שאלה:
כבוד הרבנים, מה אומרת יהדות התורה על חגיגת ימי הולדת? מבחינתי זה דווקא דבר רע. בנוסף ההיסטוריון וכהן יוסף בן מתתיהו רשם שעם ישראל לא חוגג את ימי הולדת כי מנהג זה מן הגויים.
תשובה:
שלום וברכה
יום ההולדת היחיד המוזכר במקרא הוא של פרעה: “ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו” (בראשית מ, כ). רש”י מבאר שהוא “יום גינוסיא” – יום הלידה (בלשון יוון).
במשנה (עבודה זרה א, ג) מבואר שעובדי עבודה זרה היו חוגגים את ימי ההולדת של מלכיהם, ומשמע אפוא שמדובר במנהג שאינו יהודי (אם שבפירוש מצודת דוד (הושע ז, ה) כתב שגם מנהג מלכי ישראל הוא לעשות יום טוב ביום ההולדת). מכאן יש שכתבו שאין ראוי לחגוג ימי הולדת, כפי שיבואר עוד להלן.
אולם, יהודים לאורך השנים, ובתוכם רבנים בולטים, נהגו לחגוג, ולכל הפחות לציין, את יום ההולדת.
בנוסף על דבריו דלעיל בספר בן יהוידע, כתב עוד הבן איש חי (ראה, שנה א, סימן יז) שיש נוהגים לעשות יום טוב מידי שנה ביום ההולדת, ו”סימן טוב הוא” (הוא מציין שכך המנהג בביתו). בנוסף הוא מציין שכאשר אדם מגיע לגיל ששים או לגיל שבעים, מן הראוי לקנות בגד חדש או לאכול פרי חדש, ולכוון את ברכת שהחיינו אף על הגעה לשנה זו.
כן ידוע שהבעל שם טוב היה עושה יום טוב ביום י”ח באלול, שהוא יום ההולדת שלו (כמוזכר בקובץ שנה בשנה, גיליון תשל”ו, עמ’ רמג). כן חסידים רבים נוהגים לעשות סעודה לציון יום ההולדת.
אחרים היו מציינים את יום ההולדת בדרכים שונות. בלקט יושר (יורה דעה, עמ’ מ) מציין שבעל התרומת הדשן עשה סיום ביום הולדת הששים שלו. בשו”ת כתב סופר (יורה דעה סימן קמח) כתב שהיה עושה סיום מידי שנה ביום הולדת, וכאשר מלאו לו חמשים שנה עשה סיום מיוחד, ונתן הודאה לבורא העולם על הגעתו לגיל הזה. הוא מציין שבוודאי ראוי ונכון להודות לקב”ה ביום ההולדת.
במדרש “שכל טוב” (בראשית מ, כ) למד מדברי הפוסק על יום הולדת פרעה כי מנהג שמחת יום ההולדת נוהג בכל האדם: “ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושים בו משתה”. דבריו בהחלט משקפים את המציאות המוכרת לנו כיום.
התנגדות לציון ימי הולדת
יש מגדולי הדורות שהביעו התנגדות לציון ימי הולדת.
האדר”ת כתב כי “בכל לבי כעסתי על המברכים, לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלנו” (נפש דוד, הובאו דבריו בדרך שיחה, שם).
בספר דברי תורה (מונקאטש) מציין בשם המנחת אלעזר כי “יום הולדת אצל בני ישראל, לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי”ע לעשות כן שמחות ביום תולדותם. והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז”ל נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא, כיון שטוב היה לו אם לא היה נברא ונולד”. הוא מוסיף שטעם זה נכון ביחס לישראל, ולא לאומות העולם, ואצלם ראוי אפוא לחגוג את יום ההולדת.
גם בשו”ת דברי יציב (חלק ז, סימן סד) מזכיר שאין לנו מסורת של ציון ימי הולדת, מאותה הסיבה: “נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא” (עירובין יג, ב) – טעם שמובא גם בדברי האדר”ת הנ”ל. בדברי יציב מציין, מנגד, את מה שכתבו התוספות (עבודה זרה ה, א) שדברי הגמרא לא נאמרו ביחס לצדיקים, שאצלם לא ייתכן לומר שנח להם שלא להיברא. האדר”ת מציין אף הוא לדברי התוספות, אך מוסיף שדברים אלו נאמרו על הצדיקים הגמורים, ולא עלינו.
ברוח אחרת, האדמו”ר מסגידור (הובאו דבריו בקובץ מסילות, כסלו תשמ”ז) ביאר שאם התורה מודיעה לנו שפרעה ציין במסיבה את יום הולדתו, הרי שראוי הדבר גם למלכי ישראל, ואף לתלמידי חכמים: מאן מלכי – רבנן.
יום הולדת הששים
במסכת מועד קטן (דף כח, א) מובא שכשנהיה רב יוסף בן ששים “עבד להו יומא טובא לרבנן” – ערך סעודה לכבוד תלמידי החכמים, באומרו: “נפקי לי מכרת” (יצאתי מדין כרת, שכן מבואר בגמרא שמי שחייב כרת מת בין גיל חמישים לששים”.
בשו”ת בית ישראל (מובא בספר יד אפרים, שם) הוכיח מדברי הגמרא שסעודה שאדם עושה בהגיעו לגיל ששים היא סעודת מצוה, שהרי אנו מוצאים שרב יוסף ערך סעודה לתלמידי חכמים, ובוודאי שלא היו משתתפים בסעודת רשות בעלמא. אולם, אחרים דוחים שהסעודה נעשית סעודת מצווה רק אם נאמרים בה דברי תורה, כפי שבוודאי נעשה בסעודתו של רב יוסף (עי’ בשו”ת הלל אומר, סימן קלט).
יש שמציינים במיוחד את יום ההולדת השבעים, שכן “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, ויש אפוא שמחה מיוחדת במילוי שבעים שנה.
חוקת הגוי
לאור המקורות של חגיגת ימי הולדת אצל אומות העולם, יש שכתבו שחגיגות אלו הם “חוקת הגוי”, ואין אפוא לנהוג בהם. בשו”ת הלל אומר (סימן קלט) כתב שהנוצרים הקפידו לציין את יום ההולדת של מייסד דתם, ולדבריו מכאן הסיבה שלא מצאנו אצל רבותינו גדולי הדורות שנהגו בחגיגת יום ההולדת.
אולם, כפי שראינו לעיל, ישנם מקורות לחשיבות של יום ההולדת במסורת ישראל, ויש אף מקורות לעשיית יום ההולדת ליום טוב, ונראה שכך אכן היה מנהג רווח בחלקים מתוך עם ישראל לאורך השנים.
בנוסף לכך, יש לציין לדברי הרמ”א (יורה דעה קעח, א, בשם מהרי”ק; עי’ גם בשו”ת אגרות משה, יורה דעה ח”א, סימן פא) לפיהם האיסור של חוקת הגוי נאמר רק במנהג שאין בו טעם, או במנהג של פריצות, “אבל דבר שנהגו לתועלת או משום כבוד או טעם אחר מותר”.
כן, כפי שמציין בחכמת אדם (פט, א), האיסור נאמר גם כאשר מדובר בנוהג שקשור לפולחן דתי של עובדי כוכבים (גם אם בעבר נהגו כן אף ישראל).
בנוגע למסיבות יום הולדת, מדובר במנהג שיש לו טעם ברור – לחגוג את יום ההולדת, ואת ההזדמנויות הנפלאות שהחיים מעניקים לנו – ואף יש בו קריאה להודות לקב”ה על מתנת החיים. יש בו הן “תועלת”, והן “כבוד” לו ולאחרים. בנוסף, לא נראה שציון ימי הולדת קשור בצורה כלשהי לפולחן דתי.
סיכום
ראינו שישנן דעות שונות בנוגע לציון וחגיגת ימי הולדת.
יש שעודדו את חגיגת יום ההולדת, תוך ציון שמדובר ביום מסוגת שמזל האדם מתגבר בו, וכי ראוי לשמוח ולהודות לה’ על מתנת החיים. אחרים דווקא ראו בציון יום ההולדת דבר שאינו ראוי, הן בגלל המקורות אצל עובדי אלילים (“יום הלדת את פרעה”), והן משום שאין במסורת ישראל מנהג של חגיגה זו. נקודה נוספת, שיש לדון בה במסגרת דיון מעמיק ורחב יותר, היא השאלה אם לידת האדם לתוך העולם היא בכלל סיבה לשמחה.
בשו”ת להורות נתן (ט, ה) סיכם שנראה שאין מניעה הלכתית מציון וחגיגת יום ההולדת. למרות זאת, הוא מוסיף ש”כיון שהעידו גאוני עולם וצדיקים שלא נהגו אבותינו לעשות יו”ט, הרי מנהגם תורה הוא, והוא יום של חשבון נפש ולימוד תורה ועשיית מצוות”.
בין אם חוגגים את יום ההולדת, ובין אם לא, בוודאי שמדובר בעצה טובה.
