שמירת חוקי תנועה

שאלה:

מה ההלכה קובעת בכביש בינעירוני שעובר דרך רשויות שונות וכל רשות קובעת לעצמה הכבלת מהירות מקסימלית באופן שרירותי לחלוטין. תנאי הכביש אחידים לכל אורך המסלול (רוחב הנתיב מס' נתיבים וכו') ואין שום סברה למה באיזור A מותר ליסוע "רק" 90 קמ"ש בעוד שבקטע B אפשר ליסוע 110…. מעבר לכך שמחוקק פלוני החליט שמתחת הבית שלו לא הנהגו מעבר למהירות שהוא בחר. האם זה תופס הלכתית?

תשובה:

שלום וברכה,

כל חוקי התנועה תופס הלכתית. הטענה שאתה טוען שיש חוקים שונים בין סוגי הערים, זוהי לא סיבה לבטל ולא לציית לחוקים. מחוקקי החוק הם כשליחים של בית דין. ולכן יש לציית לחוקי התנועה.

בהצלחה.

מקורות:

שאלה: הנוהג בכביש האם חייב מצד ההלכה לציית לחוקי התנועה, או שמא אינו אלא עצה טובה.

תשובה: שמירת חוקי תנועה מחויבת מצד ההלכה.  

החיוב ההלכתי לציית לחוקי הנהיגה נותן לנו השלכות הלכתיות, כגון לדון מי המזיק ומי הניזק. למשל, נהג שעקף שלא כחוק ועקב כך נכנס בו הרכב שהיה לפניו וניזוק העוקף, לא נחייב את המזיק, אלא העוקף נחשב שהזיק את עצמו.

מקורות ונימוקים:

חיוב לפשר כשאין אפשרות לדין

בגמרא סנהדרין (לב, ב) תניא "צדק צדק תרדוף" – אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, בזה אחר זה – שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן – שניהן נופלין, בזה אחר זה – שניהן עולין. הא כיצד טעונה ושאינה טעונה – תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה – תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות – הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו.

וכתב המאירי "יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו, דרך פשרה ומדה מעולה. והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף – כאן לדין כאן לפשרה"  

חיוב פשרה בלא הסכמת הצדדים

בתורת חיים (ד"ה אחד) הקשה, לשם מה הביא התנא דוגמא זו, וכי אין אנו יודעים מהו דין ומהו פשרה. ותירץ, שהתנא התקשה כיצד שייך להורות לדיין לעשות צדק בפשרה, הרי אין הדבר תלוי בו שהרי אינו יכול לכפות פשרה על הצדדים אלא אם התרצו. ועל כך תירץ התנא, שיש אופנים שבהם אי אפשר לעשות דין, כגון במקום שהיו שתי הספינות שקולות, ובאופנים אלו על כרחינו צריך הדיין להטיל פשרה, ועל כך הזהירה אותנו התורה שירדוף אחר פשרה של צדק. עכ"ד.

טעם החיוב להטיל פשרה

הנצי"ב מוולאזין בספרו שו"ת משיב דבר (ח"ג סימן י) נתן טעם לחיוב להקדים את הספינה הטעונה, שמטרת הדין להביא שלום כמבואר בירושלמי (מגילה פרק ג הלכה ו): רשב"ג אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. ושלשתן דבר אחד הם, נעשה הדין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה שלום. ע"כ. ולכן אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום, מוכרחים לעשות פשרה, כמו שאמרו בגמרא על שני ספינות המבקשות לעבור ואם שניהם עוברות שניהן טובעות ועומק הדין שנניח לשניהם לעבור ושניהן יטבעו, אלא שדין זה אינו מביא לשלום ועל כן חייבים לעשות פשרה. ועפ"ז הוציא לדינא לגבי מחלוקת בציבור שלא נצליח לכפות דעת הרבים, והדין לא יביא לשלום, ע"כ חייבים לכוף לפשרה.

החיוב הסדר והפשרה מוטל על הצדדים

במשך חכמה (ריש פרשת שופטים) ביאר שחיוב הפשרה שנלמד מהפסוק צדק צדק תרדוף הוא חיוב על הצדדים שהם מצווים להתפשר.

