דמ' דאין איסור בקרוב לפ"ר. אמנם ע' ריטב"א עירובין ק דלא יאכל בגינות, וע' שלו ס"ג שכ' שטוב להימנע. וע"ע ריטב"א שבת קכג· ד"ה (אתובי) [אסובי] ינוקא שכ' כיון שעל הרוב עושה כן הו"ל פ"ר ((וכ"כ שם במיוחס להר"ן.)) (ומיירי במלאכה להריטב"א שם דהיינו הוצאת דם – ע"ש). ((וע' ריב"ש שצד, וע' תוס' פסחים קא ע"א ד"ה והלכה, וע' כ"מ שבת א ה. וע' תוס' צה ע"א ד"ה המכבד שכ' שנחלקו תנאים אם מרבץ הוי פ"ר, ולכאורה בד' האוסר מסתבר לומר דס"ל דקרוב לפ"ר אסור, דלא מסתבר דלר"א נחשב ידוע לכל אחד מה שלא ידוע לרבנן, ויתכן דהמתיר סובר דקרוב לפ"ר מותר, וכן כ' באג"ט חורש סק"כ אות י-יב. אמנם אפשר דנחלקו עד כמה קרוב נצרך. אמנם לפי מש"כ בשער"י ג כה ד"ה ובעיקר אין ראי' מד' תוס' אלו כלל.))
וביראים (רעד בתחילתו – בחורש) מבואר שקרוב לפ"ר – אסור ((הובא באג"ט זורע כה.)) . ובתרוה"ד סד (שהובא בסו"ס שיד) כ' "כמעט פ"ר" – אסור.
וכן נקט בחו"י קסד לחומרא. וכן בשו"ע הרב שב, ב נוקט שקרוב לודאי הוי פ"ר. ((וצ"ע מד' השו"ע הרב בקונטרס אחרון לסי' רעז, דלפ"ז ל"ק קושייתו שם (כמש"כ בבה"ל רי"ס רעז), ואולי ס"ל דל' "שמא" לא מתאים לקרוב לודאי.))
וע' בה"ל רעז ס"א ד"ה שמא שמ' שפסק השו"ע שאסור קרוב לפ"ר. וע' שעה"צ שכ מט , וע"ע שעה"צ שטו נג.
וע"ע רמ"ע מפאנו לג, חלקת יואב ט, בתי כהונה סו"ס יח, וע' שו"ת שבט הלוי ח"ג מא, ח"ו צד, וע' ציץ אליעזר יז, יג, ב ד"ה וא"כ.
פ"ר בדרבנן: ברשב"א קכ: ד"ה א"ל כ' "דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פ"ר הוא אסור אפי' לר' שמעון", וע"ע ריטב"א שם. וכן מוכח ברמ"א שטז ס"ג שאוסר לסגור תיבה שיש בה זבובים, אף דצידת זבובים הוי מדרבנן דאין במינו ניצוד, במבואר שם בשו"ע. וע' מ"א שיד ה דד' התה"ד דפ"ר בדרבנן מותר, והמ"א השיגו ע"ש, וע"ש במ"ב סקי"א שהסכמת הפוסקים להחמיר. [וע' שער המלך שבת כה כד.]
ומהרמ"א הנ"ל מוכח דאף בפ"ר דלא ניחא ליה אסור אף במלאכה דרבנן. וכן מוכח ברש"י סוכה לג: ד"ה לא צריכא, מדהוצרך לומר דאינו תיקון. (לפמש"כ שם בע"א ד"ה עבר וליקטן דהוי שבות בעלמא). ובזה נראה מהתוס' בשבת קג. (סד"ה לא) דס"ל דשרי. אך בתוס' בסוכה לג: כ' שהתירו משום מצוה, מ' דבלא טעם זה אסור.
וע' בשעה"צ שטז יח דבתרי דרבנן מותר – בפ"ר דלא ניחא לי', וע' בסי' שלז שעה"צ אות ב שהזכיר היתר זה, אמנם כ' ששם מחמירין בזה, וע' בסי' שמ במ"ב ס"ק יז ושעה"צ כב ((וע' מ"ב שיד יא.)) , וע"ש בדגול מרבבה שחלק על הרמ"א משום דהוי תרי דרבנן, ולפ"ז צ"ל דלא בכל מקום התיר הרמ"א בתרי דרבנן. וצ"ע באיזה אופן מקילין ובאיזה מחמירין. וע' שלמי ניסן פ' הבונה שכ' לחלק בין דבר שעיקר המעשה הוא דאו' אלא שחסר במלאכת מחשבת וכדו' לבין דבר שעיקרו דרבנן.
ובשעה"ד אפשר להקל גם בחד דרבנן, כמבואר במ"ב סי' שכא סקנ"ז ושעה"צ סח.
פ"ר לאחר זמן: בשולחן שלמה (שלו, ו) כ' חידוש גדול בשם מהר"ל מפראג דאין איסור בפ"ר אלא כשנעשה מיד, ולא לאחר זמן. וע' חו"י קסד דמוכח דלא ס"ל הכי.
אם פ"ר דלא איכפת ליה הוי כלא ניחא לי': ע' מח' רש"י ותוס' בד' עה· (תוד"ה טפי) אם לא איכפת ליה הוי כלא ניחא ליה. וע' רש"י קג· ד"ה בארעא (ובגהש"ס שם). ונתבאר בענין דשא"מ אות ג'.
אם פ"ר דלא ניחא לי' אסור מדאו' או מדרבנן: ע' תוס' קג· ד"ה לא, ובסוכה לג: דבלא ניחא ליה הוי משאצל"ג. וכ"מ בד' עה. תד"ה טפי. וד' הערוך דשרי, ונתבאר בעניו דשא"מ אות ג'.
לר"ש האם פ"ר אסור מדאו': בד' עה· ובד' קג· מוכח דהוי דאו'. וכ"נ מד' קיז· (ע' רש"י שם). וכן מבואר בתוס' בסוכה לג: וכן מוכח בד' קלג· (אבל רק לגבי שאר איסורין, ויל"ע לגבי שבת אולי אפש"ל דאינו מלאכת מחשבת). וע' שטמ"ק כתובות ה: בשם שיטה ישנה דמעלה צד דבשבת הוי מדרבנן, וע"ע מלא הרועים באות ד' אות לא. (וע' תרוה"ד רסה, וראיתי בשם הגר"א ס"ס שלא שהתה"ד מיירי בלנ"ל, ובשם אג"ט חורש כב, כא שמפ' בפ"ר דנ"ל. וע' בתוס' רי"ד יומא לד: שכ' דפ"ר מדרבנן, אמנם ייתכן דכוונתו לפי ההו"א שם שאביי מיירי בצירוף דאו', ולפ"ז מוכח כך מדבריו שם (לביאור התוס' רי"ד), אבל למסקנא דמיירי בצירוף דרבנן, אין ראי' שפ"ר דרבנן. והגמ' בד' קג. אזלא למסקנא דהתם.)
טעם פס"ר: ע' ר"ח קלג·, רש"י סוכה לג:, רא"ש פ' כל כתבי סי' ח'. וע' רש"י שבת יז· בשורה האחרונה. וע' ריטב"א נ: ד"ה (שער) נזיר. וע' קוב"ש כתובות דף ו· אות יח דיש עוד סברא שנכלל במעשה וכשמכוון למעשה סגי. ובשערי יושר ש"ג פכ"ה ד"ה ובעיקר כ' דאינו משום שנחשב כמכוין אלא דנקרא על שמו גם בלי כוונה. ונתבאר בענין דשא"מ אות ב'.
פ"ר לשעבר: בט"ז שטז סק"ג מבואר דגם בספק דלשעבר אינו פ"ר, ובחי' הגרעק"א יו"ד פז ס"ו ברמ"א מבואר דרק ספק דלהבא מוציאו מידי פ"ר (וספק לשעבר הוי ספק פ"ר), ובסו"ד הביא ד' הט"ז, ע"ש. ובבה"ל שטז ס"ג פקפק על ד' הט"ז בתחילה משום דאינו ספק במעשה האדם ת אלא בתוצאותיו, ובסוף כ' משום לשעבר, ואח"כ הביא ראי' מרמב"ן במלחמות מא: (סוף ד' יט: מד' הרי"ף) כד' הט"ז. ובשער"י ג, כה ד"ה ובעיקר הביא ראי' מתוס' צה· דלא כט"ז, וע"ש מש"כ לדחות ראית הבה"ל מהרמב"ן (ובקוב"ש ח"ב כג הביא ד' רעק"א). [ונתבאר בענין דשא"מ אות ד'.
יש דברים של"א בהם חומרת פ"ר: ע' מ"מ יב, ב. ורשב"א קמז. והג' בהוצ' אורייתא, וע' קה"י סי' מו, וע' ש"ג לח· שהובא בישועות יעקב שטו סק"ב.
קלוטה כמי שהונחה: (ד' ד, ד' צז·, גיטין עט·, ב"ק ע:), אם הגדר דנחשב כמונח בקרקע, או כעומד במקומו באויר – מח' רש"י ותוס': ד' רש"י דנחשב כמונח בקרקע ע' רש"י שבת ד: ד"ה ובתוך, וגיטין עט· ד"ה כמי שהונחה, וכ"ד ר"ח בשבת ד:, וד' תוס' ד: (בד"ה דאמרינן הנמשך מע"א), שנחשב כעומד במקומו. כ"ז מבואר באבנ"ז או"ח רמ, וע' שפ"א ד: וקה"י בריש שבת.
קורע ע"מ לתפור (וכן מוחק ע"מ לכתוב): יל"ע אם מה שצריך ע"מ לתפור היינו שלא יהי' מקלקל או שזה בהגדרת המלאכה. ברש"י לא: ד"ה לעולם מבואר דמשום מקלקל, ולכאו' סותר לרש"י עג· במשנה. וע' אחיעזר ח"א יו"ד ה ז. וע' תוס' עג: ד"ה וצריך, ובגליון הש"ס שם. וע' בדף קה: שמחייבינן בקורע על מת, ולכאו' מוכח שסגי שלא יהיה מקלקל. (וכנראה לזה נתכוין בגהש"ס הנ"ל, אלא דיש שם ט"ס וצ"ל קה במקום קד). וע' בה"ל סו"ס שמ ד"ה ולא, ואבנ"ז קפו, וקה"י לו. וע' רמב"ן מכות ג: (ד"ה הפותח) דפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע משום דל"ה ע"מ לתפור.
ולכאו' י"ל שהנידון רק בקורע ומוחק שכ' במשנה, אבל סותר י"ל שהמלאכה במשכן היתה בעצם הסתירה כדי להעבירו, ולא רק בשביל הבנייה, ודו"ק.
שנים שעשאוה: הסוגיא: בד' צב: – צג·, ע"ש דלר"ש פטורים, לר"מ חייבין, ולר"י אם כ"א יכול לעשות המלאכה לבדו פטורים, ואם אינם יכולים לבדם חייבין.
טעם החילוק לר' יהודה בין "זה יכול וזה יכול" לבין "זה אינו יכול וזה אינו יכול": לרש"י (צב: ד"ה זה אינו יכול, וקו: ד"ה לא יכול) משום אורחי'. אבל לפמש"כ מהרש"א צג· בד' רש"י נמצא דלמסקנת הגמ' אינו משום דלאו אורחי', אלא משום דבז"י וז"י הי' נעשה בלעדיו, ובזא"י וזא"י לא הי' נעשה בלעדיו ((וצ"ע מד' רש"י במשנה בדף קו: וע' רעק"א חולין טו דנראה מדבריו דטעם אורחיה נשאר למסקנא.)) . וכן מפ' הרמב"ן (צג· סד"ה הי) "הטעם בזה א"י וזא"י שהמלאכה כולה תלוי' בכ"א", ובחי' רמב"ן רשב"א וריטב"א בסוגיא הנ"ל הובאה ד' ר"מ ב"ר יוסף שס"ל שחומרת זא"י וזא"י שעשה בכל כוחו.
אם שנים שעשו אינו אלא מדרבנן או שהוי דאו' אלא שפטור מחטאת: ברמב"ם פ"א טו מ' דהוי דרבנן (ע"ש ה"ג). וכן דייק מדבריו באבנ"ז יו"ד שצג, וע"ש שכ' שמהבכור שור משמע דהוי מדאו' ותמה עליו. ובבאר יצחק יד כ' בתחילה דהוי מדרבנן, ובסוף כ' דבמקור חיים תסו מבואר דהוי מדאו' ויש לו ראיות לדבריו. וע' שש"כ פל"ב הע' פז. [ותלוי אם יש פטור זה באיסורין שאין בהם חטאת, ע' להלן].
אם יש פטור ב' שעשו בשאר דיני התורה: באיסורין שיש בהם חטאת: ע' ריטב"א קידושין מג. דשייך פטור זה. וע' שו"ת הרשב"א ח"א כח.
באיסורין שאין בהם חטאת: ע' רעק"א בהע' לרמב"ם (פרנקל) סופ"א דשבת ופ"ט מכלאים ה"ט דבשאר איסורין אין פטור זה,וכ"ה במקור חיים (לבעל נתה"מ) בהערות לאו"ח רסו. וכ"כ בישועות מלכו (כלאים ט ט), [וכתב שמזה נראה דאינו אלא פטור מחטאת]. ובאבנ"ז יו"ד ח"ב שצג י נקט דנחלקו בזה ראשונים. וע"ע פנ"י שבת צג. וע"ע קונטרסי שיעורים ב"ק יג יא. ((לפמש"כ בתוס' רא"ש בדף צד. דהפטור בחי נושא את עצמו משום שנעשה ע"י שניהם, א "כ מוכח דשייך פטור זה גם בשביתת בהמתו (אף דאין בו חטאת) שהרי הגמ' שם מבארת דעת ר"י בן בתירא שהתיר מכירת סוס לגוי משום שמשא הסוס היינו חי וחי נושא א"ת. )) [כל זה לא שייך בזה יכול וזה אינו יכול דהוי מסייע שאין בו ממש, דפטורו מסברא וודאי שייך בכל התורה, כמבואר בשבת צג].
אם א' מהם אינו בר חיובא אם מתחייב הב': ע' שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (רט), וע' יד המלך על הרמב"ם פ"א מהל' שבת, וע' אמרי בינה שבת לג, וע' קונטרסי שיעורים ב"ק יג אות יב. ובמאירי ב"ק ס· כ' דוקא ב' ברי חיוב, אבל נראה מדבריו דמיירי בד' ר"ש ובזא"י וזא"י, ע"ש היטב. וגם בזה מד' רש"י בשבת צג· נראה דאינו מפרש כן ד' ר"ש. (וע' אג"ט חורש א).
שינוי: ע"ע לאחר יד.
תולדה: ע' בד' ע: שנלמד מדרשא, וצ"ע דבתיבת גמא משפטים ב' כ' דהוי הללממ"ס (וליכא למימר במה מצינו דא"כ א"א להעניש ע"ז דאעמה"ד). עכ"ד התיבת גמא.
| פרק ד | תוכן עניינים |
