שאלה:
שלום וברכה, 1. מה ההגדרה למצוה שיש לה שיהוי/מתמשכת שאפשר לברך אף אחר עיקר עשייתה (כדוג' תפילין, ציצית). בפרט לדעת מרן הגרע"י זצ"ל. 2. ומתוך כך, מדוע לשיטתו לא יברך אחר הדלקת נרות שבת, במקרה ששכח לברך קודם הדלקה (בהנחה שעוד לא נכנסה שבת), מדוע לא חשיב מצוה שיש בה שיהוי? 3. וכנ"ל לעניין נטילת לולב, במקרה בו שכח לברך קודם הנטילה, אך עודם בידו (אע"פ שעומד אחר הלל, הקפות וכו') מדוע לא יברך? 4. וכן לדעת המשנה ברורה, מה החילוק בין נרות שבת שחשיב מצוה מתמשכת (ולכן התיר לברך אף אחר הדלקה במידה ושכח לברך קודם הנאה), לבין נרות חנוכה שפסק שלא יברך אחר הדלקת כל הנרות? אשמח למקורות תודה רבה ויישר כח!
תשובה:
שלום וברכה
באופן כללי החילוק הוא פשוט מאוד, בתפילין כל רגע שהן מונחות על האדם הוא מצוה, כלומר המצוה אינה רק במעשה ההנחה עצמו אלא בכל רגע ורגע, אבל בלולב למשל, ברגע שהגבהת אותו קיימת את המצוה וסיימת [התוס' מבארים שניתן לברך כל עוד לא נענעת כיון שהנענוע הוא חלק מהמצוה, אבל לאחר הנענוע נגמר קיומה של המצוה, אנשי ירושלים משום חביבות המצוה היו ממשיכים להחזיק כל היום, אבל קיום מצוה אין כאן ולא שייך לברך]. הדלקת נרות שבת בענין זה הוא כמו לולב ולא כמו תפילין, יש חיוב לדאוג שיהיה בבית נר דולק, ברגע שהדלקת ודאגת לכך, נגמר קיום המצוה ולא שייך לברך עוד. מה שהבאת מהמשנה ברורה בענין זה אינו זכור לי, מה שלי זכור היא המחלוקת מתי מברכים, אם לפני ההדלקה או לאחריה, אבל זה רעיון אחר לגמרי, וכפי שמבואר במשנה ברורה סי' רסג ס"ק כז, יש לנו כלל בדין עובר לעשייתן, שלא תיקנו לברך לפני העשייה אלא רק במצוות שזה שייך, אבל בנטילת ידים למשל שלא ניתן לברך קודם כי הידים טמאות, מברכים אחרי [ולכתחילה קודם הניגוב ואחריו יש בזה מחלוקת אבל העיקר העיקרון], כך גם בטבילה, ומשום שבטבילת גר לא ניתן לברך לפני כן, ממילא גם בהדלקת נרות, כיון שבברכה האשה מקבלת שבת לדעה זו ולמנהג בני אשכנז, מברכים אחרי ההדלקה, כי כך התקנה לכתחילה במצב כזה.
ערב טוב ומבורך.
אחדד את השאלה:
1. מה הטעם/המקור שהפוסקים נקטו שמצות תפילין מצותה כל היום (היינו שמקיים מצוה בכל רגע שהן עליו) לעומת לולב שמצותה פעם אחת ביום. פה טמונה הגדרת "מצוה מתמשכת". אם נבין מה הסברא בחילוק בניהם, נבין את גדר מצוה שיש לה שיהוי מצוה. וממילא נ"מ לשאר מצוה שנדע איך לדונם (היינו אם נבין מה מגדיר מצות תפילין כמצוה מתמשכת נדע לדון שאר מצות ככאלה או לא).
2. לעניין נרות שבת הביאה"ל בסי' רסג, ה, ד"ה כשידליק וכן השש"כ פסקו שמי שהדליק נרות שבת ושכח לברך עליהם, ונזכר שלא בירך לפני ביה"ש מותר לו עוד לברך. והסברא בזה דחשיב מצוה שיש לה שיהוי (וכן הוא בדרשו בשם דברי מלכיאל בביאור ביאה"ל).
וא"כ השאלה היא כנ"ל מה במצוה זו מגדיר אותה כמצוה שיש לה משך? ובחזו"ע שחלק על כך מדוע לשיטתו אין זו חשיבא מצוה מתמשכת (ומן הסתם לומד אחרת את הגדר לכך, אם כן מה הוא)?
3. אותו כנ"ל לגבי מזוזה, נחלקו הפוס' במידה ושכח לברך קודם קביעתה אם רשאי לברך אח"כ. ומבואר שנחלקו בהגדרת מצוה זו – אי חשיבא כמצוה שכל קיומה בקביעתה ותו לא (וממילא אין לברך וכו'), או כמצוה מתמשכת שכל רגע שקבועה מקיים מצוה (וממילא מברך).
ושוב נשאלת השאלה מה הקריטריון למצוה מתמשכת שעל פי הכריעו הסוברים לברך, ומה סברת החולקים שלא החשיבוה לכך, וממילא מה הגדרתם למצוה מתמשכת?
תודה רבה על התשובות
1. בתפילין אין כל מצוה בעצם מעשה ההנחה, רק שיהיו מונחים עליך, ולכן כיון שלא הפעולה היא המצוה זה נוהג כל היום בכל רגע שזה מתבצע. בלולב המצוה היא במעשה הלקיחה [הפסוקים כידוע דנו לגבי מי שאוחז את הלולב לפני עלות השחר וזה נשאר בידו לאחר מכן, שאפשר שאינו מקיים את המצוה, וצריך להניח וליטול שוב, כי מעשה הנטילה הוא המצוה].
2. הדברי מלכיאל שם מסביר שבזה גופא נחלקו, אם מעשה ההדלקה הוא המצוה או עצם זה שהבית אינו חשוך, ואז היא מצוה נמשכת, אבל לשים לב שלכאורה הוא אומר זאת בעיקר בדברי מהר"ש שהתיר לברך גם בשבת עצמה שאין הלכה כמותו, אבל במגן אברהם שקיבל דבריו רק לפני בין השמשות כנראה העענין כי עדיין עצם חובת מעשה ההדלקה קיימת ואמרינן אשו משום חיציו.[
3. לא בהכרח שזה המחלוקת שם, בס' שערי המזוזה הביא שרבים מבארים שהשאלה האם יש ברכה על מצוה פסיבית או רק על מעשה מצוה, וכשהמזוזה קבועה בבית אין כל פעולה.
השאר תגובה