וכן נראה מספר חסידים סימן תקנא: אם אדם הולך בדרך וטיט סמוך לדרך, ופגע באדם טעון משא, יש לו להפסיע מן הדרך עד שיעבור הטעון משא, ואפילו אם הטעון משא גוי. כתיב (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" ומוטב לאדם שיהא נדחה מפני חבירו ואל ידחה חבירו מפניו.

אופנים נוספים שחייבים להטיל פשרה וסדר

החיוב להטיל פשרה במקום שא"א לעשות דין נאמר במקרים נוספים. המאירי סיים את דבריו: אף לענין הדין אמרו שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה ואם הכל שוה מקדימין לקודם.

מקור הדין את מי להקדים בדין נפסק בשו"ע (סימן טו ס"ב): היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש. (עיין ב"י מקורות לדין זה). והמאירי ביאר שחיוב ההקדמה בדין בכלל החיוב של צדק צדק תרדוף – אחד לדין ואחד לפשרה, שיש חיוב לפשר ולהקדים את מי שזקוק לדון תחילה.

גם בספר תבואות שור (סימן טז שמלה חדשה ס"ט ותבו"ש סקכ"ט) כתב לגבי איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, שאם קנו שניים את הפרה ובנה ביום אחד ושניהם רוצים לשחוט ביום אחד, ופסק שם שהדין כשני ספינות שבאות לעבור כאחד, ולכן רואים למי נחוץ יותר לשחוט והוא ישחוט היום, ואם שניהם צריכים בשווה, יעלה האחד לחברו בדמים, או יטילו גורל.

בספר משכן שלום (סימן עג) למד מכאן שאם שניים עומדים בתור יש להקדים את הבא תחילה, והמושג 'תור' מעוגן בהלכה זו, ולכן אסור לעקוף את התור.

חובה לציית לחוקי התנועה מדין צדק צדק תרדוף

מכאן יש ללמוד, שכשם שראינו בשתי ספינות שרוצות לעבור, בשניים שבאים לדין, ובשניים שבאים לשחוט זה את האם וזה את בנה, שיש לחזר אחר המדה המעולה ולראות מיהו הקודם או לעשות גורל, כן בנהיגה בכביש חובת הדבר שיהיה סדרי תנועה למי יש זכות קדימה, למי יש זכות עקיפה, ואיך ינהג כדי שלא יפגע אדם בחברו. וחוקי התנועה זו המדה המעולה והטובה ביותר לכולם, על כן חייבים להשמע ולציית לחוקי התנועה, והוא חיוב פשרה שנלמד מצדק צדק תרדוף. וחיוב הציות נאמר הן על הב"ד שחייבים להעמיד פשרה שתעמיד את השלום, והן על הציבור שחייבים לקיים את הפשרה שנתנו להם הב"ד.

חובת הבית דין לתקן את הדרכים

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רצא) כתב שהחיוב לציית לחוקי התנועה אין לזה שייכות אם יש דינא דמלכותא או אין דינא דמלכותא, שהתקנות שנעשו ע"י השלטון נעשו לטובת הצבור למנוע אסונות, ואם לא היו נעשים על ידם היה חיוב עלינו לחוקק את החוקים.

השבט הלוי למד זאת מדברי הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ח ה"ה): "וחייבים בי"ד לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן, ומסירין מהם כל מכשול וכל תקלה ואין מניחן בדרך לא תל ולא גיא וכו' ודרך ערי מקלט ל"ב אמות רוחב" ואעפ"י שזה דין מיוחד לרוצחים מדין תכין לך הדרך. מכ"מ פשוט שממנו לומדים לפי המצב להסיר תקלות מר"ה.

עוד ציין בשו"ת שבט הלוי לגמרא מסכת ב"ק (נ, ב) ולדברי הרמב"ם (נזקי ממון פי"ג הכ"ב והכ"ג וכ"ד) שמבואר שם שאסור לקלקל ולהזיק את רשות הרבים כדי שלא ינזקו העוברים ברה"ר. ולכן אסור לסקל לרשות הרבים. או לעשות חלל תחת רה"ר. או להוציא גזוזטרא לרשות הרבים  שאפשר שיכשלו בהם העוברים. ומכל זה נלמד שיש מצוה להסיר ולתקן שלא יהיה מכשול בכבישים, והוא על ידי שיציית לחוקי התנועה. עכ"ד

בדברי השבט הלוי ישנו ביאור נוסף לחיוב לציית לחוקי התנועה, שמחובת ב"ד לתקן את הדרכים, ואסור לבני רה"ר לקלקל את רשות הרבים. והנהיגה בלי חוקי תנועה מקלקלת את רה"ר. ע"כ יש לב"ד להעמיד ולחזק את חוקי התנועה, כדי שיהיו הדרכים מתוקנים.

דינים לטובת הציבור דינם כתורה עצמה

סברא נוספת יש לחייב לציית לחוקי התנועה ע"פ דברי שו"ת חת"ס (חו"מ סימן מד) שהביא את מחלוקת הראשונים מתי שייך דינא דמלכותא דינא, וחידש החת"ס שמנהגים ונימוסים שמתקנים לטובת בני המדינה, זה אינו קשור לדין דינא דמלכותא דינא, אלא לכו"ע חייבים לשמוע למנהגים אלו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם. ובהמשך דבריו הוסיף וכתב שבמנהגים אלו אילו היו באים לפנינו היינו גם כן מתקנים כן, על  כן יש לדינים אלו חומר כתורה עצמה.

וממילא ה"ה בחוקי תנועה שנעשו לטובת בני המדינה, שאם לא היו נקבעים על ידם היו ב"ד צריכים לקבוע זאת על פי המומחים לענייני תנועה, על כן חוקים אלו דין תורה יש להם.

המפר את חוקי התנועה נחשב למזיק

המחוייבות לציית לחוקי התנועה נותנת לנו השלכות הלכתיות נוספות. המשנה במסכת ב"ק (לא, א) היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה – פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל קורה – חייב, ואם אמר לבעל חבית עמוד – פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה – חייב, ואם עמד בעל חבית – פטור, ואם אמר לבעל קורה עמוד – חייב.

החזו"א (ב"ק סימן ד אות ב) ביאר וז"ל: והנה נזק אדם לא תלתה התורה ברשויות שהרי מזיק חייב אפילו ברשות המזיק, אלא הא דא"צ לשמור עצמו ברה"ר שלא יוזק בו חברו, משום שזה מנהגו של עולם להלוך ברה"ר ולאו שם מזיק עליה כשחברו נפגע בו והוזק. עכ"ל. מבואר בדבריו שהולך ברשות לא דנים אם הוא פעל את הנזק, אלא אם הלך כמנהגו של עולם ואחר הוזק ממנו אינו נקרא מזיק, ואדרבה השני ששינה ולא הלך כמנהג העולם והוזק נחשב שפעל את הנזק והזיק את עצמו. ולכן אם הלך בעל הקורה כמנהגו ובעל החבית עמד והוזק נחשב בעל החבית שעשה את הנזק ופטור בעל הקורה. ואם עמד חייב בעל הקורה.

על פי זה בכל תאונה עלינו לבדוק קודם מיהו ששינה מהסדרי התנועה, ואותו נדון כמזיק, ולכן אם עקף את חברו שלא כדין וכתוצאה מכך ניזוק מהנוסע לפניו, לא נדון את המזיק כאדם המזיק שחייב בשוגג, אלא העוקף שלא כחוק נחשב שהזיק את עצמו.

וכן יהיה הדין ברכב שעצר עצירה פתאומית ורכב שהיה אחריו נתקע בו, שהחוק מחייב את הרכב האחורי, שאילו היה שומר מרחק כראוי לא היה נתקע ברכב שלפניו. וגם אנו בד"ת נדון כן, ואי"ז סתירה לדין שהובא במשנה שאם עמד בעל קורה חייב בעל הקורה, ששם אין לבעל הקורה לעמוד בלי להודיע מראש, אבל בנהיגה שיש חוק לשמור מרחק, וחייב הנהג לציית לחוק מצד ההלכה, ואם לא ציית לחוק ונתקע ברכב לפניו נחשב שהוא שינה והוא המזיק.

הוכחנו לעיל מדברי הגמרא של שתי ספינות שיש חיוב לעשות סדר מי יקדם ומי יאחר, ולכן יש לציית לחוקי התנועה שמזהירים איך לנהוג ומי יש לו זכות קדימה. אכן יש חוקים שלא קשורים לצורת הנהיגה אלא לנהג, כגון חוק שמחייב להוציא רשיון לפני שנוהג בכביש, וכן חוק שמחייב כל נהג שיעשה ביטוח חובה – ביטוח שמשלם נזקי גוף. מטרת החוק שלנפגע בגופו יהיה תשלום ופיצוי על הפגיעה. ויש לדון האם חייבים לציית לחוקים אלו. ונראה לפי דברי החת"ס שהובאו לעיל שחידש שמנהגים ונימוסים שנוחים לבני המדינה אינם קשורים לדין דינא דמלכותא דינא, ולכו"ע חייבים לשמוע למנהגים אלו, ואילו היו באים לפנינו היינו גם כן מתקנים כן, על יש לדינים אלו חומר כתורה עצמה. וכיון שחוקים אלו מחויבים מצד ההגיון ואילו לא היו מתקנים אותם מחוקקי התנועה היינו אנו צריכים לחוקק חוקים אלו, נמצא שחוקים אלו תורה הם.

דעת פוסקי זמנינו

שבט הלוי: לעיל הבאנו דעת מרן השבט הלוי שהביא מקורות לחיוב שמירת חוקי תנועה מצד ההלכה. וסיים את תשובתו: וממילא פשוט דאסור ע"פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנה בנפש כידוע.

בתשובות והנהגות (ח"א סימן תתנ) כתב: לכן התקנה של נהיגה כראוי וברשיון היא בצדק וביושר ולטובת הציבור וחייבין לשמור תקנות אלו, ואם הוא מזלזל בהם ויש חשש שיבוא לאבד נפשות ראוי הוא לעונש מרתיע אף מאסר, ועיין תשב"ץ (ח"ג סימן קס"ח) לאוסרו על ידי נכרים. וסיים שם: שמרן הגאון רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל רגז מאד על אלו העוברים חוקי תנועה, שנוסדו לפיקוח נפש דציבור, ושמעתי על אחד שבא לפניו שחושש מאד שיקבל עונש חמור על שעבר על חוקי התנועה ורוצה לבקש ברכתו שיפטרו אותו, והגיב במחאה חריפה מאד, שהאמת שראוי לעונש! (אף שלא היה ניחא לו במשפטיהם).

בשו"ת עשה לך רב (ח"ז בקיצור סימן עב) כתב: אלא שרצוני להוסיף שלעבור ברמזור באור אדום, וכן כל עבירה על חוקי התנועה אין איסורם מכח החוק בלבד, אלא גם מכח הדין. ובין נהג העובר על חוקי התנועה ובין הולכי רגל, הרי עוברים הם על איסור תורה, משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם, אם ייפגעו עקב זאת. ואם פגעו באחרים והזיקו הרי שעברו באיסור חמור יותר של פגיעה בזולת ואדם מועד לעולם. ואף אם לא גרם נזק אלא לממון בלבד עובר הוא על איסורי תורה כמבואר הכל בטור ושו"ע חו"מ סימן שע"ח, והדברים ידועים. ולכן עבירות על חוקי התנועה אסורות הם מדינא דמלכותא וגם מדין התורה.

בפתחי חושן (גניבה עמוד יד): אבל בחוקים הנוגעים לשמירה על הנפש והרכוש, כגון חוקי תנועה וכיוצא בזה, אין צריכים לדין דינא דמלכותא, וכמו שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ויש כח ביד כל שלטון העושה לטובת בני המדינה לחוקק חוקים ולענוש ולקנוס לכל מי שיעבור עליהם.

ובילקוט יוסף (קצוש"ע חו"מ סימן תכז) כתב: מי שיש לו מכונית עליו ליזהר שהבלמים יהיו טובים, ושההגה יהיה תקין, ויקפיד על חוקי התנועה, ולא יסע במהירות מופרזת, כדי שלא יביא עצמו ואחרים לידי סכנה. ומכונית החונה על המדרכה אם הדבר גורם להולכי רגל שירדו לכביש ולסכן את חייהם, עובר בכך על לא תשים דמים בביתך.