שאלה:
א) בקשר לבורר כשיש חתיכת עוף עם עצם גדולה שחוסמת ולא נותנת גישה לעוף (יתכן שניתן יהיה להוציא את הבשר בידים לאחר "חפירה עמוקה") האם מותר להוציאו למרות היותו הפסולת? ב) בקשר לטוחן האם זה שייך רק בגידולי קרקע? ביצים ניתן לטחון ללא חשש וללא סייגים כלשהם? תודה
תשובה:
שלום וברכה
1. בענין זה יש חילוק בין שבת ליום טוב, בעוד שבאיסור בורר ביום טוב הטירחה קובעת מה עדיף, אם להוציא את האוכל מהפסולת או להיפך, בשבת אין הבדל, וגם כאשר הדבר כרוך בטירחה אין היתר להוציא פסולת מאוכל אלא רק להיפך. ראה שו"ע שיט סעי' ד ובמשנה ברורה שם.
2. לא ממש מדוייק שאין טוחן בדבר שאינו גידולי קרקע, אלא הכלל הוא שדבר מאכל שניתן לאוכלו גם בלי טחינה [כמו ביצים] אין בו איסור טוחן וניתן לרסק ללא חשש, ראה הרחבה במקורות.
מקורות:
כתב בתרומת הדשן (סי’ נ”ו): “שאלה, מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח”כ, או לאו. תשובה… איכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנדון דידן, כולי עלמא מודו דשרי. ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ, יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך בהו טחינה. והכי מצינו לענין מלאכת מעמר, דקאמר אביי בפרק כלל גדול (שבת ע”ג ע”ב) – אין מעמר אלא בגידולי קרקע. אע”ג דרבא פליג עליה התם, יש לומר דלענין טחינת אוכלין דבלאו הכי לא שייך בהו טחינה כולי האי, מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע. דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה, וכן כתב אשירי דהוי תמיה, איך שייך טחינה באוכלין, אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים, אלא א”כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא, אבל כל כמה שנוכל לחלק, לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו, אמרינן הכי. אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה, איכא למימר דהא דהתירו התוס’ לטחון אוכלין, היינו משום דאין צריך טחינה, דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו, אבל אי לא האי טעמא לא. וא”ת א”כ מי שאינו יכול ללעוס, אפילו בבשר מבושל או צלי יהא אסור, הא ליתא, דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס, לכך לא שייכי בהו טחינה, אפילו למי שאינו יכול ללעוס. אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם, ואע”ג דחזי לכלבים ולשאר חיות, לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו, ולכך אין להתיר”.
למדנו מדברי תרומת הדשן, דלא פשיטא ליה להתיר טחינה במה שאינו גידולי קרקע, אלא בצירוף סברת התוס’ להתיר באוכלין, דהיינו במה שאפשר לאכול חי, אפילו בלי טחינה.
וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ט’): “מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין. הגה, אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל”.
והנה בירושלמי (שבת פ”ז ה”ב) מצינו: “ההן דשחק… חסף (חרס)… חייב משום טוחן”. וכתב בפמ”ג (שם במש”ז סס”ק י’): “הטוחן רגב עפר הוה טוחן, דבמשכן סמנים נמי הכין הוא, שיש מהם כאבנים באדמה. ומה שהקשה התוספת שבת, דסכך אסור בעפר, התם מגרנך ומיקבך כתיב, בעינן דוקא גדולי קרקע ולא עפר, משא”כ טחינה, עיקר טחינה שייך בדברים כאלו”.
מדברי הפמ”ג עולה שפירש, שכוונת התרומת הדשן, שמה שאינו גידולי קרקע, אינו בכלל טוחן (אלא שלא התיר על סמך סברא זו, אלא בצירוף שיטת התוס’ וכנ”ל), ולכן הוקשה לו למה יש טחינה ברגב עפר. אבל החיי אדם (נשמת אדם כלל י”ז ס”ק ב’) האריך לפרש כוונת התרומת הדשן באופן אחר, דאינו פוטר במה שאינו גידולי קרקע, אלא אם אין דרכו בטחינה, ואינו טוחנו דק דק. וכעין זה כתב החזון איש (שם ס”ס נ”ז): “מה שכתב בתרומת הדשן דאין טחינה אלא בגידולי קרקע, אין כונתו ממש כעין שאמרו בעימור ובדישה, דהא כותש רגבים חייב משום טוחן, כמו שאמרו שבת ע”ד ע”ב בעושה חביתא ובביצה ח’ ע”ב, אלא כונתו באוכלא דוקא, וכעין שכתבו תוס’, דאין טחינה באוכלין הנאכלין חיין ואין צריכין הדקה, כן יש לומר דאפילו אלו דפליגי בשאר ירקות, מודים בבשר, דכיון שהן אוכלין ואינן גידולי קרקע כלל, אין עליהן שם טוחן… והזכיר מה שאמרו בגמ’ – אין עימור אלא בגידולי קרקע, היינו לסמוך דלפעמים אם אינו גידולי קרקע, מאבדת צורת המלאכה, דזהו הטעם שאין עימור אלא בגידולי קרקע, שצורת העימור אינו אלא בגידולי קרקע. דאי לא דהוי שינוי בצורת המלאכה, לא היינו תופשין גידולי קרקע לעיקר בגדר המלאכה, אף דבמשכן היה המלאכה בגידולי קרקע. דהפרטים שאנו קובעין אותן דבעינן דומיא דמשכן, הן דוקא בדברים שמביאים שינוי בצורת המלאכה, דהא לא בעינן עורות אילים ועורות תחשים וכיוצא בזה”.
