בשעת יציאת מצרים, עם מכת בכורות שעמה שוחרר עם ישראל מכבלי מצרים, הפסוק מזכיר דווקא את שתיקת הכלבים: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות יא, ז). כפי שמבארים המפרשים, שתיקת הכלבים הייתה חלק מהנס, חלק מההבחנה שקבע ה' בין המצרים לבין עם ישראל שזה עתה נולד.
חז"ל מלמדים שהכלבים אף באו על שכרם. כפי שמבואר במכילתא (שמות יא, ז), מהסיבה הזו הקב"ה נותן את הבשר הטרף דווקא לכלבים (שמות כב, ל): את הבשר הטרף זורקים לכלבים כיון שהקב"ה זוכר את שתיקתם הנסית.
האזכור של כלבים מביא אותנו לדון בשאלה ההלכתית של החזקת וטיפול בכלבים. אחת החיות השכיחה ביותר בתור חיית מחמד היא כמובן הכלב, ורובנו נכיר משפחות שמחזיקות כלב בביתם, או ניתקל בנסיבות שיש בהן מעורבות של כלבים.
האם בכלל ראוי להחזיק כלבים בבית? מהן ההלכות הרלוונטיות ביחס להאכלת כלבים? האם מותר לסרס כלב או כלבה כשיש בכך צורך? וכיצד יש לנהוג בכלבים בשבת ביחס לאיסור מוקצה ולאיסור צידה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
להחזיק כלב בבית
הגמרא (בבא קמא טו, ב) מביאה את דברי רבי נתן, לפיהם מי שמגדל "כלב רע" בתוך ביתו עובר על מצוות הכתוב "לא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). מכאן יש לגזור שאמנם יש איסור להחזיק בבית "כלב רע", אך אין כל איסור להחזיק בבית כלב שאינו רע.
להלן (דף פ, א) אנו מוצאים בפירוש (בשם רבי ישמעאל) שמותר להחזיק בבית כלב מסוג מסוים (כופרין) לצורך השמדת מזיקין: "לנקר את הבית מאי חולדות סנאים". רש"י מפרש שמדובר בכלבים קטנים, או בכלבים גדולים שאינם מזיקים לבני אדם.
מנגד, מבואר בגמרא שם (דף עט, ב) שאסור להחזיק כלב "אלא אם כן היה קשור בשלשלת". מתוך העובדה שהגמרא אינה מחלקת בין כלב לכלב, ניתן להבין שאין כל היתר להחזיק כלב (מכל סוג) שאינו קשור בשרשרת. הסיבה לכך היא שיש לחשוש שהכלב יגרום נזק לאנשים, הן בנשיכתו והן בנביחתו, שעלולה לגרום לאישה להפיל את פרי בטנה.
הגמרא מרחיבה בהמשך (דף פג, א) את הדיבור בכך, ואף מציינת לדברי ר' אליעזר שמי שמגדל כלב בתוך ביתו נחשב כמי שמגדל חזיר בתוך ביתו, וממילא חלה עליו הקללה של מגדלי חזירים. ברמ"א מבואר שהכוונה רק לכלב שאינו קשור, ואילו ביחס לכלב קשור אין קללה, כפי שעולה מדברי הגמרא שם שמבחינה בין כלב קשור בשרשרת לבין כלב שאינו קשור.
בעקבות דברי הגמרא הנ"ל, הרמב"ם אכן פוסק שאסור לגדל כל כלב בתוך הבית אלא כאשר הוא קשור בשרשרת, שכן "היזקן מרובה ומצוי" (הלכות נזקי ממון ה, ט).
ואולם, לדעת רוב הראשונים נראה שדברי הגמרא המחמירים אמורים רק בנוגע ל"כלב רע", ואילו לכלבים שאינם רעים אין כל איסור, ומותר להחזיקם בבית ללא חשש (עי' בטור, חושן משפט תט; הגהות מיימוני, הלכות רוצח יא, ג; סמ"ג, עשה סו).
דעה מקלה זו אף מובאת בשולחן ערוך (חושן משפט תט, ג), וכן פסקו האחרונים.
הגדרת "כלב רע"
מהו "כלב רע" שאותו אסור להחזיק ללא שרשרת?
בספר ים של שלמה (בבא קמא ז, מה) מבאר שרק כלב שאינו נושך ואינו נובח יוצא מכלל "כלב רע". כאמור לעיל, גם כלב שנובח ואינו נושך נחשב כמזיק, מהחשש שאישה תפיל מתוך בהלת קול הנביחה. מכאן מחייב הים של שלמה לקשור את הכלב בשרשרת גם אם הוא רק נובח.
בשולחן ערוך הרב (שמירת גוף ונפש, סעיף ג) מגיע לאותה מסקנה. הוא מציין שיהודים רבים מחזיקים כלבים שנובחים ואינו נושכים, אך כותב שההצדקה לכך דחוקה, כיון שמתוך הסוגיה נראה שאסור להחזיק ללא קשירה גם כלבים שנובחים ואינם נושכים. הוא מסיים שכל יהודי ירא שמים ייזהר שכלבים שנובחים ייקשרו בשרשרת כל זמן שבני האדם ערים (בשעות היום; עי' גם בכנסת הגדולה, חו"מ תט, ד, שמציין את מנהג העולם להחזיק כלב שנובח ואינו נושך).
יש לציין שבשו"ת שאלת יעב"ץ (סימן יז) כתב שבכל למקרה אין היתר להחזיק כלב בביתו, למעט כאשר יש צורך בכך לשמירה או לשם מטרה כלכלית אחרת. מלבד צרכים אלה, יש להימנע מהחזקת כלב בבית, שאין זה דרכם של ישראל אלא של אומות העולם. על דרך זו כתב הרב יעקב ברייש (שו"ת חלקת יעקב חלק ב, סימן לד), ולדבריו יש בהחזקת כלבים משום שחצנות, וגם בשו"ת שבט הלוי (חלק ו, סימן רמא) כתב שגם אם הדבר מותר, הרי שאין זה מתאים אלא ל"ריקים".
ואולם, כבר כתב הרמ"א (חושן משפט תט, ג) שעניין החזקת כלבים תלוי בכל מקום וזמן, "ופוק חזי מאי עמא דבר". כיום, ישנם אזורים שכלבים שכיחים בהם, ויש אזורים שבהם כלבים אינם מצויים. מקום שכלבים מצויים, לא יהיה כל איסור לגדל כלב שאינו מסוכן בבית, ולעתים יש לכך הצדקות מיוחדות, אם לצורך של תרפיה, אם לתועלת הילדים, וכדומה. מנגד, מקום שכלבים אינם מצויים, ויש סבירות שנביחתם יפחידו אנשים, יש מקום להימנע מכך, וייתכן שיחול איסור על החזקת כלב ללא שרשרת.
יש המחזיקים כלבים מסוכנים כגון רועה גרמני, לצורך שמירה על הבית. הרמ"א פוסק להצדיק נוהג זה, אך כמובן בתנאי שהכלב נשמר על-ידי שרשרת.
האכלת כלבים
הפסוק קובע (דברים יא, טו): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". הגמרא (ברכות מ, א; גיטין סב, א) לומדת מכאן שאין לאדם לאכול טרם האכיל את בהמותיו, כפי שעולה מסדר הדברים המוזכר בכתוב: תחילה "לבהמתך", ולאחר מכן "ואכלת ושבעת".
הלכה זו אינה מופיעה בשולחן ערוך, והיינו כנראה כדרכו של הרמב"ם, שמזכיר את עניין האכלת הבהמות קודם האדם כמידת חסידות ולא כהלכה מחייבת. מנגד, במגן אברהם (קסז, יח) מביא את דברי הגמרא כהלכה פסוקה, ומציין במקום אחר (רעא, יב) שמדובר בדין דאורייתא של הקדמת הבהמה לאדם.
החיי אדם (מה, א), המשנה ברורה (קסז, מ) והערוך השולחן (קסז, יג) כולם מציינים הלכה זו (אלא שבביאור הלכה מבאר על-פי דברי הרמ"א שלא מדובר בדין תורה אלא בדין דרבנן). מכאן שיש להיזהר להאכיל את הבהמה או את החיה – את הכלב – קודם אכילתו (אם כי במשנה ברורה מבואר שהכוונה היא רק כאשר האדם מתיישב לאכול ולשתות).
בשו"ת שאלת יעב"ץ (סימן יז) כותב שהלכה זו אינה חלה על חיות כמו כלבים וחתולים, היודעים להסתדר לבד ואינם תלויים באוכל שנותן להם בעל הבית (דבריו הובאו בשערי תשובה קסז, ט ובחיי אדם, שם). ואולם, לחיות ביתיות שמוגבלות לבית ואינן יוצאות החוצה, אין להקל בכך.
איזה מאכלים ניתן להאכיל
יש לציין שגם במאכל כלבים ושאר חיות מחמד, יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר וחלב, שכן תערובת זו אסורה היא בהנאה, וממילא אין להאכיל בה גם את החיה (יורה דעה פז, א). הלכה זו נאמרת דווקא ביחס לבשר מבהמה טהורה, ולא לבשר עוף או לבשר חיה, וכמו כן אין איסור כזה ביחס לבשר שאינו כשר (מותר לקנות בשר שאינו כשר לצורך חיות).
יש ספק בהלכה הנ"ל ביחס לתערובת של בשר וחלב כאשר מדובר בבשר מבהמה טהורה שלא נשחטה כדין (הרמב"ם, פירוש המשנה על כריתות ג, ד מקל בכך). מספק, יש להקפיד בכך (עי' פרי מגדים, הקדמת להלכות תערובת; שו"ת חת"ם סופר, סימן צב; עי' ערוך השולחן, יורה דעה פז, יב, שמקל בדבר).
על אותה הדרך, אוסר להאכיל את הכלב (או חיות אחרות) חמץ בפסח, שכן בפסח נאסר החמץ באיסור הנאה מן התורה, כך שיש להיזהר גם מרכיבים של חמץ במאכלי חיות (שולחן ערוך, אורח חיים תמח, יז). הלכה זו נאמרה אפילו במקום שגוי מאכיל את הבהמה, כך שאין איסור על החזקת החמץ.
מותר להאכיל את החיה קטניות בפסח, שכן אין בקטניות כל איסור הנאה.
סירוס כלבים
לעתים יבקש הבעלים של כלב (או בעל חי אחר) לסרסו. דבר זה נעשה ביחס לזכרים כדי לבלום התנהגות אלימה, וביחס לנקבות כדי למנוע מהחיה להתרבות. האם יש מקום היתר לכך על-פי הלכה?
התורה אוסרת את סירוס הבהמות והחיות. אחרי שמבואר פסול לקרבן של בהמה שנפגמו אברי הרבייה, שנאמר בפסוק "לא תעשו כן בארצכם" (ויקרא כב, כד). חז"ל הבינו שפסוק זה מדבר על כל בהמות וחיות, ומכאן איסור גורף על סירוס החיה. איסור זה נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר ה, יא), אם שיש דיון ביחס לסירוס של נקבות, אם מדובר על איסור תורה או על איסור דרבנן (עי' שו"ת אגרות משה, אבן העזר ח"ד, סימן לד).
הגמרא (סנהדרין נו, ב) מזכירה מחלוקת ביחס למעמדם של אינם-יהודים בנוגע לאיסור זה, ונחלקו הראשונים בפסק ההלכה במחלוקת זו. יש פוסקים שהקלו בכך (עי' ערוך השולחן, אבן העזר ה, כו), אבל הבית שמואל (ה, טז) כתב שאין הכרעה להלכה במחלוקת זו, והספק נותר בעינו.
מפאת הספק, אין היתר לבקש מגוי שהוא רופא וטרינרי לסרס כלב (וכדומה), שכן ייתכן שיש בכך עבירה על איסור "ולפני עור לו תתן מכשור" (ויקרא יט, יד) – בבקשה ייתכן שגורם האדם לרופא הווטרינרי לעבור על איסור. יש מקום לעקוף את האיסור על-ידי מכירת הכלב לגוי, כפי שכמה פוסקים מזכירים ומציעים (עי' שו"ת שואל ומשיב ג, א, רכט; שו"ת חת"ם סופר, חו"מ סימן קפה; שו"ת האלך לך שלמה, אבן העזר כג). ואולם, הפוסקים מזכירים הצעה זו רק במקום הדחק (של הפסק פרנסה), ואילו באופן כללי ולמטרת נוחות בלבד, אין להשתמש בכך.
מנגד, הפוסקים מציעים שניתן לסרס חיות על-ידי אמצעים לא ישירים (ללא מעשה ישיר באברי הרבייה), כגון על-ידי זריקה. בשו"ת שבט הלוי (ח"ט, סימן רד) מציין שמותר לעשות כן ביחס לחיה נקבה. כמו כן ישנם כמה אופנים חדשים של סירוס שאינם משפיעים כלל על אברי הרבייה, לא באופן ישיר ולא באופן בלתי ישיר, וכמובן שאמצעים אלו עדיפים.
כלבים בשבת: איסור מוקצה
במשנה (שבת קכח, ב) נקבע שבעלי חיים נחשבים מוקצה בשבת: "כופין את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו" (עי' שם ברש"י). כיון שאין להם שימוש, יש להם דין שווה ל"עצים ואבנים", וחל עליהם תורת "מוקצה מחמת גופא" (עי' מגיד משנה, הלכות שבת פרק כה, הלכה כה, שביאר כן).
לפי כמה ראשונים, הלכה זו נאמרה ביחס לכל בעלי חי, גם אלו שיש להם שימוש של "לשתק בו תינוק כשבוכה" – ושלא כשיטת הראשונים המקלה בכך. שתי סיבות נאמרה לכך. סיבה אחת היא שאין די בשימוש זה כדי להוציא מ"מוקצה מחמת גופא", וסיבה שנייה היא שחז"ל קבעו שכל בעלי חי הם מוקצה, ללא קשר לשימוש שניתן לעשות בהם.
להלכה נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים שח, סע' לט-מ) להחמיר: "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף". המשנה ברורה מבאר את הסיבה לכך, שכן "הם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו" (ס"ק קמו).
אך מהי ההלכה ביחס לבעלי חיים שכל מטרתם היא להנאת האדם ולחברתו, כפי שנהוג בכלבים ביתיים? לעניין זה כתב בשו"ת אגרות משה (ח"ה, סימן כב, אות כא, באותיות הקטנות שבסוף התשובה) שכלבים בינתיים אינם מוקצה בשבת, והרב שבתי רפפורט אישר שזו הייתה דעתו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל כפי שהורה לו כמה פעמים (הדברים נכתבו במכתב שנשלח לר' צבי רייזמן). הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אף הוא נטה להקל בשאלת כלבי נחייה (עי' שמירת שבת כהלכתה פרק יח, הערה סב; שלחן שלמה, אורח חיים שח, לט, עד), ואף הורה שקערה עם דגי נוי אינה מוצקה – אם שהרב פיינשטיין דווקא כתב להחמיר בכך (אורח חיים חלק ד, סימן טז).
טלטול בשבת
כפי שחייב אדם לשבות בשבת, כך התורה מחייבת את האדם לדאוג שבהמותיו ישבתו בשבת (שמות כ, י), ומכאן שיש איסור טלטול בשבת על-ידי בהמותיו של אדם. עולה אפוא השאלה אם מותר לכלב לצאת לרשות הרבים עם רצועה שעליה תג זיהוי סביב צווארו.
השולחן ערוך (אורח חיים שה, א) פוסק שאסור לבהמה לצאת לרשות הרבים כשהיא לבושה קישוט, כיון שהקישוט הוא לתועלת הבעלים ולא לתועלת הבהמה עצמה. הבהמה "מטלטלת" את הקישוט למען הבעלים, ויש בכך אפוא איסור שבת. יתרה מזו, אסור לבהמה לצאת עם חפצים שמטרתם זיהוי, כיון שמדובר בצורך הבעלים ולא בצורך הבהמה (אור חיים שה, יז).
ואולם, ייתכן שדין תג זיהוי של כלב ביתי יהיה שונה. במקרה הזה, התג משרת את הכלב, בכך שהוא מוודא שאחרים לא יזיקו לכלב, מתוך הנחה שמדובר בכלב ללא בעלים. למרות זאת, בערוך השולחן (שה, ה) פסק להחמיר בדבר, וסבר שכל חפץ שעניינו זיהוי אסור בטלטול בשבת. מנגד, הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פרק כז, הערה לג) פסק להקל בדבר, כיון שיש בתג הזיהוי תועלת ברורה עבור הכלב.
באשר לרצועה שמוליכים בה את הכלב, כתב השולחן ערוך (שה, טז) שיש להיזהר "שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה", שכן בכך ייראה הדבר כאילו הוא מטלטל את הרצועה בלי קשר לכלב. כן "לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ" – כלומר, יש לדאוג שהרצועה תהיה מתוחה, ולא סמוכה לקרקע, שבכך ייראה הדבר כאילו הכלב לובש אותה ללא סיבה.
נושא נוסף השייך להלכות השבת הוא איסור צידה. ביחס לכלב ביתי וצייתני, אין כל כך חשש לאיסור זה, אך החשש יהיה כאשר מדובר בכלב שאינו מבוית לגמרי, וממילא אינו צייתני (עי' שולחן ערוך, אורח חיים שטז, יב). במקרים אלו, יש להיזהר שלא לצוד כלב שמתנגד לכך – כלומר, להיזהר מלהגביל את חירותו של הכלב נגד רצונו. למשל, אין להוריד את רצועת הכלב בשטח פתוח, שכן ייתכן שבחיבור הרצועה בחזרה יהיה משום איסור צידה. כן, לאחר הכניסה לבית עם הכלב, יש לסגור את הדלת רק בזמן שבכל אופן הכלב לא היה יכול לצאת מהבית, כגון כאשר נוכחות הבעלים חוסמת את דרכו אל הדלת.
כניסת כלב נחייה לתוך בית הכנסת
שאלה מרתקת שעלתה לדיון בין גדולי הפוסקים של המאה הקודמת עסקה ב"נגישות" של עיוורים לבית הכנסת. האם יש להתיר לעיוור להיכנס לתוך בית כנסת כשהוא מונחה על-ידי כלב נחייה, או שמא אין לאפשר זאת מפאת חשש לזלזול בקדושת בית הכנסת?
הראשון שדן בסוגיה זו בהרחבה היה הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אורח חיים, ח"א, סימן מה). הרב פיינשטיין, שנשאל על כך על-ידי רב קהילה בארה"ב, כתב להתיר את כניסת העיוור עם כלבו לבית הכנסת. בתוך דבריו הוא ציין לדברי הירושלמי, מהם עולה (לפי פרשנותו) כי ניתן להכניס עובר אורח שהוא "בן תורה" עם חמורו לבית הכנסת, משום שבית הכנסת הוא "ביתם" של תלמידי חכמים לכל דבר ועניין.
נוסף על כך, הסתמך הרב פיינשטיין על העובדה שבתי הכנסת בחו"ל עשויים רק "על תנאי" (כיוון שלפי מסורת ישראל, כולם עתידים להיעקר ממקומם ולהיקבע בארץ ישראל), ולפיכך קדושתם קלה יותר. כפי שמותר לאכול ולשתות בבית כנסת העשויה על תנאי, כך גם מותר להכניס לשם בעל חי כאשר יש בכך צורך גדול.
הרב פיינשטיין מתמקד בכבודו של העיוור והרגישות הנדרשת לצרכיו ותחושותיו: "ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפילה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור, וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכהאי גוונא, שרבים מתאספים, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה".
בסוף דבריו הוא מעלה אפשרות שאין כאן אפילו סרך איסור: "יש להסתפק דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה, אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה… אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו, אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל". עם זאת, ציינו פוסקים מאוחרים את דברי הרב פיינשטיין ש"טוב שישב סמוך להפתח, שלא לבלבל את הצבור".
הגישה המחמירה
החולק על גישת הרב פיינשטיין הוא הרב מרדכי יעקב ברייש, אב"ד ציריך שבשוויץ (שו"ת חלקת יעקב, אורח חיים לד). הרב ברייש תמה על הוראת הרב פיינשטיין:
"ולפי עניות דעתי, הוראה זו תמוה לרבים, לבנות מגדול על יסוד רעוע כזה. הירושלמי מדבר בבית המדרש או בית הכנסת שהיו לומדים שם… אבל בזמן שאין לומדים בבית הכנסת, אסורין לאכול ולשתות אף לתלמידי חכמים, דאטו תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא דמקדש… ונסתר גם הראיה שלו ממה שהחסידים נוהגין בכל בתי כנסיות שלהן להתיר אף בדבר רשות – זה בורכא. החסידים נוהגים כן רק בבתי מדרשיות שטיבלעך קלויזען שלהם, לא בבית הכנסת, שקדושת בית הכנסת חמורה להם למאד, ומזה הטעם הם נמנעין גם מלהתפלל בבית הכנסת (!)… ואין לך בלבול כוונה יותר מזה, כשרואין באמצע בית הכנסת או בית המדרש חמור או כלב עומד שם".
הרב ברייש ממשיך לנמק כי יש חשש למכשול גדול בכניסת בעל חי לבית הכנסת, שכן מי יערב לן שלא יטיל גללים באמצע התפילה. מעבר לכך, הוא מעלה כי כלב גרוע מחמור, כי יש לחשוש שמא ינבח ויגרום לאישה שתפיל את פרי בטנה, והדבר דומה לדעתו לסכין ארוך שאסרו חכמים להכניסו בבית הכנסת, משום שהוא מקצר ימיו של אדם, והתפילה באה להאריכם.
בסוף דבריו, כותב הרב ברייש את הנימוק "העיקרי" שבגינו אוסר הכנסת כלב נחייה לבית הכנסת: "ועוד, וזה העיקר אצלי… בעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית, יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת, ויתלה את עצמו באילן גדול, לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול, וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".
באשר לעיוור עצמו, לדעת הרב ברייש ניתן למצוא פתרון אחר בקלות: "ולאידך גיסא, מה שכתב באגרות משה, שאם לא נתירנו, יתבטל כל ימיו מתפלה בציבור וקריאת התורה וקריאת מגילה – קשה להאמין שלא יהיה לו איזו עצה, שמי שהוא יוליכנו לבית הכנסת, ועל כל פנים לעתים מיוחדים. ואם באמת כן, שאין לו שום עצה אחרת, הרי הוא בכלל אונס, ורחמנא פטריה… והעיקר אצלי, שעל כל פנים, לעתים מיוחדים, מסתמא ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב לבית הכנסת, וסימן לדבר: לא תביא מחיר כלב בית ד' כי תועבה הוא".
מעניין לציין את ההבדל הניכר בין גישות הרב פיינשטיין והרב ברייש. הרב ברייש מדגיש בעיקר את קדושת בית הכנסת, ואת החשש לחילולו, ואילו הרב פיינשטיין מדגיש את הצרכים ואת הרגישויות המיוחדות של האדם העיוור. כמובן שגם הרב פיינשטיין הבין שהעיוור יכול להגיע לבית הכנסת בסיוע של אחרים, ולמרות זאת פסק שדי בחשש לעצמאותו של העיוור כדי להתיר את כניסת כלב הנחייה לבית הכנסת. הרב פיינשטיין הקדים את זמנו בכמה עשורים ברגישות שהפגין כלפי צרכי אנשים עם מוגבלויות.
סיכום
ראינו שישנן הלכות רבות הקשורות להחזקת כלבים (ושאר בעלי חיים) בתוך הבית. הלכות אלו כוללות האכלת הכלבים, טיפולם בשבת, והבאת כלב נחייה לבית הכנסת, וישנן הלכות נוספות שלא נגענו בהן במאמר זה.
מעבר לכך, פתחנו בדיון על החזקת כללים באופן כללי, וראינו שחלק מהפוסקים לא נחה רוחם מכך, ואילו אחרים מקבלים את האפשרות להחזקת כלב כדבר לגיטימי, ודנים רק בפנים ההלכתיות של הדבר. ברור הדבר שהנסיבות והגישה להחזקת כלבים משתנות ממקום למקום ומזמן לזמן, ועלינו תמיד לאזן את הצרכים והרצונות האישיים שלנו מול הסטנדרטים המקובלים בקהילה הנתונה. כפי שניכר במקרה של החזקת כלבים, לעתים מקבל האיזון ביטוי קונקרטי להלכה.
לאחר שקראתי מאמר זה ועוד כמה וכמה הלכות בנוגע לגידול כלב אני יוצאת בהנחה שבכל מקרה אני עוברת על התורה.. גם בגלל הנביחות שמפחידות אנשים וגם בגלל שאסור לי לסרס אותו וההתנהגות שלו הפכה להיות קשה בגלל שהוא לא מסורס. מדובר בכלב מבוג קטן ולא "רע" והוא כמעט בן שנה ונמצא אצלנו כמה חודשים. אך אם לאור כל מה שאני קוראת אני חושבת שעם כל הקושי אני לא רוצה להחזיק אותו יותר בבית. השאלה שלי היא אם אני מוסרת אותו לבית טוב שאני חושבת ששם יטפלו בו יותר טוב האם גם בזה אני עוברת על איסור? אני לא רוצה לצער אותו אבל קשה לי הידיעה שאני עוברת עם איסורים וגם שלא אוכל לסרס אותו והוא ימשיך להיות לא רגוע.
את יכולה למסור אותו.
בס' שולחן מנחם הוצאת היכל מנחםמי-ם מובא מכתב הרבי מליובאוויטש שמתיר הכנסת כלב לביכ"נ
השאר תגובה