לתרומות לחץ כאן

הלכות רפואה: החולה והרופא

 

ביחס למקרה של נזיקין, בו אדם פצע את חברו, הפסוק מלמד שיש חובת תשלום של ריפוי: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט). הגמרא (בבא קמא פה, א) מציינת מדברי רבי ישמעאל, שלמדן מכאן ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות".

כפי שרש"י מפרש, היינו חושבים שמחלה היא גזירת עליון, ולכן אסור לרופא לעשות ברפואה, שכן יש בכך עשיית אדם נגד גזירת שמים. זו אמנם דעת רב אחא (מובאת בברכות ס, א), הסבור שבאופן עקרוני אין לרופא לעשות ברפואה (רק שנהגו כן בני אדם). דעת אביי, מנגד, היא כשיטת רבי ישמעאל: הקב"ה נתן רשות לרופא לרפא.

במדרש שוחר טוב (שמואל ד, א) נשאלה אותה השאלה: "מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחצות ירושלים והיה עמהן אדם אחד. פגע בהן אדם חולה, אמר להן: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: קח לך כך וכך עד שתתרפא. אמר להן אותו האיש שהיה עמהן: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו הקב"ה. אמר להן: ואתם חכמים, הכנסתם עצמיכם בדבר שאינו שלכם – הוא הכה ואתם מרפאין?"

על כך ענו ר' ישמעאל ור' עקיבא: "אמרו לו: במה מלאכתך? אמר להן: עובד אדמה אני, והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה? מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך – הוא ברא אותו ואת אוכל פריין שלו? אמר להן: אין אתם רואין המגל בידי, אלולי שאני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלהו ומנכשו לא העלה מאומה! אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב 'אנוש כחציר ימיו'? כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולם ועלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא". הקב"ה שם אותנו בעולם כדי שניקח עליו אחריות, והדבר כולל גם את תחום הרפואה.

במאמר הנוכחי נדון בנושאים הלכתיים הקשורים לתחום הרפואה. האם יש מעלה שלא להידרש לשירותיו של רופא? מה המקור למצווה על הרופא לרפא? והאם מותר לרופא לקחת תשלום, ואפילו תשלום מופרז? בשאלות אלו, בין היתר, נדון במאמר השבוע – הראשון מבין שניים בסדרה.

ביקור אצל רופאים

ידועים דברי הרמב"ן בתחילת פרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא), שכתב "כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר 'כי אני ה' רופאיך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כאשר היה ענין אסא וחזקיהו בחלותו. … ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם".

על-פי דברי הרמב"ן, יש שכתבו שאף היום, יש מעלה של הימנות מהיזקקות לרופאים. אם אדם מבקש לשים את יהבו על הקב"ה לבדו, ולהימנע מטיפול רפואי כלשהו, אזי הרשות בידו – ויש בכך אף מעלה נשגבה (עי' בדרך זו בשו"ת אבני נזר, חושן משפט קצג, וכן בספר אגודת אזוב).

ואולם, לא נראה שניתן להסתמך בכך על דברי הרמב"ן. הרמב"ן עצמו כותב בספר תורת האדם (שער הסכנה), ספר הלכתי (בניגוד לפירושו על התורה),  שהרשות לבקר אצל רופאים היא "רשות של מצווה", וכי הדבר נכלל בעיקרון של פיקוח נפש. כלומר, הרמב"ן פוסק שיש חיוב גמור בביקור אצל רופאים. גם בציטוט הנ"ל מדבריו על התורה, הרי הרמב"ן מדגיש שמדובר בתקופת הנבואה, כאשר עם ישראל "שלמים והם רבים", ואין עניינים מתנהגים כלל על-פי הטבע. ברור שאין זה מצבנו היום.

גם בדברי הרשב"א (חלק א, סימן תיג) כבר מצאנו שאסור לסמוך על הנס בעניינים רפואיים, והביקור אצל הרופא, בשעת הצורך, הוא חיוב גמור. באשר לביטחון על הקב"ה, כתב הרשב"א שיש לאדם לסמוך על הקב"ה שהוא ישלח לו רפואה דרך הערוץ של עצת הרופאים, ואף על-ידי רופא מסוים, ולא שהקב"ה ישלח לו רפואה ניסית ללא מעורבות אנושית. הוא מסיים שכך הוא גם כוונת הרמב"ן עצמו.

