עד שלא ראה את נתינת הטבעת

רבני בית ההוראה
ד' כסלו ה'תש"פ

שאלה:

שלום וברכה הייתי בחתונה ואחד העדים לא ראה את נתינת הטבעת. הוא היה עסוק במזיגת היין. עורך החופה התלבט ובחר לתת את הטבעת עוד הפעם וגם פסל את השאר ובקש מהחתן לייחד רק את העדים- האם פעל תקין? האם יש עוד פתרונות? כל טוב

תשובה:

שלום רב,

ניתן להבין את עורך החופה. הוא חשב שכדאי שיש קידושין תקפים ללא כל רבב. יש דעות בנושא, למרות שברור שיותר נראה שאין בכך חשש שלא חלו הקידושין כפי שתראה במקורות. מ”מ הוא סבר כאמור שכדאי לצאת ידי כל הדעות 

מקורות:

כתב הרמ”א סי’ מב סעי’ ד’: “וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר: התקדשי לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש (תשובת רשב”א סי’ תש”פ). ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות”. וכתב שם הבית שמואל: “במרדכי פרק האומר כתב אפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ”מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב”א בתשובה כתב דוקא בביאה אמרינן כן משום דא”א לראות כמכחול בשפופרת גם י”ל אש בנעורת ואינו שרפה אבל בקדושין צריכים לראות המעשה ממש. ורבים מהאחרונים דנו במחלוקת זו של הרשב”א והמרדכי. שהרמ”א פסק כדעת הרשב”א.

אולם בסיטואציה שאתה מציג כאן, שעומדים תחת החופה, והעדים מוכנים ומזומנים, ראו את הטבעת בידו של הבעל שמעו הכל וראו מיד אח”כ את הטבעת בידה של האישה. יש לומר שגם לדעת הרשב”א אין בעיה בקידושין אלו. ראה בשו”ת פרשת מרדכי (מהר”ם בנעט, סי’ ל’). וכעין זה נראה גם מדברי המקנה שהוזכר שם בפתחי תשובה ס”ק יב ובכך הוא מיישב את המחלוקת בין הרשב”א למרדכי.

מלבד זה, צריכים לדעת את דברי החתם סופר בסי’ ק’ כתב על מקרה של עדים פסולים לגמרי, שניתן לקיים את הקידושין על הכשרים שהיו בקהל, ובעדות אומדנא. כלומר, לשיטתו אפילו אם נאמר שהעד שלא ראה אינו כשיר לעדות קידושין. מ”מ יש כאן עדי אומדנא מהקהל. ובאגרות משה נקט כדבריו לגמרי, כשהיו עדים כשרים בקהל, שמעיקר הדין הקידושין קיימים, כך כתב בהרבה תשובות. ראה לדוגמה אבה”ע ח”ד סי’ מו. אולם בשו”ת יביע אומר הרבה להקשות על דבריו בכמה תשובות. ראה ח”ח אבה”ע סי’ ג’. ועיקר דבריו לתמוה של שיטת החת”ס מדברי הראשונים בדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול. אולם המעיין בדברי החת”ס שם יראה שעיקר דבריו נסובים על כך שעדי אומדנא אינם נפסלים כלל בדין נמצא א’ מהם קרוב או פסול. והלכה זו נאמרה רק בעדי ראיה. עוד הקשה שם ביביע אומר מדברי המהר”י וייל שאדם שייחד עדים פסולים בכך הוא פוסל את השאר. ואין כאן המקום להאריך בזה. ומ”מ גם דבריו אינם מוסכמים, וגם יש שפירשו את דברי המהר”י וייל באופן שאינו שייך בנד”ד ראה שו”ת משיב דבר ח”ד סי’ לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *