לתרומות לחץ כאן

ילד שהעביר את הפרס הצטיינות לחבר

שאלה:

שלום להרב, שאלה: ילד שקיבל כרטיס שיש למלא שמו שם מפני שעשה מעשה יפה בכיתה ושנתן לידידו שאינו עמוד במדרגתו במידות כלל, ורשם שמו, ויש הגרלה ומי שיצא מספרו של כרטיסו יקבל הפרס. האם היה מותר לילד צדיק לתת לחבירו הבנוני הכרטיס זה לזכות בפרס זה? נראה לפי עניות דעתי שהדבר תלוי בתנאי המארגנים ויש לשאול אותם אם בסדר זה. מ"מ בדיעבד אם לא יודע שכך עשה ילד זה לחבירו האם הילד השני יכול לקבל את הפרס? ברכה והצלחה

תשובה:

שלום וברכה,

ילד שזכה בפרס – הפרס הוא של היד, וזכותו של הילד להחליט אם לתת את הפרס לחבר. והרי זה כמו ממון שלו שקיבל שזכותו להעביר ולתת מתנה לחבר.

לכן אם הילד נתן את הזכות הגרלה לחברו, והחבר יצא בהגרלה, שייך הפרס לילד שיצא בהגרלה. ואם רשם את שם חברו רק לרישום השם, ולא התכוון לתת לו את הזכות מתנה, הזכות של הפרס שיצא בהגרלה שייך לילד הראשון, מאחר ולא הקנה את הזכות לחברו.

בהצלחה.

מקורות:

אשה שצמצמה בדמי המזונות שקיבלה מבעלה

כל זכות ממונית שניתנה לעובד חלף עבודתו או לילד שקיבל מתנה עבור הצטיינותו הרי זה ממון שלו, ויש לדמותו לעובד שהובטח לו דמי נסיעות שיכול העובד לקחת את התשלום נסיעות לעצמו – אם הולך ברגליו, וראיה לכך הביאו מהגמרא בנזיר דף כד ע"ב מקשה הגמ' על המשנה שמתייחסת למקרה שהיה לאשה כסף משלה, והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומתרץ רב פפא 'שקמצה מעיסתה'. ובתוספות שם הקשו וז"ל: "ואם תאמר והא אמר בפרק אע"פ דמותר מזונות לבעל, ויש לומר דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך… ועוד תירץ הר"ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה". וכן כתב הר"ן בנדרים דף פח ע"א כתירוץ הר"ם. ולפי זה אשה שצמצמה במזונותיה, אם המותר שייך לה, תלוי בשני התירוצים של התוספות.

הטור והרמ"א באהע"ז סי' ע סעיף ג פסקו שאשה שצמצמה והותירה מהמזונות שנתן לה הבעל, הרי המותר של בעל. ובבית יוסף ציין לגמ' בכתובות דף סה ע"ב מותר מזונות לבעל, ופירש רש"י כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עדפים לה.

אמנם, בפתחי תשובה שם סק"א מביא בשם שו"ת תשובה מאהבה סי' פ שפסק שאם האשה הרעיבה את עצמה ואכלה פחות מהראוי לה, הותירה לעצמה, ומה שאמרו בגמ' שהמותר לבעל הוא רק אם בטבעה אינה אוכלת כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים ולא כשהרעיבה את עצמה, ומביא ראיה מדברי התוספות והר"ן, וכתב שדברי הרמ"א אינם מוסכמים. והסכים עימו רבו הגאון בעל הנודע ביהודה, וכתב שלא מצד שהאשה יכולה לטעון 'קים לי' כהשיטות שהמותר לאשה, אלא הדין ברור ללא ספק. וכן כתב בהגהות דגול מרבבה שם, שדברי הרמ"א אמורים רק כשקנתה בזול, אבל אם קמצה מעיסתה שייך לה. מאידך, הבית מאיר והבית יעקב שם (וכן צידד בתשובה מאהבה) סוברים שדין צמצמה תלוי במחלוקת ראשונים.

ולכאורה נראה שלפי דעת הר"מ והר"ן אף עובד שהלך ברגל דינו כאשה שצמצמה במזונות, והריווח בחסכון דמי הנסיעות לעצמו. וביותר לפי הסברא שכתב הנודע ביהודה שהמותר שצמצמה לעצמה, מכיון שהיא יכולה לטעון מה לך במה שצמצמתי במזונותיי עבור עצמי, הרי הייתי רשאית לאכול את כל המזונות, הוא הדין בנידון דידן יטען העובד למעביד מה לך במה שטרחתי וצמצמתי בהוצאות עבור עצמי.

וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ט סי קנא שנשאל (השאלה מובאת בקובץ חכמי ישראל שיצא לאור בשנת תרנ"ג באדעסא) על שליח שהיה נוסע בעירות וקימץ בהוצאות שהיה הולך ברגליו אף שבעל הבית התיר לו לשכור חמור וכן הלך לסעוד אצל קרוביו ולא באכסניה, ולא הוצרך לכל הדמים שהתחייב לו בעל הבית במזונות ובשאר הוצאות, ושואל אם רשאי לתובעם מבעל הבית. והשיב המהרש"ם לפי מה שכתב המחצית השקל באו"ח סי' שסז סק"א שאף לדעת הרמ'"א שמותר מזונותיה לבעל, היינו דוקא אם נשאר ממילא, אבל אם בשעת אכילה לוקחת מזונותיה ומזכה אותם לאחרים, אין ביד הבעל למחות בידה, שהיא אומרת אני מצמצמת כדי ליתן לאחרים ואם תמחה הרי אני אוכלת את הכל, ומה לך בכך אם אני אוכלת או נותנת אותו לאחרים. ולפי זה כתב המהרש"ם שאף שליח שהולך ברגל כדי להרוויח את דמי הנסיעות, יכול לומר שאם לא יתנו לו את דמי הנסיעות אם ילך ברגל, ישכור חמור. וכן כתב בשו"ת שארית יעקב ח"ב סי' ס. אמנם יש מקום לדחות את הראיה מדברי המחצית השקל, ולומר שכל דבריו הוא רק באשה שהמזונות כבר בידיה, ולא בעובד שעדיין לא קיבל את דמי הנסיעות. אלא שהמהרש"ם והשארית יעקב לא חילקו בכך, וסוברים שגם באופן זה יכול העובד לדרוש את הכסף מבעל הבית.

 

חיוב מזונות אינו חוב ממון ואינו דומה לנידון דידן

ונראה לחדש שאף לפי הבנת הבית מאיר ובית יעקב בדברי הרמ"א, שאף אם האשה הרעיבה את עצמה כדי להרוויח את דמי המזונות, המותר לבעל, מכל מקום בנידון דידן יודו שדמי הנסיעות הם של העובד. זאת, על פי מה שמסביר בחידושי רבי ראובן כתובות סי' יד שחיוב מזונות אינו חיוב ממון, אלא חיוב הוא מתנאי האישות לזון אשתו[1], ולכן סובר הרמ"א שאם צמצמה מזונות המותר לבעל, מכיון שהחיוב הוא לזון, וכיון שאכלה הבעל קיים את חיובו ואין לה במותר כלום. וכתב שם שאף התוספות בנזיר והר"ן בנדרים שחולקים וסוברים שהמותר שלה, הוא מטעם שסוברים שיש בחיוב המזונות גם חיוב ממון, ולכן מצד חיוב הממון המותר שלה, אבל מודים שעיקר החיוב הוא חיוב מזונות. ולפי זה דברי הרמ"א שהמותר לבעל הוא רק במזונות שהוא חוב לא ממוני, אבל בהסכם לשלם נסיעות שהחוב הוא ממוני, אף הרמ"א יודה שדמי הנסיעות לעובד, אם הלך ברגל.

 

מזונות לבת אשתו שנשאת

עוד נראה להוכיח שבנידון דידן דמי הנסיעות הם לעובד ממשנה בכתובות דף קא ע"א "הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים… לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות". וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קיד. וכתב הר"ן שם (דף ס ע"ב) "ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות, והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה". וכן הביא הבית יוסף בחו"מ סי' סא בשם שו"ת הריטב"א סי' קסג, ונפסק בשו"ע סי' ס סעיף ג[2]. ולפי זה בנידון דידן, מעביד שהתחייב בדמי נסיעות, והעובד מצא חבר שיסיעו חינם, דינו כבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר, ויכול לדרוש את עלות הנסיעות. וכל שכן אם העובד הלך ברגל שלא גרע מבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר. שוב ראיתי בשו"ת אבן ישראל ח"ט סי' קנה שמביא ראיה לנידון דידן ממתחייב לזון בת אשתו, וכן כתב הגרז"נ גולדברג שליט"א בקובץ עומקא דדינא ח"א עמוד יב.

[1] כן מוכיח שם מדברי התוספות בכתובות דף סג ע"א ד"ה באומר "מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו… ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח". ובשו"ת הרא"ש כלל עח סי' ב כתב שרבינו אליהו מודה ששאר בעלי חובות, חוץ מחיוב מזונות לאשה, אינם חייבים להשכיר עצמם, ומשמע שם ברא"ש שאפילו בעל חוב שיתחייב לעבוד כדי לפרוע את החוב יהיה פטור מלעשות כן. והקשה הב"ח בחו"מ סי' צט (הובא בספר מחנה אפרים שכירות פועלים סי' ב) שאם בכתובה יש חיוב לעבוד מצד שכן התחייב בכתובה 'ואנא אפלח', מאי שנא בעל חוב שהתחייב בשטר להשכיר את עצמו. ולדברי רבי ראובן מתורץ שרק בכתובה שגופו משועבד לזון חייב לעבוד, מה שאין כן שאר חובות אינם חיוב הגוף לפרוע אלא חיוב ממון.

[2] בהגהות החכם צבי על הט"ז שם כתב שהדין שאחד זן ואחד נותן דמי מזונות הוא רק כשהבעל הראשון התחייב מזונות לזמן מוגבל, אבל אם לא התחייב על זמן מסוים אינו חייב ליתן מזונות רק כל עוד שהמקבל זקוק להם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל