לבייש פני חברו: איסור והיתר בהלבנת פנים

הרב יהושע פפר
י"ד כסלו ה'תש"פ

 

פרשות ספר בראשית מלמדות אותנו אודות הנושא של הלבנת פנים.

פסוקי פרשת וישב (בראשית לח) מספרים כיצד נודע ליהודה שתמר כלתו “הרתה לזנונים”, ובשל כך גזר עליה יהודה משפט מוות: “הוציאוה ותישרף”. בנקודה זו תמר מוציאה את הסימנים שקיבלה מיהודה – חותמו, פתילו, ומטהו – ומוכיחה בכך שהוא עצמו אבי הילד. יהודה מצדיק את מעשה תמר, ומודה בפה מלא: “צדקה ממני”.

מעשיה של תמר מגלים זהירות מופלגת מלבייש את הזולת. כל כך נזהרה מבושתו של יהודה, שלא גילתה בפומבי את העובדה שהיא הרתה ממנו, אלא הוציאה את הסימנים כראיה שהוא האב, והשאירה בידו את הבחירה כיצד לפעול. הגמרא מבינה שתמר הייתה מוכנה להקריב את נפשה כדי שלא לביישו ברבים, ומתוך כך קובעת (ברכת מג, ב; בבא מציע אנט, א; סוטה י, ב – בשם ר’ שמעון בר יוחאי): “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים”.

בהמשך, בפרשת ויגש, אנו למדים כיצד יוסף נוקט אף הוא בפעולה קיצונית כדי לחסוך מאחיו ביוש ברבים, כפי שנזכיר להלן.

ניטול את ההזדמנות לדון, במאמר הנוכחי, בהלכת “מלבין פני חברו ברבים”. מה אופיו והגדרתו של האיסור לבייש את חברו ברבים? האם אכן יש חובה למות ולא לגרום לאחר בושה ברבים? תמי מותר להכלים את הזולת? איזה תקנות תקנו חז”ל כדי להימנע מבושה פומבית, ומה מקומם המיוחד של העני והדל בהקשר הזה?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

איסור הלבנת פנים

הרמב”ם מונה את האיסור לבייש את הזולת בכלל תרי”ג מצוות (לא תעשה שג): “שהזהירנו שלא לבייש קצתנו את קצתנו, וזהו העון אשר יקראו אותו מלבין פני חבירו ברבים”. בהלכותיו (הלכות דעות ו, ח) מרחיב הרמב”ם את הדיבור באיסור זה: “המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ‘ולא תשא עליו חטא’ (ויקרא יט, יז). כך אמרו חכמים: ‘יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת”ל ולא תשא עליו חטא’. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים”.

גם כשאדם מוכיח את חברו על עבירה שבידו, ומקיים בכך מצוות התורה “הוכח תוכח את עמיתך”, עליו להקפיד שלא לגרום לו בושה. הרמב”ם ממשיך לבאר את חומרת האיסור: “אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, טו). לפיכך, צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו”.

יש לציין שבמקום אחר (הלכות תשובה פרק ג, הלכה יד) הרמב”ם מציין שחומרת העניין, עד ש”אין לו חלק לעולם הבא”, נאמר דווקא במי שמורגל להכלים אחרים ברבים. כאשר אדם עובר על כך באופן חד-פעמי בלבד, אין בכך את אותה מידת החומרה.

יפיל עצמו לכבשן האש?

הבאנו בפתח הדברים את דברי חז”ל, על פי מעשה תמר, לפיהם “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים” (ברכות מג, ב).

על דרך זו אנו מוצאים בסכנה שיוסף הכניס את עצמו כדי להימנע מלבייש את אחיו. בתחילת פרשת ויגש מצווה יוסף את הסובבים אותו: “הוציאו כל איש מעלי!” (בראשית מה, א). הסיבה לציווי זה מבוארת ברש”י על דברי הכתוב “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים”, כלשונו שם: “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם”. הפסוק אכן חוזר ומדגיש: “ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו” (ועי’ גם ברמב”ן שכתב טעם נוסף לדברים).

במדרש (תנחומא, ויגש ה) עמדו חכמים על גדלות הנפש שהפגין יוסף במעשה זה: “אמר רבי שמואל בר נחמני: בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה, שאלמלי הרגוהו, אין כל בריה יכולה להצילו, ואין כל בריה תובעו – ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי? אמר: מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים” (ועי’ גם ברבנו בחיי, שם).

