להטעות גוי

^יישוב דעת המתירים מדוע אין בזה איסור גניבת דעת^

כבר הבאנו לעיל את דעת האוסרים הטעיית גוי משום איסור גניבת דעת.

וצ"ע בדעת המתירים להטעות גוי, איך הם מיישבים את טענת הראבי"ה מאיסור גניבת דעת, ואולי על רש"י אי"ז קשה כיון שאסר גניבת דעת רק במפרש היפך האמת (ראה לעיל אות ב'), אבל לדעת התוס' והרא"ש שלא חילקו כך לכאו' צ"ע איך יתרצו זה. והשאלה מחולקת לשניים: א', הרי בכל הטעייה יש גניבת דעת ואיך מותר להטעות גוי אם אסור לגנוב את דעתו. ב', גם אם נניח שאינו בהכרח שבכל הטעייה יש גם גניבת דעת, מ"מ איך תהיה הטעיית דעתו של הגוי חמורה יותר מהטעייתו בממונו, וכמו ששאל הראבי"ה "ולא יהא דעתו חמור מממונו".

ואת השאלה השנייה אפשר לתרץ שהמתירים סברו כמו שכתב היראים (מצוה קכ"ד, בדפוס ישן מצוה רנ"ה) ש"חמור גונב דעת מגונב ממון ונפשות", ולכן א"א לטעון שאם גניבת דעתו אסורה כ"ש הטעייתו בממון, אכן עדיין יש לברר מדוע הותר להטעות והרי הוא עובר על איסור גניבת דעת.

ועל כרחנו נצטרך לומר שהתירו הטעייה רק כשאין בזה גניבת דעת.

[ויתכן לבאר דעתם, שלא התירו להטעות גוי כשגונב את דעת הגוי בקום ועשה, אלא רק כשדעת הגוי מוטעית מאליה בלי רמיית דעת ע"י היהודי, וביתר ביאור, שאנו מחשיבים כגניבת דעת הגוי רק כשעושה מעשה לשבש את דעת הגוי, וכגון שנותן חפץ מסוג ב' כשברור ביניהם שהחפץ אמור להיות מסוג א', שהוא כמו שפירש לגוי שיתן לו חפץ א' והוא מרמה את דעתו שזה חפץ א', ולכן יש בזה איסור גניבת דעת, אבל אם לא שיבש את דעת הגוי, אלא שגרם שהגוי יהיה מבולבל וידמה בעצמו דבר שאינו נכון, וכגון שלא דיברו ביניהם כלום, אלא שמסר לגוי כמה שטרות בשעה שהיה טרוד כדי שהגוי לא יספור ולא יבחין שחסר שטר, בזה כיון שדעת הגוי נגנבה מאליה והיהודי לא שיבשו בדעתו, לכן אין זה בגדר גניבת דעת האסור בגוי. ובזה אפשר לבאר את דעת המתירים, כי התוס' התירו "שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו", והיינו שאין רמיית דעת הגוי, אלא שלא נתן את מה שהגוי חושב שהוא אמור לקבל, ולכן אף שהטעה את הגוי, אבל גניבת דעת אין כאן. ובאמת לפי"ז אם יאמר לגוי שנתן לו את כל התשלום, כיון שעשה מעשה של גניבת דעת בוודאי יהיה אסור, ואין זה שונה משאר גניבת דעת שאסור אפילו בגוי].

ודוגמא כזאת נמצא בדברי הט"ז (יו"ד רנ"ד סק"ב), ונבאר. שהנה בשו"ע (שם) מבו' שאסור לקבל צדקה מן הגוים משום חילול ה', אבל אם המלכות שלחה צדקה, מותר לקבל משום שלום מלכות, אלא כדי שלא תהיה מזה זכות לגוים, צריכים לחלק את הצדקה לעניי נכרים בסתר, עי"ש. ומקור הדין הוא בגמ' (ב"ב י' ע"ב), ושם כתבו רש"י (י"א ע"ב ד"ה דלא סיימוה) ותוס' (ח' ע"א ד"ה יתיב) שמדובר שכוונת השר הייתה שיחלקו גם לגוים וגם ליהודים, אולם אם שלחו צדקה שיחלקו ליהודים בלבד, אסור לחלקם לנכרים כיון שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו גוי.

והסביר הט"ז את דבריהם, וז"ל: "יש לומר דלא שייך גניבת דעת אלא אם הוא עושה מעשה בדרך גניבה, דהיינו אם הנותן נתכוין לתת לישראל ולא לעובד כוכבים, נמצא דבשעת נתינה לעובד כוכבים עובר על דעתו של העובד כוכבים הנותן [בקום ועשה], מה שאין כן כאן דיש עכ"פ היתר בנתינה לעובד כוכבים, אלא במה שאין נותן לישראל כלום הוא עובר על דעתו בשב ואל תעשה, אין בזה איסור גניבת דעת, כן נראה לי נכון".

והסברו בדברי רש"י ותוס' בנידון צדקה של עכו"ם דומה למה שביארנו בדעת רש"י ותוס' בנידון הטעיית גוי, שבאופנים שהתירו בהם מדובר בגניבת דעת בשב ואל תעשה, כשאינו עושה פעולה בקום ועשה שגונבת דעת הגוי, אבל אם ההטעייה כרוכה גם בגניבת דעת בקום ועשה, בזה ודאי לא התירו, וכמו שכתבו בעצמם בסוגיא של צדקה מעכו"ם כנ"ל. (וראה רעק"א (דרוש וחדוש תניינא חולין סי' רמ"ג, הובא גם בחולין צ"ד ע"א) ואין כאן מקום להאריך).

^איסור גניבת דעת בגוי משום איסור שקר^

גם הדרך המלך (על הרמב"ם דעות פ"ב ה"ו) התקשה כנ"ל איך התירו להטעות גוי שהרי בכל הטעייה יש גם איסור גניבת דעת, וכדי לתרץ זאת כתב לחדש שאיסור גניבת דעת בגוי הוא רק משורש איסור שקר, ולכן האיסור הוא רק כשהיהודי מדבר שקר או עושה פעולה של שקר, וז"ל: "לולי דמיסתפינא הייתי אומר ליישב שיטה זו דטעות עכו"ם אף להטעותו מותר, ומ"מ אסור לגנוב דעת העכו"ם, והוא {איסור גניבת דעת בגוי} מטעם דמוזהרין אנו מדבר שקר תרחק… ומש"ה כיון שאין הטעם משום ממון חבירו רק משום מצוה שמחוייבין אנו להרחיק משקר, מש"ה אף בעכו"ם דטעותו מותר ואף להטעותו מותר, מ"מ לגנוב דעתו בפירוש חשוב דבר שקר, וצ"ל דאף דלהטעותו דשרי הוא דוקא בענין שיתרחק מדיבור של שקר או שלא יעשה פעולה של שקר רק שיטעה לו בזה שלא יגיד לו האמת, אבל להטעותו באופן שנעשה ענין שקר ע"ז אין האיסור שיוציא ממון שלא כדין רק שיעבור על מדבר שקר תרחק".

ודבריו הם בדומה למה שביארנו, שהמתירים לא התירו אלא כשלא עשה מעשה של שקר וגניבה, שאז אף שזו הטעייה אבל אינה גניבת דעת בגוי, אבל אם הוא עושה פעולת שקר וגניבה בקום ועשה, גם לדעת המתירים אסור.

ויש להעיר על מה שכתב הדרך המלך שיש איסור שקר בעושה מעשה שקר והביא מקור לדבריו מהגמ' (שבועות ל"א ע"א), שהנה דין זה נתון במחלוקת הפוסקים, כי הרבה פוסקים סוברים שאיסור שקר נאמר רק במשקר בבי"ד (ראה פת"ח הלואה פ"ו הע' ה'), ומחמת טענה זו כתב בעל שו"ת קדושת יו"ט (הובא בחוט המשולש סי' ט"ו ד"ה איברא) שאין לאסור הטעיית עכו"ם בדבר שקר מטעם איסור שקר.

(.בדומה לדברי הדרך המלך ראה בשואל ומשיב (חמישאה סי' פ"ה) שהאריך לייסד שכל איסור גניבת דעת בגוי הוא עבירה רק ביחס ל'גברא', והיינו שהאדם משחית את דרכו, אבל אינה עבירה בעצם הדבר, כי אין לנו שום דינים ביחס לגוי, והאריך לחדש עפי"ז שאין שום היתר להפסיד את הגוי – ע"י טעות או הפקעת הלוואתו – אלא כשאינו עושה שום פעולה בקום ועשה, עי"ש שהביא את הט"ז הנ"ל, ועפי"ז הסביר את דעת האוסרים ונקט כמוהם. אכן מדברי הפוסקים שהבאנו בכל נידון טעות גוי ומדברי פוסקים נוספים מוכח שלא כדבריו).

אמנם, אין ללמוד מדברי הדרך המלך שכל איסור גניבת דעת יסודו בעצם באיסור שקר – ואפילו בישראל, שהרי יש הגונב דעת ואינו עושה שום פעולה של שקר, וכגון מה שמצאנו בברייתא בפותח חביות שלפי רוב הראשונים הדין הוא גם כשלא פירש כלום, וכן בדין מי שיצא מחוץ לעיר ומי שבא לעיר חושב שיצא לכבודו, שאם לא הוי לשני לאסוקי אדעתיה צריך היוצא לגלות לו שלא יצא לכבודו (ראה לעיל אות ב'), אף שלא דיבר ולא עשה שום דבר של שקר, [וכמו"כ יש המשקר ואינו גונב דעת, וכמו מי שבודה דברים ושקרים מליבו כשהשומע לא יחזיק לו שום טובה על דבריו]. וההבדל בין האיסורים ברור, שלא כל משקר גונב את דעתו של השני אליו שיחזיר לו דבר כלשהוא בגלל כן. אכן לפי יסוד הדרך המלך נמצאנו למדים שכל האופנים הנ"ל לא יהיו אסורים בגוי, כיון שבגוי האיסור הוא רק מטעם שקר, ובאופנים הנ"ל הוא אינו עושה שום פעולה של שקר.

והנה בשערי תשובה (ש"ג אות קפ"ד) משמע קצת כדברי הדרך המלך שאיסור גניבת דעת בגוי הוא מיסוד איסור שקר, כי כתב וז"ל: "מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צ"ד ע"א): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי, והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש". ועיין עוד בדברי ר"י ובקשר שבין איסור גניבת דעת לאיסור שקר לעיל אות כ"א.

^אם יש איסור שקר במקום שהותר טעות גוי^

ובעצם דינו של הדרך המלך – שגם באופן המותר להטעות גוי יש עדיין איסור שקר, יש לדון בזה. שהנה בבאר הגולה (שמ"ח ס"ב) הביא לשון רש"י (ב"ק קי"ג ע"ב, אינו לפנינו, וכנראה נמחק ע"י הצנזורה) שכתב: "בהפקעת הלוואתו, כגון דטען ליה ליורש נתתי {את החוב} לאביך ומת, דלא ידע העכו"ם אי משקר", ומפורש שכדי להפקיע הלוואתו מותר אפילו לשקר (וכ"מ ברש"י שם קי"ג ע"א ד"ה במוכס), וכך מוכח מדברי התוס' (שם קי"ד ע"א ד"ה ולא אמרן), וכדברי רש"י כתב בשו"ע הרב (גזילה ס"ד) "כגון שלוה מנכרי ומת הנכרי, רשאי לכחש לבנו, שאינו יודע בבירור שהוא משקר", ועי"ש בקונ' אחרון שכתב כן בשם רש"י והרא"ש, וחלק על הט"ז (יו"ד ק"כ סקי"א, הובא לעיל אות ל"ה) שהבין מדבריו שאין היתר הפקעת הלוואתו אם הוא משקר, והוכיח כן מהסוגיא (ב"ק קי"ג ע"א) "נודרין למוכסין", שמבו' שם בגמ' שמותר לנדור בשקר לגוי להפקיע חובו. (.ואף הראבי"ה (מרדכי קידו' סי' תצ"א) שחייב לשלם ליורשי המלוה הגוי, לא חייב אלא משום גזל ולא משום שאסור לשקר).

ועיין גם במחנה אפרים (שבועות סי' י"ג) שדן אם מותר להישבע לשווא בהפקעת הלוואתו, ולא העלה צד אחד לאסור משום איסור שקר.

ולכאו' אין מקום לחלק בין היתר לשקר בהפקעת הלוואתו לבין היתר לשקר בטעות גוי, ומצאנו שהגרח"ק בפירושו על מסכת כותים (פ"א סק"ל) כתב במפורש וז"ל: "וכן מה שמותר להטעות את הגוי כדאיתא ב"ק קי"ג ע"ב במר דפרזלא וכו', אע"ג דמשקר, דכיון דאין בזה משום גזל, דהא טעותו מותרת, התירו בזה לשנות מפני הצורך".

והנה בעל הקדושת יו"ט (שם) הביא את דברי רש"י הנ"ל שבהפקעת הלוואתו מותר גם לשקר, וכתב שטעמו של רש"י הוא שאין שקר אלא בבי"ד, וכתב שגם התוס' סברו שמותר לשקר בהפקעת הלוואתו מעיקר הדין, אבל לדעת שאר הראשונים כתב (ד"ה מיהו לשיטת) שכל שמשקר – אפילו בהפקעת הלוואתו – נחשב זה להטעייה האסורה, והחוט המשולש (סי' י"ז ד"ה ולכאו') הסכים עמו בדעת שאר הראשונים באופן שמשקר במצח נחושה. ומ"מ מבו' בדבריהם שלא כדברי הדרך המלך, אלא שלשיטת המתירים הטעיית גוי אין איסור אף לשקר, [עי"ש בדברי הגר"ח שהשווה לגמרי הטעייתו להפקעת הלוואתו]. (.אכן יש לציין שיש ביניהם חילוק בטעם הראשונים, שלדעת הקדושת יו"ט סוברים הראשונים ששייך בהפקעת הלוואתו איסור גזל גמור ולכן אסור לשקר שאז הוא כגוזל, משאי"כ התוס' סוברים שבהפקעת הלוואתו אין חילול ה', אבל החוט המשולש הסביר בדעת הראשונים שבהפקעת הלוואתו לא שייך איסור גזל גמור, והטעם שאסור לשקר הוא משום שזה דומה לעושק. עי"ש בכל דבריהם באורך).

^סיכום הדברים – באיזה אופן מותר להטעות גוי^

והנה לאחר כל הנ"ל, איך שרק נמצא לתרץ את דעת המתירים להטעות גוי למה לא אסרו משום גניבת דעת, אבל זה פשוט שוודאי הסכימו שיש איסור גניבת דעת בגוי, ועל כרחנו צריכים אנו לומר שמה שהתירו הטעיית גוי הוא רק באופן שבההטעייה אין מעשה של גניבת דעת, ובין אם נבאר את דעתם בדומה ליסודו של הט"ז שלא התירו אלא בשב ואל תעשה, ובין אם נבאר את דעתם עפ"י דרכו של הדרך המלך שלא התירו אלא כשאין דיבור או פעולה של שקר, עדיין יצא שלמעשה אין הבדל גדול בין שיטת הראבי"ה וסיעתו לבין שיטת המתירים, שהרי אם הגוי טועה מעצמו לכל הדעות מותר, ואם היהודי מטעהו בקום ועשה או בשקר לכל הדעות אסור לכה"פ משום גניבת דעת, וא"כ כל המחלוקת היא רק באופנים שהיהודי גורם לגוי לטעות בשב ואל תעשה או בלי שקר, וכמו בנידון הנ"ל בצדקה מעכו"ם, או כשגורם לגוי להתבלבל בדעתו שנתן לו את כל המגיע לו.