שאלה:
אדם שלקח מזוודה מבית-הנתיבות וכשהגיע לביתו ופתחה התברר לו כי זה דומה מאוד לשלו…. האם יש לו חיוב להשיבו לידי הבעלים או שמא מספיק להחזיר למקום ממנו לקח? בפרקטי – לא יתנו לו לחזור לשדה-התעופה לשער היציאה עם מזוודה ולהכניסה מעבר למכס בכיוון הפוך. מה עליו לעשות? ויתכן גם שהוא מתגורר בדיוק בצד השני של המדינה
תשובה:
שלום וברכה,
להחזיר למקום שנלקח המזוודה, ודאי שלא, מאחר והבעלים נוכחו שהמזוודה נלקחה לא ישובו לשם, וההחזרה למקום שממנו נלקחה לא תועיל לבעלים. וכמבואר בשו"ע סימן רס סעיף ט – י שאם לקח ממקום שאינו משתמר לגמרי לא יחזיר.
אלא שיש לדון האם עליו חובת השבה ליד הבעלים, או שאם ממודיע לבעלים שלקח בטעות את המזוודה, נפטר, ועל הבעלים לטרוח ולהביא את המזוודה. ונראה שלדעת הנתיבות חייב להשיב את המזוודה ליד הבעלים – כדין מזיק. אמם לדעת הקצות והישועות ישראל נחלקו בזה המחבר והשו"ע, לדעת המחבר חייב להשיב את המזוודה לביתו, מדין גרמי. ולדעת הרמ"א פטור.
בהצלחה.
מקורות:
גנב (בשוגג) שהיה סבור שהחפץ שלו
בספר מחנה אפרים הלכות גזילה סי' ז מחדש שחיוב מעילה הוא דוקא כשמתכוין להוציא מרשות בעלים, אף אם אינו יודע שהוא של הקדש, אבל אם נטל חפץ והיה סבור שהוא שלו, ונמצא שלא התכוון בנטילת החפץ לזכות לעצמו אלא להשתמש בשלו, אין זה מעילה. ומוכיח כן מכמה תוספות בש"ס (ב"מ דף צו ע"ב ד"ה אמר רבא ובדף קי ע"ב ד"ה בשלושה מקומות ובקידושין דף נה ע"א ד"ה אין מועל אחר מועל). ולפי זה מוכיח המחנה אפרים שאף לענין קנין גזילה כל שטעה ונטל של חבירו והיה סבור שהוא שלו כיון שלא הגביה כדי לזכות בו מרשות אחרת אינו נעשה עליו גזלן. וכתב שאף אם נאמר שגזלן בשוגג שמיה גזלן, מכל מקום כשלא נתכוין לגזול אינו גזלן. וכן משמע מדברי הנתיבות סי' כה ס"ק א וז"ל ודאי לא נעשה גזלן להתחייב באונסין כשלא נתכוין לגזול כלל דהא לא נתכוין לקנותו לגזילה. ולכן במקרה דנן אין חיובו מדין גזלן מאחר והיה בשוגג.
[אמנם מדברי הקצות החושן סי' כה ס"ק א לא משמע כן שכתב שהמבקש מחבירו שיביא לו שור שלו שנמצא בבית פלוני, והשליח הביא לו, ושוב נודע שלא היה של המשלח אלא לגונבו נתכוון, שניהם פטורים, המשלח משום דאין שליח לדבר עבירה, והשליח פטור משום שלא ידע. ומשמע שדוקא משום שהוא שוגג פטור, אבל אם פשע השליח הרי הוא חייב אף שלא נתכוון לגזול, ודלא כמחנה אפרים].