רפואת אמת, כפי שכותב הט"ז (יורה דעה שלו, א), היא מאת הקב"ה ובזכות התפילה, אך מי שאינו זוכה לכך צריך לעבור את התהליך הרפואי בהתאם לטבע העולם. כיון שניתנה לכך רשות, הרי שמדובר בחיוב גמור. בשו"ת מנחת אשר (חלק א, סימן קכ) כתב שכן עולה מדברי כמה פוסקים נוספים (הש"ך המגן אברהם, ועוד). הוא מסיק שאין ספק שיש חיוב להזדקק לרפואה על דרך הטבע, לצד תפילה אל הקב"ה.

המצווה לרפא

כיון שניתנה רשות לרפא, הרי שיש בכך מצווה גמורה, כפי שכתב הרמב"ן (בספר תורת האדם): "הואיל ומחללין שבת ברפואות, שמע מינה בכלל פיקוח נפש הן. ופיקוח נפש מצוה רבה הוא. הזריז הרי זה משובח, הנשאל מגונה, השואל שופך דמים, וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה, כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו, הרי זה שופך דמים".

כך גם נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה שלו, א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא". השולחן ערוך מוסיף שאפילו אם יש מי שירפאנו, עדיין מצווה היא על כל רופא להשתדל בכך, שכן "לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".

הראשונים דנו באיזו מצווה מקיים הרופא כאשר הוא עוסק ברפואה. הרמב"ם מציע שמדובר במצווה של "השבת אבידה". כמו שחייב האדם להשיב את אבדת אחיו הפיזית, כך חובה עליו להשיב את "אבדת גופו" – לרפאות את החולה (עי' בזה להלן). כן כתב גם במנחת חינוך (מצווה רלז, בקומץ המנחה) והמהרש"א (סנהדרין עג, א), אך ציינו לאיסור של "לא תוכל להתעלם". יש שמציעים גם מקורות אחרים, כגון מצוות "וחי אחיך עמך" (שמתייחס למתן סיוע לעני) או להוראה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך" (עי' בשו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן נו).

ישנם מקורות שהבחינו בין פציעות חיצוניות, בהן נאמרה מצווה לרפא, לבין רפואה של מחלה פנימית שיש להימנע ממנה (עי' אבן עזרא, שמות כא, יט). גישה זו אינה מרכזית, ולפי ההלכה המקובלת מצווה רפואה תחול על כל מקרי הרפואה.

מעבר לכך, נראה מדברי המשנה שכל רפואה היא מצווה גמורה. המשנה מלמדת שהמודר הנאה מחברו מותר להתרפאות ממנו (נדרים ד, ד), והרמב"ם מבאר (בפירוש המשנה) שהדבר מותר כיון שהרופא מחויב לרפא על-פי דין התורה (לאור מצוות "השבת גופו" שנלמד ממצוות השבת אבידה. מכאן שאין זה נחשב שהרופא מסייע לאדם החולה, שכן הנאה זו אינה אלא קיום מצוות ה' – המעשה אינו מופנה כלפי החולה, אלא כלפי הקב"ה.

למשפט האחרון של השולחן ערוך, שם הוא מוסיף ש"לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות" יש כמה השלכות הלכתיות הנוגעות לחיוב לרפאות. למשל, בפתחי תשובה (יורה דעה שפ, א) מציין לדברי החמודי דניאל , בשאלת רופאה היושב שבעה על מתו: האם מותר לו לקום ולמצא מבית השבע לצורך טיפול רפואי?

בחמודי דניאל מבאר שלמרות שבדרך כלל אין לאבל לעזוב את בית האבל, על רופאה שנקרא לטפל בחולה לצאת כדי לסייע לחולה – ככל שמדובר בחולה במצב קשה. בשו"ת שבות יעקב (חלק, א, יפח) מוסיף שהלכה זו תקפה גם במקום שיש שם רופאים נוספים, שכן "לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".

ליטול תשלום על רפואה

בשולחן ערוך (יורה דעה שלו, ב) נפסק שאסור לרופא ליטול שכר על מלאכתו: "הרופא אסור ליטול שכר החכמה ולימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר". לצד הפסד מלאכה אחרת, ולצד דמי טרחה, כתב הערוך השולחן שמותר לרופא ליטול תשלום על נסיעות שלהם, על כתיבת מרשמים, וכן כל עלויות נלוות נוספות.

בניגוד להלכה מצמצמת זו, כתב בשולחן ערוך (שלו, ג) שכאשר רופא דורש תשלום בתור תנאי מוקדם לטיפול רפואי, הרי שחייב הפציינט לשלם את השכר המבוקש. ההלכה הנ"ל מתייחסת לדרישת תשלום לאחר מתן טיפול רפואי, שם אסור לדרוש תשלום על המלאכה, למעט דמי טרחה והפסד מלאכה אחרת. לעומת זאת, כאשר המחיר נקבע מראש, חייב הפציינט לשלם את הכל.

הרמ"א מבאר שאמנם מצווה על הרופא לרפא, אך אין הרופא חייב לעשות כן בחינם. הסיבה לכך היא שהמצווה לרפא חלה על כולם, ולא דווקא על הרופא הזה. כיון שמדובר במצווה כללית ולא במצווה פרטית. הבחירה של הרופא לעשות במקצוע, ובמקרה הזה לתרום מכישוריו לרפואת החולה, מצדיקים את דרישת התשלום.

סכומים אגדיים

האם רשאי רופא לדרוש סכום אגדי בתמורה לרפואתו?

בנוגע למכירת תרופות, כתב השולחן ערוך יש לאדם תרופות שאחר זקוק להם, ואינו מוכן למסור אותו אלא אם ישלם סכום גבוה מאד, מותר לחולה לקחת את התרופה, ולבסוף לשלם את המחיר המקובל בלבד: "מי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי, ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה, שלא מצאו סמנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהם".

הרמב"ן, שהוא מקור הלכה זו, מבאר שהלכה זו נכונה ביחס לתרופות, אך לא לרפואה של רופא. בנוגע לרופא, על החולה לשלם כל סכום שנקבע מראש על-ידי הרופא, ואינו רשאי לשלם פחות מכך. הסיבה לכך היא שבניגוד לתרופות, דעתו ומומחיותו של הרופא הם מצרכים שאין להם מחיר, ולכן כל מה שקובע הרופא – זה מחירו. כן פסק בשולחן ערוך: "אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו, ואין לו דמים".

ואולם, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שהלכה זו נאמרה רק במקום שיש רופאים נוספים שהיו יכולים להעניק את הטיפול הרלוונטי, כך שרשאי רופא זה לדרוש כל סכום בעד הטיפול. בניגוד לכך, כאשר אין שם רופא אחר, הרי שדין הרופא הוא כדין המוהל, כאשר אין מוהל אחר בעיר, שחייב לימול את התינוק בחינם, אין דמים. אף הרופא, כשהוא לבדו נמצא בעיר, חייב לרפא בחינם, למעט טרחה ושכר בטלה, שכן חלה עליו מצווה גמורה לרפאות.

בציץ אליעזר מציין לדברי הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק ג, סימן תתקפו [תקנו]), שאף הוא קובע שזכותו של רופא לתבוע תשלום בעד הטיפול מוגבלת לנסיבות שבהן יש לחולה אופציות אחרות. הוא מוסיף שהרמב"ן מודה שכשאין רופאים אחרים (באותה הרמה), אזי המצווה (של השבת אבידה, "והשבותו לו") חלה על רופא זה לבדו. בנסיבות אלו אסור לו לסרב להעניק טיפול רפואי, וממילא אין לו לדרוש תשלום על המלאכה עצמה.

סיכום

ראינו שיש חיוב על חולה לפנות לרופא כדי לדאוג לרפואתו, ואין לו לסמוך על רפואה בדרך ניסית. כן, מצווה על הרופא לרפא את החולה, ולכך יש כמה השלכות, כגון ביחס לתשלום שרשאי הרופא לקבל. עם זאת, יש השלכות רבות שטרם עסקנו בהן: האם רופאים פטורים משאר מצוות בשל הלכת "עוסק במצווה פטור מן המצווה"? ומה מעמדן של שיטות אלטרנטיביות של רפואה – האם הם כלולים בדיני רפואה, ואיזה נושאים הלכתיים הם מעלים?

נדון בסוגיות נוספות אלו בס"ד במאמר של שבוע הבא.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *