שאלה:
משכיר השכיר חנות בערך לפני 5 שנים במחיר מסוים. כעבור כמה זמן המחיר באותו אזור התייקר והסכימו להעלות את מחיר השכירות. לפני כשנה שוב מחיר השכירות באותו מקום עלה. והמשכיר אמר לשוכר שצריך להוסיף על דמי השכירות. והוא לא הסכים. ומסרב לבוא לבית דין. האם מותר למשכיר להוציאו ? (השכירות לא הייתה לזמן קצוב) בכלל כתוב בפוסקים שאם לא משלם את דמי השכירות מותר למשכיר להוציאו מיד. האם גם במקרה הזה שמדובר בהעלאת השכירות וזה זמן רב שאינו משלם את ההוספה כך הדין ?
תשובה:
שלום וברכה,
כאשר התייקר תשלום השכירות: אם קבעו זמן השכירות, וחלה התייקרות באמצע הזמן, לא יכול המשכיר להעלות לשוכר את דמי השכירות, עד סוף זמן השכירות. אבל אם לא קבעו זמן על השכירות, או שנגמר זמן השכירות ורוצה השוכר להמשיך ולשכור את המקום, אם הודיע המשכיר שרוצה להעלות את דמי השכירות, חייב השוכר להעלות את דמי השכירות. ואם לא הודיע לו המשכיר והמשיכו לדור סתם, לא יוכל המשכיר לדרוש שכר עבור החודשים שדר השוכר. אבל מכאן והילך יוכל השוכר לתובע שכר.
ולכן במקרה הנ"ל שהמשכיר הודיע לשוכר שרוצה להעלות את דמי השכירות, ולא היה זה תוך תקופת חוזה, חייב השוכר להעלות את שמי השכירות לפי דרישתו של המשיר. ואם השוכר מסרב לשלם, יכול המשכיר להוציאו מביתו. ויכול אף להוציאו בכוח מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
בהצלחה.
מקורות:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שוכר סימן שיב
סעיף ט
מה שאמרנו שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיענו מקודם, אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר: או שכור בשוויה או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות השכר ולומר למשכיר: או שכור לי כשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך. מיהו דוקא דהתנו הכי מקודם הזמן, ואעפ"י שעבר זמן הודעה; אבל אם עמדו בסתם, מסתמא דעתם היה על השכר הראשון. הגה: י וכן אם שכרו לזמן קצוב, אף על פי שנתייקרו הבתים או הוזלו, אינן יכולין לשנות רק כפי שהתנו (הרא"ש כלל א'). מי ששכר בית לחבירו, והיה אוהבו ונעשה שונאו, אין יכול להוציאו מן הבית. כ] ואם אמר ליה מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו, ונעשה שונאו, יכול להוציאו (נ"י פרק השואל).
סעיף י
במה דברים אמורים, שהשכירו סתם. אבל אם השכירו לזמן ידוע, אף על פי שנתייקרו הבתים או הוזלו, אינם יכולים לא להוסיף יא ולא לגרוע.
כאשר השוכר מסרב לצאת יכול להוציאו בכוח ובהכאה אם לא ירצה לצאת – מדין עביד איניש דינא לנפשיה. כמבואר בשלחן ערוך חושן משפט סימן ד.