חיוב הוצאות הדרך למעביר חפץ למקום אחר
כתב הנתיבות המשפט בסי' רלב סק"י שאם ראובן חטף חפץ של שמעון והוליכו למקום אחר, חייב ראובן להחזיר לשמעון הוצאות הדרך, שהרי מזיקו בידים במה שהרחיק החפץ מבעליו, וכן אף אם הוליכו בשוגג חייב, שרק בגזלן עשו תקנת השבים ולא במזיק. ולכאורה יש להקשות על דברי הנתיבות, מאי שנא מזורק מטבע של חבירו לים שאינו נחשב למזיק בידים, אף שבעל המטבע יצטרך לשכור אדם שיוציא את המטבע מהים, ולפי סברת הנתיבות היה לנו להחשיבו למזיק בידים כיון שהרחיק את החפץ מבעליו. ונראה ליישב לפי מה שכתב הרא"ש בב"ק פ"ט סי' יג בשם הראב"ד שטעם הפטור בזורק מטבע הוא, כיון שהמטבע עדיין לפני הבעלים והוא רואה אותו, ולפי זה המעביר חפץ של חבירו למקום אחר חייב, מכיון שאין החפץ לפני הבעלים ואינו רואה אותו.
אמנם בספר ישועות ישראל סי' יד סק"ד חולק על הנתיבות וכתב שהלוקח חפץ של חבירו למקום אחר ולא נתכוון לגוזלו אלא להזיק, דינו כזורק מטבע לים שצריך לשכור אדם שיוציאו, שלדעת הרי"ף הרמב"ם והמחבר חייב מ'דינא דגרמי', ולדעת הרא"ש והרמ"א פטור, שהכסף שיצטרך לשלם לאדם שיוציאו אינו אלא גרם היזק. ומבואר שסובר שהמרחיק חפץ מהבעלים אינו נחשב למזיק בידים אלא כזורק מטבע לים.
ומדברי הקצות החושן בסוף סי' כה נראה שסובר כהישועות ישראל שהמרחיק ממון חבירו דינו כזורק מטבע לים, שכתב בדיין שאינו מומחה ולא קיבלוהו עליהם בעלי הדין וחייב את הזכאי והנתבע שילם על פי דבריו, שנפסק בשו"ע שאם אפשר להחזיר את הדין הדיין פטור, וכתב הקצות שאם הלך התובע למדינת הים וצריך הנתבע להוציא הוצאות לחזור אחריו, דינו תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א בדוחף מטבע לים, שלפי המחבר הדיין חייב לשלם הוצאות הדרך מ'דינא דגרמי', כיון שעל פי דיבורו הגיע ממון הנתבע למקום רחוק, ולפי הרמ"א פטור, שלא גרע מאם היה מרחיק בידים. ועיי"ש במסקנת דבריו.
נפקא מינה לדינא בין דעת הנתיבות לבין דעת הישועות ישראל והקצות הוא במקרה שלקח למקום אחר בשוגג, שלפי הנתיבות חייב כדין מזיק בשוגג, אבל לדעת הישועות ישראל, אפילו לדעת המחבר שזורק מטבע חייב מ'דינא דגרמי', מכל מקום בשוגג פטור, לפי מה שפסק הש"ך בסי' שפו סק"ו ש'גרמי' בשוגג פטור, ודלא כהרמב"ן עיי"ש.
הקונה חפץ שהיה בו מום והעבירו למקום אחר
הנתיבות שם מביא ראיה לדבריו מדברי השו"ע שם שכתב שהקונה חפץ ולא אמר למוכר שהוא רוצה להוליכו למקום אחר, ואחר שהוליכו למקום אחר מצא בו הקונה מום, אין הקונה יכול לבטל את המקח עד שיחזיר את החפץ, והיינו שהקונה חייב להביא את החפץ. ומבאר הנתיבות שהקונה חייב להחזיר את החפץ, משום שהזיק למוכר בכך שלקח לו את החפץ למקום אחר, ואף שהיה שוגג חייב כיון שלא היה אונס, שאם היה בודקו היה נודע לו המום. ומזה מוכיח הנתיבות שהמוליך חפץ נחשב למזיק וחייב בהוצאות הדרך.
ולדעת הישועות ישראל אי אפשר לבאר דברי השו"ע בדרך זו, שהרי לפי דעתו אינו נחשב למזיק. ונראה לבאר הטעם שהקונה חייב בהוצאות ההחזרה, על פי מה שכתב בספר אבן האזל הלכות מכירה פט"ז ה"ג שבביטול מקח אין הדין שהמוכר יתחייב להחזיר את הכסף, וילך לחפש את הסחורה בכל מקום שהוא, אלא אין המוכר חייב להחזיר את הכסף רק לאחר שהקונה החזיר לו את הסחורה, והסברא בזה שהדין שמום מבטל המקח נקבע לפי מה שהסכימו בני המדינה, ויש אומדנא שעל דעת שיהיה בו מום לא קנה הקונה, ומאותה סברא צריך לומר שיש אומדנא שלא ניתן לבטל את המקח עד שיחזיר הקונה את הסחורה. נמצא שאין הקונה חייב להחזיר את החפץ מדין מזיק, אלא שאין לו זכות לבטל את המקח עד שיחזיר את החפץ.
סבר בטעות שהוא שלו, פושע או אנוס?
בנידון דידן שלקח מעיל חבירו בטעות יש לדון אם דינו כפושע שחייב ב'דינא דגרמי', או כשוגג ופטור. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' עה וז"ל: "ומה ששאל, בדין אשה שחטפה תרנגולת מן השוק וכסבורה שהיא שלה ושחטה ונמצא בו שאלה, ויען שנזדמן לה עכו"ם קונה, לא שלחה לשאול מהרב כלל ומכרתו בדמי טרפה. ואח"כ נודע לה שלא הי' העוף שלה אלא של חברתה ובעלת העוף מוחזקת בשל האשה הנ"ל כדי דמי העוף כשר, ותובעת דמי עוף כשר, דשמא אם היתה שואלת היה כשר… לענ"ד צריכה לשלם דמי כשרה כיון דבעלת העוף מוחזקת… בנידון דידן דליכא אונס כלל, דהוא לה לעיוני ולדקדק אם הוא עוף שלה ופשעה במה שמכרה לעכו"ם בזול טרם ששאלה מהרב שלא כדרך בני אדם, פשיטא דחייבת במה שהזיקה ומכרה בפחות מכדי שיווי עוף כשר". הרי לנו שמי שסבור שהוא שלו ולקח ללא עיון נחשב לפושע.
נמצא בשאלה השניה במי שטעה ולקח מעיל חבירו לביתו אם חייב להחזיר המעיל לבעליו, לדברי המחנה אפרים אין דינו כגזלן ולא שייך בו תקנת השבים לפוטרו מלהחזיר, אלא דינו כמזיק, שלדעת הנתיבות חייב משום שהזיק בידים במה שהרחיק ממנו המעיל, ולדעת הקצות והישועות ישראל דינו כזורק מטבע לים, שלדעת המחבר חייב ולדעת הרמ"א פטור. [ואם נימא בדעת הקצות שחולק על המחנה אפרים ובסבור שהוא שלו נעשה גזלן אם פשע, יהיה פטור מלהשיב לדעת הנתיבות משום תקנת השבים.]
חיוב לצאת ידי שמים בגרמא בלא כוונה
בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צה כתב דדין זה שמזיק בין בשוגג ובין במזיד, אינו רק במזיק בידים שחייב בדיני אדם, אבל גורם נזק שחייב רק בדיני שמים, אינו מתחייב רק אם היתה כוונתו להזיק, כי כל לבבות דורש ה' ולא ענש על השוגג. נמצא שלדעת הרמ"א שגורם לחבירו הוצאות הדרך הוה גרמא (לדעת הקצות והישועות ישראל) אם עשה זאת בלא כוונה להזיק פטור אף מדיני שמים, ואם כן בנידון דידן שלקח מעיל חבירו בטעות, אף שנקרא פושע, מכל מקום כיון שלא היתה כוונתו להזיק פטור אף מדיני שמים. וכן משמע במאירי ב"ק דף נו ע"א שכתב שכל שנתכוין להזיק אך יש מסייע לנזק או שלא נתכוין ונעשה הנזק על ידו בלא סיוע הוה גרמא וחייב מדיני שמים, ומשמע שרק בנתכוין להזיק חייב לצאת ידי שמים. אמנם החזון איש בסי' ה אות ד כתב שבשוגג פטור לצאת ידי שמים ובמזיד חייב, ובאות ג כתב שכל שפשע אף שלא נתכוון להזיק דינו כמזיד.