האם דברים אלו הם כפשוטם? האם יש לאדם למסור את נפשו למוות, ולא להכלים את פני חברו ברבים?

יש פוסקים שאכן ראו בכך הוראה הלכה למעשה, באופן שאם חייב אדם לבחור בין מוות לבין לבייש את הזולת, עליו לבחור למות ולא להכלים את חברו ברבים. כך עולה מדברי התוספות (סוטה י, ב), המקשים מדוע הגמרא לא מזכירה אף את האיסור להלבין פני חברו ברבים בכלל עבירות שעל האדם למסור עבורן את הנפש – “ייהרג ואל יעבור” (בגמרא בפסקים, כה, א-ב, מבואר שדין “ייהרג ואל יעבור” נאמר בשלש עבירות חמורות בלבד: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים).

על כך מתרצים התוספות שהגמרא עוסקת רק באיסורים שנאמרו בפירוש בתורה. האיסור על הלבנת פנים אינו מופיע בפירוש בתורה, ולכן למרות החיוב למסור את הנפש ולא להלבין פני האחר, אין חז”ל מונים את האיסור בין שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה. ברור אפוא שלדעת התוספות הלכה זו היא אכן “הלכה למעשה”, שהייתה ראויה להימנות עם שאר עבירות חמורות שעליהן נאמר “ייהרג ואל יעבור”.

גם רבנו יונה (שערי תשובה ג, קלט) הבין שההלכה המעשית היא שיש לאדם ליהרג ולא להלבין את פני חברו ברבים. רבנו יונה אינו מתייחס בפירוש לקושיית התוספות, אך מסביר על-פי דברי הגמרא (בבא מציעא נח, ב) שהלבנת פנים היא מעין הריגה (חז”ל מדגישים את השוני בצבע הפנים – הלבנת פנים – שהוא מעין שפיכות דמים). לאור השוואה זו קובע ר’ יונה שעל דרך איסור רציחה, יש לאדם למות ולא להלבין פני חברו ברבים. ייתכן לפי דבריו שחז”ל לא מנו את איסור הלבנת פנים מפני שהוא כלול באיסור שפיכות דמים.

יש לציין שבדברי הגמרא (פסחים שם; סנהדרין נד) נקבעה הסיבה לכך שעל האדם למות ולא להרוג את חברו הוא מפני ש”מאי חזית דדמא דידך סומק טפי – דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי”. אין אנו יודעים איזה דם “אדום יותר”, ולכן אסור לאדם להרוג את זולתו כדי להציל את עצמו. סיבה זו אינו נוגעת להלבנת פנים: אמנם אין לדעת איזה דם “אדום יותר”, אבל ניתן בוודאי להניח שדמו של אדם (דמו ממש, חייו) “אדום יותר” מהדם המטפורי של הלבנת פנים. לכל הפחות, הרי שאין ללמוד את הדין של הלבנת פנים מהדין של רציחה ממש.

לדעת רבנו יונה, נראה אפוא שהסיבה העיקרית שבגינה אסור לאדם להרוג כדי להציל את עצמו הוא מפני חומרת איסור רציחה, על דרך איסור עבודה זרה וגילוי עריות. דברי הגמרא (“מאי חזית”) באים לתת תוספת ביאור והסבר, אבל ההבנה הבסיסית של ההלכה אינה מצריכה את הביאור הנוסף. ביאור זה כבר נאמר על-ידי הכסף משנה (יסודי התורה ה, ה; ראה גם שו”ת חמדת שלמה סימן לח, וחידוש ר’ חיים הלוי על הרמב”ם). מתוך תפיסה זו הבין ר’ יונה שיש להרחיב את ההלכה אף בנוגע לאיסור הלבנת פנים.

יבייש ואל ייהרג

מנגד, אין תמימות דעים בין פוסקי ההלכה בנוגע לחובת האדם להקריב את חייו למען הימנעות מהלבנת פנים. הרמב”ם, למשל, אינו מזכיר הלכה זו כלל; כמו כן לא נראה שלדעת הרמב”ם הלבנת פנים היא בכלל שפיכות דמים, שכן הרמב”ם אינו מזכיר בהלכותיו את ההשוואה בין הלבנת פנים לבין שפיכות דמים.

ייתכן אפוא שהרמב”ם הבין שדברי הגמרא באים אמנם להדגיש את חומרת האיסור של הלבנת פנים, אך אינם מתכוונים להוראת הלכה למעשה. גישה זו נאמרת בפירוש על-ידי המאירי (סוטה י, ב), שכותב שדברי הגמרא נאמר “דרך הערה” – ולא “דרך הלכה”. כך בפירושו לברכות (מג, ב) מבאר המאירי שדברי הגמרא נאמרו “דרך צחות”, ואין להבינם כפשוטם.

השאלה אם יש לאדם להקריב את חייב עבור ההימנעות נידונה על-ידי הפרי מגדים (תיבת גומא, כלל ה), ומספר פוסקים ומפרשים (כולל ה’פני יהושע’ וה’עין יעקב’) קובעים שאכן לא נאמר הכלל של “ייהרג ואל יעבור” בנוגע להלבנת פנים. הנושא, אפוא, נשאר ללא הכרעה, ויש לנהוג בו כדין כל ספק נפשות – לקולא (למרות שבדברי הגרש”ז אויערבך, המובאים להלן, משמע שדעת המאירי היא דעת יחיד לעניין זה).

הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל (שו”ת מנחת שלמה, ח”א, סימן ז) מעלה את השאלה של חילול שבת לצורך הצלת אדם מהלבנת פנים ברבים. הוא מניח כפשוט שאין היתר לחלל שבת לצורך הצלת אדם מבושה, אך שואל: אם דומה הלבנת פנים לרציחה, עד כי יש לאדם למות ולא להלבין פני חברו ברבים, למה אסור לחלל שבת כדי להציל מהלבנת פנים?

ברור אפוא מתוך דבריו ששתי ההלכות נכונות: מחד, אסור לחלל שבת כדי להציל אדם מבושה ברבים, ומאידך יש לאדם ליהרג ולא להלבין פני חברו ברבים. במענה לשאלתו, הוא מציע שיש לחלק בין ביוש אדם בפועל, בצורה פעילה, לבין הצלת האדם מבושה: יש לעשות הכל כדי להימנע מלבייש את הזולת, ומאידך אין אוסר לעבור על איסור, בוודאי לא על איסור תורה, כדי למנוע את ביוש הזולת כאשר לא מדובר בגרימה פעילה.

תקנות ומנהגים

לאור חומרת העניין של הלבנת פנים, אנו מוצאים כמה תקנות שתוקנו כדי למנוע ביוש ברבים.

המשנה בסוף תענית קובעת (על-פי עדותו של רבן שמעון בן גמליאל): “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו”. בדומה לכך, אנו מוצאים כמה תקנות שקבעו חכמים כדי להימנע מגרימת בושה לזולת.

דוגמא לכך היא תקנת כתובת אשה. בשו”ת ריב”ש (סימן קנג) נשאל, בתוך הדברים, על שיעור כתובה שתיקנו חז”ל: “והוקשה לך: איך תקנו חז”ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפי’ עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה”. על זאת השיב הריב”ש: “תשובתך… וחכמים תקנו כתובה לאישה לכולן בשווה שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני”.

כך אמו מוצאים בדין הבאת ביכורים, שתיקנו חכמים שהכהן המקבל יקריא עבור כל המביא. הרמב”ם (פירוש המשנה, ביכורים ג, ד) מבאר את טעם הדבר: “ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקדש, כמו שנתבאר בעזרא, חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות, וסמכו זה למה שנאמר ‘וענית ואמרת’, אמרו: אין עניה אלא מפי אחרים”.

לפי דברי הגמרא בסוטה (לב, ב), אף תקנת תפילת לחש נתקנה בצורה זו כדי להימנע מן הבושת: “והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? – כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. כך נהגו חכמים שוויון בעניין אבלות וקבורה (מועד קטן כז, א), אף זאת בכדי שלא לבייש את מי שאין לו.

גם מה שנהוג שבעל-קורא אחד קורא מן התורה, ואין העולים לתורה קוראים בעצמם, מבואר בתוספות בכמה מקומות (בבא בתרא טו, א; ראש השנה כז, א; מנחות ל, א – וכן כתבו כמה ראשונים) שהוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא בתורה.

על דרך זו נהוג לברך את ברכת האירוסין עבור החתן, ולהוציאו ידי חובתו, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך (ועי’ בשו”ת אלפי ישראל, או”ח סימן ו, שכתב שגם בעניין ז’ ברכות, שעיקר חיובן על החתן, נהגו שאחרים יברכן כדי שלא לבייש את החתן).

