לכבוד הרבנים שליט"א: מה הדין במקום שעשיתי מעשה שעפ"י רוב אינו נזק (ואני המוחזק) האם אני מחויב להודיע לניזק שהזקתיו כדי לתת לו אפשרות להביא ראיה. או אני יכול לסמוך על הרוב.
תשובה:
שלום רב,
לכאורה נראה שהינך מחוייב לומר לניזק כדי לברר אם אתה חייב.
מקורות:
לא מצאתי לכך מקור מפורש. אבל כן נראה לכאורה על פי הכלל בספק איסורים שכתב הש"ך ביו"ד סי' קי ס"ק סו שכל ספק שאפשר להתברר אינו ספק וחייבים לברר. והט"ז ביו"ד סי' צח סק"ו שספק שאינו לכל העולם אינו ספק ובנתיבות המשפט כללי תפיסה אות טו כתב שכלל זה נאמר אף בדיני ממונות כיון שדיניהם שווים.
מצאתי לכאור' ראיה לזה מגמ' כתובות דף טו דברוב עכום אינו חייב להחזיר ואין צורך לברר האם המאבד ישראל. ויעו' תוס' ב"מ כד. (כמדומה לי אין ספרים תחת ידי) שכתב שלא צריך להכריז מתי שיש רוב עכום. ורק מצד דכל היכא דאפשר לתקן מתקנינן. ויעו' ברש"ש שם שהקשה דהרי מעיקר הדין א"א לסמוך על הרוב במקום שאפשר לברר. ועכ"פ מוכח מתוס' דלא כרש"ש אלא דרוב אומרים גם כאפשר לברר ורק מצד תקנה בהשבת אבדה. והראוני בעבר דברי רשב"א ביבמות שרוב סומכים אף כשאיכא לברורי וכן משמע מרש"י בחולין (אין הספרים כעת תחת ידי. אך זכורני שבקובץ "אהל תורה" על דברי התוס' שם מביאים כן)
בברכת התורה
את הקושיא ברש"ש לא מצאתי, אבל התוספות בב"ב דף כג ע"ב והט"ז בחו"מ סי' רנט סעיף ג כותבים כן לענין שצריך להכריז על אבידה במקום שרובו עכו"ם כשאין טעם ייאוש כיון שאפשר לברר. ובספר דברי משפט שם כתב שמהתוספות בב"מ מוכח שלא כהט"ז ואת ראייתו מהתוספות בב"ב ניתן ליישב שרק רבנן סוברים כן אבל ר' שמעון בן אלעזר חולק. אבל מביא הוכחה מפסקי הרא"ש ב"מ פ"ב סי' ט כדעת הט"ז.
ובפשטות אפשר לומר שאף התוספות בב"מ מודים שאין סומכים על הרוב במקום שאפשר לברר, אלא שסוברים שהכרזה אינה בירור קל, או מהטעם שכתב בשיטה מקובצת ב"מ דף כד ע"ב ד"ה ויניח שאם יכריז יש לחוש שיבוא גוי וייקח ממנו באלמות, עיין שם.
שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר יו"ד שכתב שאין הולכים בממון אחר הרוב במקום שאפשר לברר, ואפילו הסוברים בספק איסור שאין חיוב לברר מודים בממון, שממון חמור מאיסור לענין זה. עיין שם ומשמע שם שאף התוספות בב"מ שם סובר שיש להכריז ולא להסתמך על הרוב. עיין שם מה שמיישב בדברי התוספות שם ד"ה מאן שמעת.
אני מודה להרב המעיר שהאיר עינינו.
השאר תגובה