עוד רבו הדוגמאות, אך די ביריעה הקצרה שהבאנו כדי להראות את גודל הקפידה בזה העניין, עד שתיקנו ונהגו חכמים תקנות ומנהגים רבים כדי להימנע מגרימת בושה לאדם שאינו יכול לעמוד בדרך המקובלת של קיום מצווה ציבורית, וכדומה.

מקומות שלא הקפידו “שלא לבייש את מי שאין לו”

למרות האמור לעיל, אנו מוצאים מקומות אחדים שבפירוש לא הקפידו חז”ל על החשש “שלא לבייש את מי שאין לו”, ואפשרו פערים שעלולים לגרום לבושת.

דוגמה לכך היא דין הכתובה הנ”ל. במסכת כתובות (נד, ב) מבואר במשנה כי “אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף”. על כך שואלת הגמרא: “פשיטא” – ומתרצת: “מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו – קמ”ל”. לעניין תוספת כתובה, מבואר אפוא שלא הקפידו חז”ל על החשש של בושת מי שאין לו.

גם בעניין ביכורים אנו מוצאים ש”העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה” (ביכורים פרק ג, משנה ח). למרות שלעניין מקרא ביכורים הקפידו חכמים שלא לבייש את מי שאין לו, לעניין הבאת הביכורים מבואר אפוא שלא הקפידו לתקן השוואה בין עשירים ועניים, אלא כל אדם היה מביא לפי יכולותיו.

בעניין זה נתקשה ב’תוספות יום טוב’ למה לא חששו חכמים לבושת העניים, וביאר: “וי”ל דמשום כבוד בית א-להינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים”. גם בנוגע לתוספת כתובה, יש לומר שלא אסרו חז”ל לשנות בכך בין עניים לבין עשירים מפני התועלת של הוספה זו לקשרי שידוכין בין זוגות שאלמלא כן היו מתקשים בכך. לעניין עיקר הכתובה תיקנו חז”ל שוויון בין כולם, אך לעניין תוספת הכתובה ניתן לשנות בין אדם לאדם.

מכאן יש ללמוד את הצורך בעריכת איזון בין שיקולים שונים בכל הנוגע לתקנות קהל כאלו ואחרות השייכות לתחום “שלא לבייש”, כגון הגבלות על הוצאות מסיבות בר-מצוות וחתונות, הגבלות על קניית דירות לילדים באזורים שונים, ושאר תקנות כפי שנהוג בחסידויות מסוימות וקהילות שונות. העיקרון של “שלא לבייש את מי שאין לו” הוא אמנם עיקרון חשוב במעלתו, אך יש שיקולים שונים ועל ראשי ומנהיגי הקהל לשקול את כולם יחד בזהירות.

גרימת בושת כסנקציה

חריג נוסף לעיקרון לפיו יש להימנע מכל גרימת בושה ברבים הוא במקום סנקציה, או במקום שיש “צרכי שמים”. עניין זה כבר נמצא בדברי הכתוב (דברים יז, יג) בדין זקן ממרא, שם נאמר “וכל ישראל ישמעון ויראון ולא יזידון עוד” – על העונש להיות ברבים (רש”י מוסיף שהיו מבצעים את העונש ברגל, בזמן התאספות רוב עם) כדי שישמעו וייראו. כן אנו מוצאים גם בדברי חז”ל.

בגמרא (יומא פו, ב, ע”פ פירוש רש”י) מבואר שמפרסמים חטאי אדם כשהשעה צריכה לכך: “מפרסמין את החנפין [רשעים העושים עצמם צדיקים] מפני חילול השם [שלא ילמדו אחרים ממעשיהם]”. לפי פירוש שני של רש”י, הסיבה לפרסום החטאים הוא כדי שלא יתפלאו אנשים על עונשים שמקבל החוטא, בחושם שהוא תמים וצדיק.

כך, בהלכה שהזכרנו לעיל לפיה אין למוכיח לבייש את האדם שבא להוכיחו, כתב הרמב”ם חריג: “אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים… ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב” (הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח; ראה ס’ החינוך, מצוה רמ).

כאשר השעה צריכה לכך, לתקנת הציבור ובשביל להוכיח חוטא, מותר וראוי לבייש חוטא ברבים, ואין חשים לכבודו. דוגמה לכך מצאנו בדיני שחיטה: שוחט שמכר בשר שאינו כשר, מלקים אותו ברבים, ומכריזים עליו בבתי הכנסת – מפני תקנת הציבור (הגהות אשרי, חולין פרק ז, סימן טז; עי’ ברמב”ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח, הלכה ט). במובן קצת אחר, חובה לפרסם פסולי חיתון מסוימים, מסיבות ברורות, למרות שייתכן שייגרם בושה בכך (עי’ יו”ד רסה, ד).

יש להדגיש שלא מצאנו היתר לפגוע בכבודו האדם אלא בעבריין, ולא בחשוד. כבר הזהיר על כך הרא”ש בנוגע לפרסום כרוז במקרה מסוים של אדם חשוד: “חלילה וחס, לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית ברבים!” (שו”ת הרא”ש, כלל ז, סימן ז; בנוגע לדברי הגמרא בסנהדרין נב, א בעניין פרסום קלון אביה של בת כהן שזינתה, עי’ בשו”ת שבות יעקב חלק ב, סימן ב, שכתב שאין הכוונה שיש לגנותו ברבים, אלא רק בדרך “שב ואל תעשה” ובאופן שאינו ניכר לרבים).

ביוש עניים

בתוך הדברים ראוי להזכיר את הקפידה המרובה של חכמים לבושתם של עניים. הרבה מן התקנות המנויות מעלה קשורות דווקא לעניים – “שלא לבייש את מי שאין לו”. לפעמים באים הדברים בפירוש בדברי חז”ל, כגון בתקנת סעודת ההבראה (מועד קטן כז, א): “בראשונה היו מוליכים את סעודת ההבראה לאבל, עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה – והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים”.

בעניין זה ראוי להזכיר את דברי מהר”י מינץ, שנדרש לתקנת קהל טרביזו שבאיטליה, שהיה בה פוטנציאל לביוש עניים. לפי הנוהג הישן, אחד מן הפרנסים היה מוציא מן הקלפי פתקים עם שמותיהם של בעלי בתים מן הקהילה, והיה מחלק אותם לעניים שהזדמנו לעיר. כמה מאנשי הקהילה צידדו בשינוי השיטה: “על דבר הכנסת אורחים על פי פתקין הנחלקין מן הקלפי כפי ההזדמנות. ויש מהם אומרים שהאורח יקח הפתקה מן הקלפי, ולא הפרנס, כדי שיבייש [=יתבייש] העני ולא יוסיף לבא עוד. והמתנגדים אומרים דכל כהאי גוונא לא מקרי הכנסת אורחים, אבל נקרא הוצאת אורחים, אלא המנהג שהפרנס מוציא הפתקין נותן אותן לארחי ופרחי, ואין לשנות המנהג ולא לבייש העניים”.

על דברים אלה, אומר מהר”י מינץ: “ועל דבר האורחים, חלילה וחס לתקן תקנה לבייש העני ולזלזלו… ולא אוכל להאריך, כי אין צריך עיון אפילו לעם הארץ גמור. וקצתי בחיי להזכיר ולהתעסק ולישא ולתן בטענות אלו”.

הזהירות בבושתו של אדם מגיעה להפלגה ב’ספר חסידים’ (סימן תכד), שמתייחס לכהן מוגבל בלשונו שכאשר עלה לדוכן היה אומר “וישמדך” (בדל”ת) במקום לומר “וישמרך” (ברי”ש): “והיה שם חכם אחד, והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר”.

להלכה אין דבריו ברורים (עי’ בשו”ת יביע אומר, ח”ו, סימן יא), אך ניתן לראות בהם את הזהירות המופלגת לבושתו של הזולת, ובפרט ה”אחר” והחלש, גם כשיש בכך השלכות הלכתיות (ועי’ גם בתוספות, עבודה כב, א, בעניין טעויות בביטוי באותיות בקריאת התורה).

סיכום

ראינו שהלבנת פנים – ביוש הזולת ברבים – נחשבת על-ידי חז”ל לאיסור חמור ביותר, עד שלפי כמה דעות יש לאדם למסור את נפשו ולא לבייש את הזולת ברבים. לאור חומרת העניין, אף תקנו חכמים מספר תקנות כדי להימנע מביוש האדם ברבים.

מנגד, רבינו גם שעל חכמים לשקול את האפשרות של הכלמת האדם ברבים מול ערכים נוספים, וכי בנסיבות מסוימות לא חששו חכמים להכלמת פני האדם, כיון שיש בדבר צורך חיוני. במקרים נדירים, ובפרט כאשר מדבור ב”כבוד שמים”, ייתכן שאף מותר להלבין את פני הזולת בכוונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *